|
אפוטרופוס הגדרה[1] - ממונה לפקח על נכסי אחרים ולטפל בצרכיהם מהותו ומקורומקור השםאפוטרופוס[2] היא מלה יונית, והוראתה: אביהם של הקטנים (ערוך אפוטרופוס, וראה שם בערוך השלם; רע"ב בכורים א ה, וגיטין ה ד), ונתקבל שם זה על כל מי שממונה לטפל בענייני אחרים (ראה תרגום יונתן בראשית מא לד; שבת קכא א, ועוד). האפוטרופסות שבהלכההאפוטרופוס שדנים עליו בהלכה הוא המטפל בנכסי קטנים, או בנכסי גדולים שאינם נמצאים כאן או שאינם בני דעת. אבל אין דנים באפוטרופוס שאדם ממנה בעצמו על נכסיו, שהרי אדם יכול לעשות בשלו מה שהוא רוצה. עיקר אפוטרופוס הוא המטפל בנכסי יתומים קטנים, ונעשה לאפוטרופוס באחד משני אופנים: במינוי על ידי אבי היתומים בחייו או על ידי בית דין; ומאליו, על ידי שהיתומים סמכו אצלו. העמדת אפוטרופוס- מקורה וגדרההעמדת אפוטרופסות ליתומים היא מן התורה, כאותה שאמרו: מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם שבית דין מעמידים להם אפוטרופוס, תלמוד לומר (במדבר לד יח): וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ (קידושין מב א). פעולת האפוטרופוס בנכסים גדרה מדין זכיה, שזכין לאדם שלא בפניו, וכל מה שאמרו חכמים שאפוטרופוס יכול לעשות, זכות היא, ומעשיו קיימים מדין תורה (רמב"ן גיטין נב א ד"ה הא. וראה ערך זכין לאדם שלא בפניו). מינויומינוי על ידי המורישמי שנוטה למות ויש לו יורשים קטנים, צריך למנות אפוטרופוס שיתעסק בחלק הקטנים עד שיגדלו (רמב"ם נחלות י ה; טוש"ע חושן משפט רצ א), וכן כשאשתו מעוברת (טוש"ע שם). המינוי אינו צריך קנין ולא שטר, בין שהיה המוריש שכיב מרע (ראה ערכו) ובין שהיה בריא (שו"ת הרשב"א ב קכז). ואפילו רק הסכים השכיב מרע ואמר הן (שו"ת הריב"ש ע; בית יוסף ורמ"א חו"מ רצ א), וכן כל לשון שיש בה משמעות אפוטרופסות, כגון: תנו את המפתחות ביד פלוני והכל בידו (כנסת הגדולה חו"מ רצ טור קג), או שאמר על אשתו שתהיה גברת הבית (שו"ת חתם סופר ו סג) וכיוצא. מינוי על ידי בית דיןאם המוריש לא מינה, חייבים בית דין למנות, שבית דין הוא אביהם של יתומים (רמב"ם נחלות י ה; טוש"ע חו"מ רצ א), היינו יתומים קטנים (נימוקי יוסף בבא קמא יח ב ד"ה יתומים; רמ"א שם). ובית דין או גדולי הדור הם הממונים, אבל אין שלשה אנשים סתם יכולים לעשות עצמם בית דין על היתומים (שו"ת הרא"ש פה כו; רמ"א שם). אי אפשר למנות את האפוטרופוס בעל כרחו, שאין זו מהמצוות שבית דין כופים עליהן (מגיד משנה נחלות יא ה. וראה שו"ת הריב"ש תפט, וקצות החושן רצ סק"ה). מינוי על ידי אפוטרופוסאין האפוטרופוס רשאי למנות אפוטרופוס אחר במקומו (שו"ת הרא"ש פז ו). אחים גדוליםחובת המינוי היא כשחלק להם המוריש את הנכסים בחייו, או כשהגדולים אינם רוצים להתעסק בשותפות עם הקטנים אלא לחלק את הירושה, אבל אם הגדולים רוצים להיות בשותפות עם הקטנים ויכולים להשביח את הנכסים, עדיף כך (ראב"ד נחלות י ה. וראה במגיד משנה שם, שכן גם דעת הרמב"ם). בית דין עצמםהרשות ביד בית דין להתעסק בעצמם בנכסי היתומים, שאין לך אפוטרופוס טוב מהם (שו"ת הרשב"א א תתקעד; רמ"א חו"מ רצ א), אלא אם כן יש צורך לדון על הנכסים, שלא ייראו הבית דין כעורכי הדיינין [ראה ערכו] (ר"ן קידושין יז א ד"ה יתומים; רמ"א שם. וראה דרכי משה שם סק"א שהר"ן והרשב"א לא נחלקו). אבל יש אומרים שלעולם יותר טוב להעמיד אפוטרופוס, שהוא ישתדל יותר מבית הדין (טור חו"מ רצ יג; רמ"א שם ח בשם יש אומרים, וראה דרכי משה שם). חשבון הנכסיםבזמן מינויו, מוסרים לידו כל נכסי הקטן, הקרקעות והמטלטלים (רמב"ם נחלות יא ד; טוש"ע חו"מ רצ ז), וצריכים לחשב עמו ולכתוב כל מה שמוסרים לידו, שהרי לפעמים משביעים אותו אחר כך (ראה להלן: נאמנותו), ולכן צריכים לדעת מה קיבל ומה החזיר (רשב"א גיטין נב א ד"ה וכתב, בשם העיטור; ר"ן שם ד"ה לא; טוש"ע שם ג). וכותבים שני שטרות אות באות, אחד לאפוטרופוס ואחד לבית דין בשביל היתומים (רשב"א שם, בשם הראב"ד; שו"ע שם. וראה בבעל העיטור אות ש שימוש נוסח השטר, ונקרא שטר שימוש). אף כשאבי היתומים מינה אפוטרופוס, צריכים בית דין לעשות זאת, שאף אותו יכולים בית דין להשביע במקרים מסוימים (ראה להלן: נאמנותו) (ב"ח חו"מ רצ, בשם העיטור). הראוים להתמנותעל ידי המורישאבי היתומים יכול למנות לאפוטרופוס גם אשה או עבד או קטן (ברייתא גיטין נב א; רמב"ם נחלות י ו; טוש"ע חו"מ רצ א), שיכול לעשות בשלו מה שרוצה (סמ"ע שם סק"ב), וההפסד שיכול להיות על ידם היה ידוע לו וסבר וקיבל (רשב"א גיטין שם ד"ה הא דתניא). וכן יכול לצוות שיתנו חלק הקטן לקטן ומה שירצה יעשה בו (רמב"ם שם; טוש"ע שם). על ידי בית דיןהבית דין אינם ממנים לא אשה - שאין דרכה לצאת ולבוא ולטרוח, ולא עבד - שאינו נאמן, ולא קטן - שאינו בן דעת (ברייתא בגיטין נב א, ורש"י שם ד"ה נשים; רמב"ם נחלות י ו; טוש"ע חו"מ רצ ב), ולא עם הארץ (ראה ערכו) - שהוא חשוד על עברות (ברייתא פסחים מט ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), כשהוא לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ (מגיד משנה שם, לדעת הרי"ף והרמב"ם); ויש אומרים שאפילו כשישנו בדרך ארץ ובמצוות, אין בור ירא חטא, ויורה היתר לעצמו שלוקח שכר טרחו (מגיד משנה שם, בשם יש חולקין, ולדעת רש"י[3]), אלא בודקים אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפך בזכות היתומים וטוען טענתם, ויש לו כח בעסקי העולם, כדי לשמור הנכסים ולהרויח בהם (רמב"ם שם, על פי כתובות קט ב; טוש"ע שם). אם רגיל היה אבי היתומים בחייו למנות על נכסיו אשה או עבד או קטן, אף בית דין עושים אותם אפוטרופוס על היתומים (תוספתא תרומות א יא; רשב"א גיטין נב א ד"ה הא דתניא; ר"ן גיטין שם ד"ה ואם, לגירסת: הרשות בידן. וראה בית יוסף חו"מ רצ שהדין אמת לכל הגרסאות). קרוב של היתומיםעל מטלטלים ממנים בין רחוק בין קרוב (רי"ף בבא מציעא כב א, בשם רב צמח גאון; רמב"ם נחלות י ו; טוש"ע חו"מ רפה ח, רצ א), וקרוב עדיף מרחוק כששניהם שוים בנאמנות (הגהות מרדכי בבא מציעא תמז; רמ"א חו"מ רפה ח). אבל בקרקעות - יש אומרים שאין ממנים אפוטרופוס קרוב הראוי לירש עם הקטן באיזו דרך (רמב"ם שם; טוש"ע שם), כדי שלא יבוא לטעון שזה מירושתו (טור חו"מ רפה, וראה ב"ח סי' רצ); ויש אומרים שכיון שאינו אוכל בפירות הקרקע - מותר למנותו (בית יוסף חו"מ רפה מחודש א, בשם רשב"א, וראה בית יוסף שם רצ מחודש ב, בשם הראב"ד; רמ"א חו"מ רפה ז). קרוב של הבית דיןיכולים הבית דין למנות את קרובם (בית יוסף חו"מ רצ, בשם הרשב"א; רמ"א חו"מ רצ ב), כיון שמינוי זה אינו זכות ולא חובה (בית יוסף שם). תפקידו, סמכותו, זכויותיו וחובותיוהאפוטרופוס עושה כל הדרוש לעשות בנכסים כפי מה שיראה בטובת היתומים, ומכלכלם כפי הממון וכפי הראוי להם, לא יותר מדי ולא פחות מדי (רמב"ם נחלות יא ד; טוש"ע חו"מ רצ ז). ואינו רשאי לעשות דבר שלא לתועלת היתומים (ריטב"א גיטין נב א ד"ה אפוטרופסין). מכירת נכסיםרשאי האפוטרופוס למכור בהמה ועבדים ושפחות בתים שדות וכרמים, וכן פירות יינות שמנים וסלתות, כדי להאכיל ליתומים, אבל לא בשביל להניח המעות (גיטין נב א; רמב"ם נחלות יא ו; טוש"ע חו"מ רצ יא), שמא יגנבו המעות, או משום שבח בית אביהם, שנוי וכבוד הוא להם (רש"י גיטין שם ד"ה אבל). כמו כן מוכר שדה ליקח שוורים לעבודת שדות אחרות, שהשוורים הם עיקר כל נכסי שדות (רמב"ם שם, על פי גיטין שם; טוש"ע שם)[4]. אין מוכר שדה רחוקה בשביל לקנות קרובה, ולא רעה בשביל לקנות יפה, שמא תשתדף אותה שקנה (גיטין שם; רמב"ם שם ז; טוש"ע שם). מתנתו אינה כלום, שאין אדם נותן דבר שאינו שלו (רמב"ם מכירה ל ו; טוש"ע חו"מ רלה כו). הפרשת תרומות ומעשרותהאפוטרופוס חייב לעשר פירות היתומים (משנה גיטין נב א), כדי להאכילם (תוספתא בבא בתרא ח יד, הובאה בגיטין שם; רמב"ם נחלות יא ט; טוש"ע חו"מ רצ יד), אבל אינו מעשר כדי להניח (גיטין שם). פירוש: יש אומרים, להניח באוצר עד שיגדלו היתומים, אלא יעשרו אז בעצמם (רש"י שם ד"ה להניח), כדי שיקבלו את טובת ההנאה (מגיד משנה שם); יש אומרים להניח בשביל למכור, אלא ימכרו טבל (רמב"ם שם; שו"ע שם); ויש אומרים שלא ימכור טבל, אלא מניח למזונות היתומים לשנה עד שיראה מקום ריוח במכירתו ויעשר וימכור, שאינו שליח אלא לצורך שעה (ראב"ד שם). ונחלקו ראשונים בטעם הדבר:
בירושלמי יש שחילקו בין אפוטרופוס לעולם שחייב לעשר, לאפוטרופוס לשעה, ויש שחילקו בין אפוטרופוס ליתום קטן שחייב לעשר, לאפוטרופוס ליתום גדול (ירושלמי גיטין ה ד), שיכול בעצמו לתרום (פני משה שם). הוצאות למצוותהאפוטרופוס עושה ליתומים לולב וסוכה וציצית וכו', וכל מצוות עשה שיש להן קצבה, בין שהיא מדברי תורה ובין מדברי סופרים, אף על פי שאינם חייבים במצוות, כדי לחנכם (ראה ערך חנוך), אבל אין פוסקים עליהם צדקה, אפילו לפדיון שבויים, שמצוות אלו אין להן קצבה (תוספתא בבא בתרא ח יד, הובאה בגיטין נב א; רמב"ם נחלות יא י; טוש"ע חו"מ רצ טו), שבכל שעה יש עניים, ונמצאו נכסי היתומים כלים (רש"י גיטין שם ד"ה צדקה). ומכל מקום אם פסק עליהם צדקה כדי שיצא עליהם שם טוב, והם אמודים לכך, מותר (טוש"ע שם, על פי בבא בתרא ח א). להתדיין בענייניהםהאפוטרופוס רשאי לדון עם בעל דין של יתומים לזכותם, אבל לא לחוב על מנת לזכות (גיטין נב א). ונחלקו בפירושו:
ובירושלמי נחלקו אמוראים:
טען עבור היתומים שלא כהוגן, והפסידו היתומים, הרי זו פשיעה וחייב (ראה להלן: פשיעתו), אבל אם פסקו בית דין שזה שכנגדם ישבע ויטול, אין זו פשיעה, שמי יאמר שירצה להישבע (מרדכי בבא מציעא רצ; שו"ת הרשב"א אלף קו; רמ"א חו"מ רצ כ). נטל רשות מבית דיןבכל מה שאין האפוטרופוס רשאי לעשות, אם נטל רשות מבית דין, מותר (תוספתא בבא בתרא ח טו; ריטב"א גיטין נב א ד"ה ואין; טור ורמ"א חו"מ רצ יג). ויתנו רשות רק לאותה הפעם (ריטב"א שם). יש אומרים שאפוטרופוס שמינהו אבי היתומים רשאי בכל (ריטב"א שם, בשם רבו); אבל רוב הראשונים אינם מחלקים בכך (ריטב"א שם; רשב"א שם ד"ה יתומים, ועוד). מעות היתומיםאין נותנים מעות היתומים בעסק שמא יפסיד העסק, אלא האפוטרופוס[7] מלווה אותם לאדם נאמן באבק רבית (ראה ערכו), שאסור מדרבנן וביתומים התירו (טוש"ע חו"מ רצ ח, על פי בבא מציעא ע א. וראה שם הפרטים לאיזה אדם נותנים). ודוקא בפני בית דין, והטעם:
ויכול האפוטרופוס לקבל גם לעצמו באותו ריוח, ובלבד שיהיה ידוע לבית דין (טור שם, בשם הראב"ד; רמ"א חו"מ רצ ח); ויש אומרים שגנאי הוא הדבר (טור שם). לא נמצא אדם ליתן לו המעות, יוציא למזונותיהם כמה שצריכים, ומהשאר יקנה קרקע (טוש"ע שם). הונאה וטעותאפוטרופוס שטעה ונתאנה, דינו כשליח שטעה (רמב"ם מכירה יג יא; רמב"ן קידושין מב ב ד"ה והא; שו"ע חו"מ קט ה), שאפילו נתאנה בכל שהוא, המקח בטל (ראה ערך אונאה). מתלבש מהנכסיםהאפוטרופוס רשאי ללבוש מנכסי היתומים, כשיש ליתומים תועלת בכך שיהיה מכובד ויהיו דבריו נשמעים (רמב"ם נחלות יא ה, על פי גיטין נב ב; טוש"ע רצ ד). נאמנותוחיוב שבועהכשהיתומים גדלים - מחזיר להם האפוטרופוס את נכסי ירושתם (רמב"ם נחלות יא ה; שו"ע חו"מ רצ טז). ונחלקו תנאים אם חייב האפוטרופוס להישבע שלא גזל משלהם כלום:
הלכה כאבא שאול (גיטין שם; רמב"ם נחלות יא ה; טוש"ע חו"מ רצ טז). ישנם מקרים שלדברי הכל לעולם חייב האפוטרופוס בשבועה:
מינוי עם פטור משבועהאין בית דין יכולים למנות אפוטרופוס להאמינו בלא שבועה (טור חו"מ רצ טז, בשם הראב"ד; שו"ע שם יח), אלא אם כן אינם מוצאים אדם הגון שירצה להיות אפוטרופוס בלי זה (טור שם, בשם הרא"ש; שו"ע שם. אך ראה אוצר הגאונים גיטין רעג). עשיית חשבוןנחלקו תנאים אם צריך האפוטרופוס לעשות עמהם חשבון מה שהכניס והוציא (תנא קמא, ברייתא גיטין נב א), או שאינו צריך (רבן שמעון בן גמליאל שם). הלכה שאינו צריך (רמב"ם נחלות יא ה; טוש"ע חו"מ רצ טז). ויש אומרים שבמינהו אבי יתומים, הואיל ואינו נשבע - צריך לעשות חשבון (מרדכי גיטין שצ, בשם העיטור; רמ"א שם: והכי יש לנהוג). אבל האפוטרופוס צריך לחשוב בינו לבין עצמו לדקדק ולהיזהר הרבה מאביהם של היתומים, שהוא שוכן ערבות, שנאמר (תהלים סח ה-ו): סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת וגו' אֲבִי יְתוֹמִים (רמב"ם שם יב; טוש"ע שם יז). אמר שהלוה ליתומיםנאמן האפוטרופוס לומר שהלוה ליתומים, ונוטל בשבועה (תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן ג; רמ"א חו"מ רצ כח). אבל בנו אינו נוטל על סמך הכתוב בפנקס אביו, כי שמא נפרע ולא נמחק (שו"ת הרא"ש קג ג; טוש"ע רצ כח). פשיעתופשע בשמירתואפוטרופוס שפשע ונגרם נזק לנכסים, נחלקו ראשונים:
חזרתו וסילוקולחזור בו ממינויוכל זמן שלא החזיק האפוטרופוס בנכסי היתומים יכול לחזור בו, אך משהחזיק בהם אינו יכול לחזור בו (תוספתא בבא בתרא ח יב; מגיד משנה נחלות יא ה, בשם רמב"ן ורשב"א; טוש"ע חו"מ רצ כג), והוא הדין אם התחיל להתעסק בצרכי היתומים (שו"ת ריב"ש תפט; רמ"א שם), ואינו דומה לפועל שיכול לחזור בו (ראה ערך פועל), משום שנאמר עֲבָדַי הֵם (ויקרא כה נה), ולא עבדים לעבדים (בבא קמא קטז ב), כיון שעושה מצוה בטיפול בנכסי יתומים, והרי הוא עבד ה' (קצות החושן שם סק"ה). אבל אם רוצה לצאת מהעיר, בית דין ממנים אפוטרופוס אחר (אוצר הגאונים גיטין תשובות רעו; מרדכי גיטין שפט, בשם גאון; בית יוסף, בשם הרשב"ץ; רמ"א שם כג). שמעו שמוציא הוצאותשמעו בית דין שהאפוטרופוס מוציא הוצאות יותר ממה שהוא אמוד בהן, יש לחוש שמא אוכל מנכסי היתומים, ומסלקים אותו, אבל מינהו אבי היתומים אין מסלקים אותו, שאנו תולים שמציאה מצא (רמב"ם נחלות י ז, על פי גיטין נב ב; רמב"ן גיטין שם ד"ה הא; שו"ע חו"מ רצ ה); ויש אומרים שבכל אופן אין מחזיקים אותו לגנב (רשב"א גיטין שם ד"ה קא; טור שם, בשם הרא"ש; רמ"א שם ה, בשם יש חולקין. וראה ערך אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן). כשמפסיד את הנכסיםהעידו עדים שהוא מפסיד את הנכסים בידים, או שאינו שומרם כראוי, נחלקו אמוראים אם מסלקים אותו (גיטין נב ב ורש"י ד"ה והא). הלכה שמסלקים (גיטין שם; רמב"ם נחלות י ז; טוש"ע חו"מ רצ ה), בלי התראה (תשובות מיימוני משפטים מ, על פי גיטין נב ב). וכשמסלקים אותו, משביעים אותו שלא הפסיד יותר (רי"ף גיטין כו ב, ורא"ש שם ה ז, ורמב"ם שם, בשם הגאונים; טוש"ע שם). קלקל דרכיומינהו אבי היתומים כשהיתה שמועתו טובה, ואחר מיתת האב נשתנה לרע, מסלקים אותו (רמב"ם נחלות י ז; טוש"ע חו"מ רצ ו); אבל אם היה כך בחיי האב, אין מסלקים אותו, שהרי האב ידע ורצה בכך (מגיד משנה שם). מת אחד היורשיםיש אומרים שאם מת אחד מן היורשים בטל האפוטרופוס (בית יוסף חו"מ רצ מחודש טו, בשם הריטב"א), אבל חלקו עליהם ואמרו שאין הדברים נראים (בית יוסף ודרכי משה שם סק"ז). אפוטרופוס חלקיפעמים שממנים אפוטרופוס לפעולות מסויימות בלבד, מפני שאין צורך באפוטרופוס (ראה לעיל: מינויו), או מפני שאפוטרופוס רגיל אינו יכול לעשות פעולות אלו (ראה רמ"א חו"מ רפט א). אפוטרופוס לחלוקת הנכסיםיתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם, בית דין מעמידים להם אפוטרופוס לחלוק (קידושין מב א), אף על פי שלפעמים החלוקה היא חובתם, כגון שיש שאינו רוצה בחלקו, שנאמר: וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ (במדבר לד יח), הרי שחלקו את ארץ ישראל אף על פי שהיו שם קטנים (קידושין שם, ורש"י ד"ה אלא כדרבא). ודוקא כשיש יתומים גדולים וקטנים, ורצו הגדולים ליטול חלקם ולא לעסוק בחלק הקטנים (רמב"ם נחלות י ד; רא"ש כתובות יא יח; טוש"ע חו"מ רפט א). האפוטרופוס בורר לקטנים חלק יפה (קידושין שם), שלא יהיה גרוע מחלקם של הגדולים (ר"ן קידושין יז א ד"ה יתומים; סמ"ע שם סק"ב). אבל אם היו כולם קטנים אין חולקים להם, כיון שעדיין יצטרכו אפוטרופוס (מגיד משנה שם, וראה ר"ן קידושין שם), אמנם אם ראו בית דין שהחלוקה מועילה להם, חולקים (רא"ש כתובות שם; רמ"א חו"מ רפט א); ויש אומרים שאם רוצים לחלוק, מעמידים אפוטרופוס לכל אחד וחולקים (רש"י יבמות סז ב ד"ה יתומים. וראה תוספות קידושין מב א ד"ה יתומים), אלא שאם אחד מהם מוחה, אין חולקים (תוספות קידושין שם. וראה קרבן נתנאל לרא"ש כתובות שם, שאף בגדולים וקטנים אם אחד מהקטנים מוחה אין חולקים). ואם היו כולם גדולים אינם צריכים אפוטרופוס, ואם רצו הגדולים לעסוק גם בצרכי הקטנים אין בית דין נזקקים להם (מגיד משנה נחלות י ד-ה. וראה לעיל: מינויו). כשאין כדי חלוקהבשני חפצים, ששניהם צריכים לזה ולזה, ויש לומר בהם: גוד או איגוד (ראה ערכו), נחלקו ראשונים אם האפוטרופוס יכול לחלוק (ראה תוספות קידושין מב א ד"ה ובוררין, וכתובות ק א ד"ה ובוררין; רא"ש כתובות יא יח; רמ"א חו"מ רפט א. וראה ערך גוד או איגוד). מינהו אבי היתומיםאפוטרופוס שמינהו אבי היתומים אינו יכול לחלוק בלא בית דין, אלא אם כן נתמנה בפירוש לכך (רמ"א חו"מ רפט א, בשם הר"ן). להגן על זכותם בדיןכשנזקקים לנכסי היתומים לגבות מהם חוב, כגון שציוה השכיב מרע לתת מנה או שדה[8] לפלוני בחובו, מעמידים להם אפוטרופוס (ערכין כב ב), שיהפוך בזכותם (רמב"ם מלוה ולוה יב ה; טוש"ע חו"מ קי ד), לברר אם פרע לו אם לא (תוספות ערכין שם ד"ה ואין), או כדי לברור להם חלק יפה ושיגבה בעל החוב מזיבורית (רש"י שם ד"ה שדה. וראה ערך גביית חוב). וכן כשהיתה מלוה של גוי ברבית, שנזקקין לנכסיהם, או כשמוכרים נכסיהם לצורך תשלומי כתובת אשה (רמב"ם מלוה ולוה שם ג); ויש אומרים שלכתובת אשה אין מעמידים אפוטרופוס (שו"ת הרשב"א א תתקעד; שו"ע חו"מ קי י). נמצאת ירושתם גזולהנמצאת השדה שירשו גזולה, אין מעמידים אפוטרופוס על החזרתה לבעליה, שאין מחזיקים בשקר את העדים המעידים על כך (ערכין כב ב, ורש"י ד"ה בכולהו; טוש"ע שם ה); ויש אומרים שמעמידים אפוטרופוס לטעון ולדון (רמב"ם מלוה ולוה יב ו), ויש שפירשו דבריהם רק על תחילת הטענות קודם שבאו עדים (מגיד משנה שם ה). שור היתומים שנגחשור היתומים שנגח, מעמידים להם אפוטרופוס, כדי שאם יגח אחר כך שלש פעמים, יעידו עדים בפניו, ויעשה שור מועד לשלם נזק שלם מן העדית שבנכסים (בבא קמא לט א). ונחלקו אמוראים בתשלומי הנזק:
גם להלכה נחלקו ראשונים: יש שפסקו כרבי יוסי בר חנינא (רמב"ם נזקי ממון ו ד), ויש שפסקו כרבי יוחנן (מגיד משנה שם, בשם רבנו חננאל; רמב"ן גיטין נב ב ד"ה הלכה). אפוטרופוס מאליויתומים שסמכו אצל בעל הביתיתומים קטנים שסמכו אצל בעל הבית, שמעצמם התחברו אליו והשתדל בשלהם, יש לו דין אפוטרופוס עליהם (טוש"ע חו"מ רצ כד, על פי גיטין נב א), אף על פי שלא נתמנה (רש"י שם ד"ה שסמכו), ואפילו סמכו אצל אשה (טוש"ע שם). יש מהראשונים שסוברים שאין נעשה מאליו, אלא אם כן היו היתומים לפחות בני תשע, ויכול למכור רק מטלטלים, שהקטנים עצמם יכולים למכרם (ראה ערך קטן), אבל לא קרקעות (טור חו"מ רצ כד, בשם הרמ"ה; ריב"ש תצה); ויש חולקים וסוברים שהוא אפוטרופוס גמור לכל דבריו, ואפילו בקטן ממש (טור שם, בשם הרא"ש). חיוב שבועהנחלקו ראשונים אם משביעים לאפוטרופוס זה:
שבועה בבן שסמך אצל אמובן שסמך אצל אמו, מותרים בית דין לתועלת הקטן להחמיר עליה שתתן חשבון ושתישבע וכדומה שאר חומרות, אף על פי שאינו מן הדין, שדעת האם קרובה אצל בנה (ראה ערך אם (א)), ולא תימנע משום כך (ריב"ש תצה; רמ"א חו"מ רצ כד). אפוטרופוס לגדוליםאין מעמידים אפוטרופוס לגדולים בני דעת (בבא מציעא לט א; רמב"ם נחלות ז ה; טוש"ע חו"מ רפה ב), שאדם מתרצה להיות אפוטרופוס ליתומים משום המצוה, אבל אין מצוי שיתרצה לגדולים, ואין על בית דין לטרוח בזה (רש"י בבא מציעא שם ד"ה אפוטרופא; טור שם). נכסי שבוי ובורחלפיכך מי שנשבה או ברח מחמת סכנת נפשות, בית דין מתעסקים במטלטלים ובקרקעות שבנכסיו כדין נכסי שבויים - מפקידים המטלטלים בידי נאמן, ומוסרים הקרקעות לקרוב הראוי לירש לטפל ולאכול פירות (ראה ערך שבוי), אבל אין מעמידים אפוטרופוס, שאין מעמידים אפוטרופוס על גדולים (רמב"ם נחלות ז ה, על פי בבא מציעא לט א; טוש"ע חו"מ רפה ב). הניח השבוי או הבורח קמה לקצור וענבים לבצור וכדומה, מעמידים אפוטרופוס שיהיה קוצר ובוצר ומוכר הפירות, ומניח הדמים לבית דין (בבא מציעא שם; רמב"ם שם ו; טוש"ע שם ג), אבל אין מעמידים את האפוטרופוס לעולם (בבא מציעא שם). נמצא אדם המוכן להיות אפוטרופוס על נכסי השבוי, נחלקו ראשונים:
אם אין לשבוי קרוב אלא קטן, אין מורידים אותו לנכסים שמא יפסידם (ראה ערך שבוי), אלא מעמידים אפוטרופוס שיתן הקרקעות לאריס [ראה ערכו] (טור חו"מ רפה ב, על פי בבא מציעא לט ב), שכיון שיש קצת תועלת מזה גם לקטן, שאם ישמעו שמת השבוי ינתן הכל לקטן, ימצאו מי שירצה להיות אפוטרופוס (פרישה שם ס"ק יב, וסמ"ע ס"ק כג). היו הקרובים הראויים ליורשו אחד גדול ואחד קטן, נחלקו אמוראים:
הלכה כרבא (רמב"ם נחלות ח ב; טוש"ע שם ט). קטן שהגדילקטן שהגדיל, אפילו היה אוכל ושותה יותר מדי ומפסיד ממונו והולך בדרך רעה, אין בית דין מונעים ממנו ממונו ואין מעמידים לו אפוטרופוס, אלא אם כן ציוה מורישו שלא יתנו לו אלא אם יהיה כשר ומצליח, או שלא יתנו עד זמן מרובה (רמב"ם נחלות י ח; טוש"ע חו"מ רצ כו). שוטה וחרשהשוטה והחרש אפילו גדולים, הרי הם כקטנים ומעמידים להם אפוטרופוס (רמב"ם נחלות י ח, על פי כתובות מח א, ויבמות קיג א). מונה על ידי אבי היתומיםאפילו אם אבי היתומים מינה אפוטרופוס לבניו הגדולים, אין צריכים אפוטרופוס, אלא אם כן באופן שיש בו מצוה לקיים דברי המת (רבינו ירוחם מישרים כו א; רמ"א חו"מ רצ כו. וראה ערך מצוה לקיים דברי המת). בחיי האבאפוטרופסות האבאין בית דין ממנים אפוטרופוס לנכסי קטן שיש לו אב, ואין מדקדקים אחרי מעשיו, שאם יכול האב למנות אפוטרופוס, כל שכן שיכול למנות את עצמו, ועוד שאינו גרוע מיתומים שסמכו אצל בעל הבית (ראה לעיל: אפוטרופוס מאליו), וכל שכן כשסמוך על שולחנו (שו"ת הרא"ש פז א, וצו ב), אם לא שהממון כבר ביד אפוטרופוס, ואין האב אמיד ובעל אחריות, שאין מוציאים מהאפוטרופוס (שו"ת הרא"ש פב ב, ראה שו"ת מהרשד"ם חו"מ שח שביאר כך כוונתו). אך אם האב אינו הולך בדרך ישרה, חייבים בית דין להעמיד לבנו אפוטרופוס (שו"ת הר"י בן הרא"ש לה), שבית דין חייבים לטפל גם בנכסי קטנים שאינם יתומים אם אין מי שיטפל בהם (בית יוסף חו"מ רצ, בשם הריטב"א). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
