הגדרה^[1] - אין למדים דין באיסור והיתר מדין האמור בטומאה

בדאורייתא

הכלל

כלל זה אמרו בנוגע לסנדל מנוגע שהוחלט לטומאת נגעים שהוא פסול לחליצה, לפי שעומד לשריפה והרי הוא כשרוף, ואין בו השיעור הדרוש לחליצה. ואין למדים מדין טומאה, שבה החשיבה התורה את הבגד המוחלט כבגד שלם ולכן הוא מטמא את הבית, שרק בגד שיש בו כשעור של שלש אצבעות על שלש אצבעות ונכנס לבית טהור מטמאו (ראה ערך בגד המנוגע), משום שלא לומדים איסור מטומאה (יבמות קג ב).

טעם הדבר הוא שהלכות טומאה חידוש הן, ואין ללמוד מהם למקום אחר (רש"י שם ד"ה איסורא)^[2].

רבא חולק וסובר שסנדל המוחלט לטומאה כשר לחליצה (יבמות שם), וכתבו הראשונים שטעמו הוא שאין זה לימוד דין מטומאה, אלא גילוי מילתא בעלמא, שהבגד המנוגע קרוי בגד אף בשעת שריפתו (רש"י שם ד"ה חליצתה; רשב"א וריטב"א יבמות שם). לפי זה אין רבא חולק על עיקר הכלל שאין למדים איסור מטומאה.

אבל יש מהראשונים שסובר שרבא חולק על כלל זה וסובר שלמדים איסור מטומאה, והלכה כמותו (שו"ת הראב"ן י).

יוצאים מהכלל

דוקא כשהוא דין מיוחד הנאמר בטומאה אין למדים ממנו איסור, אבל דבר של סברא שנאמר בטומאה למדים ממנו לאיסור (בית שמואל אה"ע ו ס"ק לד; שדי חמד כללים א רט, בשם אהלי יעקב). ולכן מצינו כמה מקומות שלמדו איסור מטומאה:

• הכלל שאין מחזיקים איסור ממקום למקום, נלמד ממה שמצינו בטומאה שאין מחזיקים אותה ממקום למקום (בית שמואל שם).

• הכלל שדבר עובר אינו כדבר קבוע, לענין צואה עוברת שמותר לקרות קריאת שמע כנגדה, נלמד ממצורע עובר שאינו כיושב לטמא את הטהור באוהל (ברכות כה א).

• הכלל של חבוט רמי [השפילהו והשליכהו] (ראה ערכו) לענין סכך של סוכה, שקנה המוטל על הסכך שלשה טפחים למעלה מהאויר שבין הקנים התחתונים, אנו רואים כאילו יורד וסותם אותו אויר והסוכה כשרה, למדוהו מאהל המת (סוכה כב א).

• הכלל שמראה של איסור יש לו את חשיבות האיסור, לענין בגד שצבעו בקליפי ערלה, שצריכים לשרפו, למדוהו מרביעית דם מן המת שנבלעה בבגד, שאף על פי שנחסר קצת בבליעתו, מכל מקום יש בו את המראה של כל הרביעית ולכן הבגד מטמא (בבא קמא קא א-ב).

• דברים שאינם שוים בשעוריהם, אינם מצטרפים זה לזה להשלמת השעור לענין חיוב הוצאה בשבת (ראה ערך מוציא), כמו שאינם מצטרפים לענין קבלת טומאה (שבת עו א).

• דבר שנקרא כלי לענין קבלת טומאה, נקרא כלי לענין היתר טלטול בשבת, ושאינו כלי לטומאה אינו כלי לשבת, ואסור בטלטול משום מוקצה (שבת קיב א, קכג א)^[3].

• חזקה שהולכים אחריה באיסורים (ראה ערך חזקה), למדו אותה מבית המנוגע, שהכהן מסגיר אותו ביציאתו מן הבית, ומעמידים על חזקתו שלא נחסר הנגע מהשעור עד שיצא (חולין י ב).

• הכלל שמחצה על מחצה אינו כרוב לענין שחיטה ולכן צריך לשחוט את רוב הסימן, נלמד מדין מחצה על מחצה בתנור טמא שנשבר (חולין כח ב).

בכל אלה, ובמקרים נוספים, אין לימודים בתורה שנאמרו בטומאה ביחוד, כמו שיש בבגד המנוגע ובספק טומאה, אלא הדין בטומאה נלמד מסברא, ולכן אפשר ללמוד ממנו על איסור.

אף בפוסקים מצינו שהשוו איסורים לטומאה, כמו: זיעת יין נסך אסורה כמו שזיעת מרחץ טמאה (שו"ת הריב"ש רנה).

במקום שיש היקש, או גזרה שוה, למדים איסור מטומאה (עי' סנהדרין לד ב: מקיש ריבים לנגעים; מלא הרועים ב איסור מטומאה ג).

אפילו באופן שאין למדים איסור מטומאה, טומאה מאיסור למדים. שהרי הטעם שאין למדים מטומאה הוא לפי שטומאה חידוש הוא ואין למדים מחידוש, ולפיכך להיפך למדים (יד מלאכי א מה).

בדרבנן

הכלל

בגזרות דרבנן אין להשוות איסור וטומאה, ואם מצינו שגזרו באיסור, אין ללמוד מכך לטומאה, שכן יתכן שבאיסורים גזרו להחמיר ובטומאה לא רצו להרבות טומאה, משום הפסד טהרות.

וכן להיפך, אם מצינו שהקילו חכמים ולא גזרו בטומאה, אין להוכיח מזה שאף באיסור לא גזרו, כי טומאה משום אפושי טומאה לא מפשינן הוא שלא גזרו, אבל באיסור יתכן שגזרו.

דוגמאות

ולכן אף על פי שהאוכל מן השלל של ביצים - ביצים הקבועים בשדרה ומעורים בגידים - שנמצאו בנבלת עוף טהור, טהור מטומאת נבילות, לפי שביצים אלו אינן כבשר; מכל מקום יתכן שהשוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים מעורות בגידים אסורות לאכלן בחלב, שבאיסור גזרו בהן מדרבנן להיות כבשר, גזרה משום בשר ממש, אבל בטומאה לא רצו לגזור (ביצה ז א, ורש"י ד"ה ואפושי, וד"ה מן השלל).

ולא שלא גזרו בכלל בטומאה, שבמקומות הרבה מצינו שגזרו גזרות בטומאה (ראה ערך אבות הטומאות ועוד), אלא שאין לדמות טומאה לאיסור, לומר שאם גזרו באיסור גזרו גם בטומאה (רש"י שם ד"ה ואפושי).

שרץ שהתחיל להתרקם בפרי, אף על פי שעוד לא נגמר כל ריקומו, כתבו הראשונים שאסור באכילה, ואין לדמותו למה שאמרו עכבר חציו בשר וחציו אדמה הנוגע בעפר טהור (חולין קכו ב), שאיסור מטומאה אין למדים, שדווקא בטומאה הקילו שלא להרבות טומאה (שו"ת הרשב"א א ערה).

אף בדבר שיש בו איסור וטומאה כאחד, מצינו שלענין טומאה לא גזרו ולענין איסור גזרו. כגון: השוחט בהמה במגל קציר שפגימותיו נוטות כולן לצד אחד בשיפוע, בדרך הליכתה של המגל, שאינו קורע את הסימנים, שבית הלל מכשירים (משנה חולין יח א), ולא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה, אבל באכילה אסורה (גמרא שם), גזרה הולכה משום הובאה (רש"י שם ד"ה אבל), ורק בטומאה לא גזרו, שאין מרבים בטומאה (רבי עובדיה מברטנורא חולין א ב).

הערות שוליים