הגדרה^[1] - אשת אביו בתורת איסור ערוה

האיסור והחיוב

אשת אביו, אף על פי שאינה אמו, היא אחת מן העריות האסורות מן התורה, והבא עליה עובר בלא תעשה, שנאמר: עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה (ויקרא יח ח).

האיסור הוא בין שהיא אמו, בין שאינה אמו (סנהדרין נד א). איסור זה נמנה במנין הלאוין (ספר המצות לא תעשה שלא; סמ"ג לאוין צא; חינוך קצא)^[2].

אף לאחר מיתת אביו אסור משום אשת אביו, שנאמר: עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא (ויקרא יח ח), "היא" לרבות לאחר מיתה (סנהדרין נד א; ירושלמי סנהדרין ז ו), כלומר: בהויתה תהא לעולם (רש"י סנהדרין נג ב ד"ה ותו); והוא הדין אם נתגרשה מאביו - שאסורה (רמב"ם איסורי ביאה ב א; טוש"ע אבן העזר טו ה).

ואפילו היא אשת אביו מן האירוסין, הרי הוא חייב עליה (סנהדרין נג א; רמב"ם איסורי ביאה שם; טוש"ע שם), שנאמר: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה (דברים כד א) - משעת לקיחה נקראת אשתו (רש"י סנהדרין שם ד"ה בין).

בא עליה במזיד והתרו בהם עדים - חייבים סקילה (משנה סנהדרין נג א; רמב"ם איסורי ביאה א ד)^[3]; ואם לא התרו בהם - חייבים כרת (משנה כריתות ב א; רמב"ם שגגות א ד); ואם היו שוגגים - חייבים חטאת (כריתות שם; רמב"ם שגגות שם), ככל חייבי כריתות שעשו בשוגג (ראה ערך חטאת).

אף בעונש חייב גם לאחר מיתת אביו (סנהדרין נד א).

אשת אביו שהיא אמו, נחלקו תנאים בדבר: חכמים סוברים שחייב שתים, משום אמו ומשום אשת אביו; ור' יהודה סבר שאינו חייב אלא אחת משום אמו בלבד, שנאמר: אִמְּךָ הִוא (ויקרא יח ז), משום אמו אתה מחייבו, ואין אתה מחייבו משום אשת אב (סנהדרין נג א-ב). הלכה שהוא חייב שתים (רמב"ם איסורי ביאה ב ב).

בא על אשת אביו כשאביו קיים, נחלקו תנאים: חכמים סוברים שחייב עליה גם משום אשת איש (משנה סנהדרין נג א); ור' יהודה סובר שאינו חייב אלא משום אב (סנהדרין נד א). הלכה כחכמים (רמב"ם איסורי ביאה ב א).

בארוסת אביו

מי שקידש אשה ועדיין לא נשאה, ועמד אחר כך בנו וקידשה –

• יש אומרים שאף על פי שאין הקידושין תופסים, שהרי ערוה היא לו (ראה ערך עריות), מכל מקום היא צריכה ממנו גט מדבריהם, שמא יאמרו תנאי היה לאביו בקידושין, ולא נתקיים התנאי, ובטלו הקידושין, וקידושי בנו קידושין גמורים הם, ואם תצא בלא גט יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט (רא"ש יבמות י ו).

• יש אומרים שלדעה זו אפילו אם ידע הבן והכיר שהיא אשת אביו ונשאה בעברה, הרי זו צריכה גט (מהרש"א יבמות צד ב); ויש מפרשים שלא נאמרו הדברים אלא כשנשא הבן בטעות, כגון שבאו עדים והעידו שזו אינה אשת אביו (חכמת שלמה למהרש"ל יבמות שם), אבל הנושא בעברה, ומיד שנודע לבית דין מוציאים אותה הימנו - אין לחוש, שהכל יודעים ויש קול לדבר זה, שהרי לא שהתה אצלו בהיתר אפילו שעה אחת (ים של שלמה יבמות י כט).

• ויש חולקים על כל זה, וסוברים שלעולם אינה צריכה גט, שמאחר שאין לאשת אב היתר אף לאחר מיתה, אין שם אישות חל עליה כלל, ולא גזרו אלא באשת אח ואחות אשה, שכיון שיש להן היתר לאחר מיתה חל שם נישואין עליהן אצל השומעים (מאירי יבמות שם; וכך משמע מרבינו ירוחם כג ב).

בבן נח

ישנה מחלוקת תנאים, אם אשת אביו אסורה לבני נח: יש אוסרים, שנאמר: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ (בראשית ב כד), ודרשו: את אביו, זו אשת אביו (ר' עקיבא בסנהדרין נח א); ויש דורשים: זו אחות אביו (ר' אליעזר שם), אבל אשת אביו אינה אסורה לבן נח.

ואף הפוסקים נחלקו בדבר: יש פוסקים שאשת האב אסורה לבן נח (רמב"ם מלכים ט ה, איסורי ביאה יד י; תוס' יבמות צח ב ד"ה אשת, בשם בה"ג; רא"ש יבמות יא ב, בשמו); ויש פוסקים שמותרת (רא"ש שם, בשם יש פוסקים; ריטב"א יבמות צח ב ד"ה אחות אמו).

לדעת הסוברים שבן נח חייב על אשת אביו, החיוב הוא אף לאחר מיתת אביו (רמב"ם מלכים ט ו). ואינה נקראת אשת אב בבן נח אלא לאחר ביאה (חינוך מצוה קצא), כשם שאין בן נח חייב על אשת חברו אלא לאחר שנבעלה (ראה סנהדרין נז ב; רמב"ם מלכים ט ז).

בגר

• הגר נושא אשת אביו, אפילו אם נשאת לאביו לאחר שנתגייר האב (רמב"ם איסורי ביאה יד יג; שו"ע יו"ד רסט ג). ואפילו לדעת הסובר שאשת אב אסורה לבני נח (דעת הרמב"ם עצמו לעיל) היא מותרת לגר, שלא נאסר לגר קרובות מצד האב, לפי שהכל יודעים שאין קרובות לנכרי מצד האב אלא זו בלבד וחידוש הוא, ולא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, כדרך שאנו חוששים בקרובות מצד האם (רמב"ן יבמות צח ב).

• יש סוברים שהדבר תלוי במחלוקת התנאים בבן נח, ולדעת האוסר אשת האב לבן נח, אף לגר אסורה (רש"י סנהדרין נח א ד"ה הא; תוס' שם וביבמות כב א ד"ה ערוה; רמ"א יו"ד שם, בשם יש אומרים).

• ויש מן הראשונים מחלקים באשת האב בין שנשאה האב בגויתו, שהיא מותרת, לבין כשנשאה לאחר שנתגייר, שהיא אסורה (ראב"ד בהשגות איסורי ביאה יד יג). ואפילו אם היא מותרת לבן נח, אסרו אותה חכמים כשנשאה בגירותו גזירה משום אמו בגירותו (רמב"ן יבמות צח ב, לדעת הראב"ד).

שניות

חכמים הוסיפו לאיסור ערוה של אשת האב אף אשת אבי אביו בתורת שניה (ראה ערך שניות), שלא יבואו להתיר אשת אביו; והוסיפו לאסור אף אשת אבי אמו משום אשת אבי אביו (יבמות כא א-ב; רמב"ם אישות א ו; טוש"ע אהע"ז טו ו-ז). ואין זו גזרה לגזרה, שכולן נקראות אשת הסבא, וכגזרה אחת היא (יבמות שם).

אשת אבי אביו אין לה הפסק בדורות שלמעלה (יבמות כא א; רמב"ם אישות א ו; טוש"ע אה"ע טו ו-ז), שאף אשת אבי אבי אביו אסורה, וכן למעלה עד לעולם (רש"י שם ד"ה ד' נשים). ואפילו אשת יעקב אבינו אסורה על כל אחד מישראל (רמב"ם שם; טוש"ע שם), כיון שיש בדורותיה איסור ערוה דאורייתא, שהיא אשת האב (רש"י שם ד"ה ואשת).

באשת אבי אמו נחלקו אמוראים: רב סובר שגם לה אין הפסק ואסורה לעולם, שלא יחליפו באשת אבי אביו לומר שגם שם יש הפסק; וזעירי סובר שיש לה הפסק, ואשת אבי אבי אמו מותרת, כיון שאין בדורותיה ערוה דאורייתא של אישות אב, ולא יחליפו באשת אבי אביו, שאדם רגיל לילך למשפחת האב ואינו רגיל לילך למשפחת האם, ויודע שיותר יש קורבה במשפחת האב (יבמות כא א, ורש"י ד"ה התם).

להלכה פסקו רוב הראשונים כזעירי (רי"ף ורא"ש יבמות כא א; רמב"ם אישות א ו; טוש"ע אה"ע טו ז), ויש מן הראשונים שפסק כרב (הגהות מיימוניות שם סק"ב, בשם ראבי"ה).

הערות שוליים