|
בור הגדרה[1] - בור, שאדם חפר או פתח, ונפל לתוכו בעל חי של חברו ומת או הוזק חיובומהותובור הוא אחד מאבות נזיקין (בבא קמא ב א; רמב"ם נזקי ממון יג ב; טוש"ע חושן משפט תי א. וראה ערך אבות נזיקין), וגדרו הוא: תקלה שאדם עושה, ותחילת עשייתה לנזק, שתיכף כשנעשתה עומדת לנזק (בבא קמא ג ב, ורש"י ד"ה הני), לפי שהתקלה מזיקה במקום שעשאה, שאינה זזה ממקומה והעובר עליה ניזוק (טוש"ע שם, וראה שם בערוך השלחן). מקורו מהתורההחופר בור ונפל לתוכו שור או חמור ומת או הוזק חייב לשלם (בבא קמא נ ב; רמב"ם נזקי ממון יב א; טוש"ע חו"מ תי א), בין שחפר בעצמו ובין שפתח בור שהיה מכוסה (בבא קמא מט ב, נ א; רמב"ם שם ד; טוש"ע שם), שנאמר: וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו (שמות כא לג-לד). צורתואחד החופר בור עגול, או שיח - ארוך וצר, או מערה - מרובעת ומכוסה בקירוי אלא שיש לה פה, או חריצים - רחבים ומרובעים בלתי מקורים, או נעיצים - צרים מלמטה ורחבים מלמעלה (בבא קמא נ ב; רמב"ם נזקי ממון יב י; טוש"ע חו"מ תי א). יסוד חיובוביסוד חיובו של בור נחלקו אמוראים:
להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כרב (רי"ף בבא קמא כב א, וראה נמוקי יוסף שם בדעת רש"י), ורוב הפוסקים פסקו כשמואל (רי"ף שם, בשם איכא מאן דאמר; רמב"ם נזקי ממון יב א, ושם יד, ועוד ראשונים; טור חו"מ תי יז, בשם הרא"ש; שו"ע שם). חיובו בבור וחיובו בתלנפל השור בבור כדרכו על פניו, אפילו נבקעה כריסו ומת, או נשברה רגלו וכיחש, חייב אף לרב, שאף הבל הבור גרם לזה (רש"י בבא קמא נ ב ד"ה מאי בינייהו), שלולא ההבל היה השור מעמיד עצמו על רגליו ולא היה ניזוק (שיטה מקובצת, בשם תלמיד רבינו פרץ). אבל כשעשה תל גבוה (כשיעור, ראה להלן: שיעורו), ועלה עליו שור ונפל, שיש כאן חבטה בלבד, לרב פטור, ולשמואל חייב (גמרא שם ורש"י). אכן אם נחבט בגובה התל, אף לרב חייב, שהרי גם החבטה שלו (תוספות שם). ויש אומרים שכשעשה תל, אף שנחבט בקרקע מחייב רב, כיון שניזק על ידי מעשיו, ואינו פוטר אלא כגון שחפר מכאן ומכאן עד שנעשה תל מעצמו (רבינו יהונתן בשיטה מקובצת שם, וראה שם בשם הראב"ד). נפל לאחוריונפל השור לאחוריו - לרב פטור, שההבל מזיק רק כשנפל דרך פניו, ולשמואל חייב (גמרא בבא קמא נג א, ותוספות שם נ ב ד"ה איכא). בור רחבבור שרחבו יותר על עמקו, אין בו הבל, ולפיכך לרב פטור בו, ולשמואל חייב (בבא קמא נא ב, ותוספות ד"ה שלא). היה עמקו כרחבו, נחלקו אמוראים אם יש בו הבל (שם נא ב, רבה ורב יוסף). הלכה שאין בו (רמב"ם נזקי ממון יב יד; טוש"ע חו"מ תי יז). אף לשמואל, כשהיה מלא ספוגים של צמר, שאין בו חבטה, אם אף הבל אין בו, פטור אף לשמואל (רשב"א שם), שמיתתו באונס, שלא כדרך הבהמות (סמ"ע שם ס"ק כח). הרשותבור האמור בתורהנחלקו תנאים באיזו רשות החופר בור חייב:
ונחלקו אמוראים:
הלכה שחייב בין ברשות הרבים, ובין שהפקיר רשותו ולא בורו (רמב"ם נזקי ממון יב ב; טוש"ע שם ו). ברשות היחידבבור ברשות היחיד אין הבדל בין רב לשמואל, ולדברי הכל חייב אף על החבטה, שהרי הקרקע שלו (בבא קמא נג א; טור חו"מ תי). לא הפקיר רשותו ולא בורו, פטור לדברי הכל, שאומר לו: מה עושה שורך ברשותי, ואפילו כשחפר את הבור באיסור, כגון שחפר ברשות הרבים ופתחו לרשותו [ראה ערך נזיקין] (בבא קמא נ א ורש"י. וראה שם יג ב). הפקיר רשותו ובורוהפקיר רשותו ובורו, פטור, שנאמר: בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם (שמות כא לד), וזה הפקר, ובתחילה ברשות חפר, שהרי חפר ברשותו (רמב"ם נזקי ממון יב ב; תוספות בבא קמא כח ב ד"ה ה"מ; שיטה מקובצת שם, בשם כמה ראשונים; רמב"ן במלחמות בבא קמא יג א; טוש"ע חו"מ תי ב). וכן הפקיר רק את בורו, פטור (רמב"ם שם; טוש"ע שם), וכן שהקדישו (רמב"ם שם). ויש מהראשונים שסובר שהפקיר רשותו ובורו דומה לחופר בור ברשות הרבים (ראה לעיל. רש"י בבא קמא כח ב ד"ה דאפקרינהו, ונ א ד"ה בעל התקלה). ברשותו סמוך לרשות הרביםחפר בור בחצרו סמוך לרשות הרבים, חייב, שהרי יש לשור רשות ללכת ברשות הרבים (שם נ א, ורש"י ד"ה פטור, וראה תוספות שם ד"ה בבור); ויש סוברים שלדעת הפוטר בור ברשותו - פטור, שלא היה לשור להתקרב כל כך לרשותו (תוספות שם). חפר ברשותחפר קרוב לרשות הרבים לצורך יסוד לחומת ביתו, שעשה הבור ברשות, נחלקו תנאים (בבא קמא נ א), והלכה שפטור (טוש"ע חו"מ תי ט). ואפילו חפר במקום שכבר הקצה מרשותו לרשות הרבים - פטור (גמרא שם, ורש"י ד"ה ברה"י. וראה טוש"ע חו"מ תי ט, שאפילו הרחיב לתוך רשות הרבים פטור). פתחו לרשות היחיד אחרהחופר ברשות היחיד, ופתחו לרשות היחיד אחר - חייב (בבא קמא מט ב).
מסרו לרביםמסר את הבור לרבים, כגון לשתיית מי גשמים המתכנסים שם (רש"י שם) - פטור (תוספתא בבא קמא ו ב; גמרא בבא קמא נ א; טוש"ע חו"מ תי ז) משעה שמסר להם כיסוי הבור, או שהודיע לבית דין (טוש"ע שם). ודוקא כשחפר במקום שיש לו רשות לחפור (טוש"ע שם). וכשחפר בתחילה לצורך עצמו - יש סוברים שאף זה פטור (טור שם); ויש חולקים וסוברים שחייב (שיטה מקובצת בבא קמא שם, בשם הראב"ד; טור שם, בשם הרמ"ה). נחפר מאיליואחד החופר בור, או שנחפר מאליו ברשותו, או שחפרתו בהמה או חיה - חייב בנזקיו, הואיל וחייב למלאותו או לכסותו (רמב"ם נזקי ממון יב ג, על פי בבא קמא מח א; טוש"ע חו"מ תי ד). קנה או ירשקנה את הבור, או קבל במתנה, או ירש - חייב כחופר בעצמו (ירושלמי בבא קמא ה ו; רמב"ם נזקי ממון יב ג). השיעוריש בו כדי להמיתשיעור הבור שיתחייב עליו במיתת שור או חמור שנפלו לתוכו, הוא עשרה טפחים, שלפיכך נאמר בתורה "בור", אף על פי שבכל סוג חפירה חייב (ראה לעיל: החיוב), להורות: מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים (משנה בבא קמא נ ב; רמב"ם נזקי ממון יב י; טוש"ע חו"מ תי י). ובור הוא עשרה טפחים - יש מפרשים לפי שסתם בור הוא זה שיש בו עשרה טפחים (רש"י בבא קמא צא א ד"ה מה); ויש מפרשים שסתם בור עמוק הרבה, אלא שבור שכתוב כאן הוא של עשרה טפחים, לפי שנאמר בו: וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ (שמות כא לד), ושיערו חכמים שבור שיש בו כדי להמית הוא של עשרה טפחים (תוספות בבא קמא ג א ד"ה לא). אין בו כדי להמיתבור פחות מעשרה טפחים שנפל לתוכו שור או חמור ומת - פטור, ואם הוזק בו - חייב (בבא קמא נ ב; רמב"ם נזקי ממון יב י; טוש"ע חו"מ תי י), שמכיון שלמדים שבבור שיש בו כדי להמית חייב על מיתה, ממילא נדע שכשיש בו כדי להזיק חייב על נזקין (רש"י בבא קמא ג א ד"ה וזה; תוספות שם ד"ה לא, וראה שם ברש"י לשון אחרת). בירושלמי למדו חיוב נזקין מהאמור פעמיים "בור": וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר (שמות כא לג), אחד בור של מיתה, ואחד בור של נזקין (ירושלמי בבא קמא ה ו, וראה תוספות שם). היו בו מיםהיה עומק הבור שמונה טפחים ומהם שני טפחים מים - חייב על מיתת השור, שכל טפח של מים כשני טפחים של יבשה הם (בבא קמא נא ב, לגירסת רש"י ורא"ש שם); אבל בור תשעה טפחים ומהם טפח אחד של מים, שאין המים רבים כל כך שיהיה בהם הבל, או בור שבעה ומהם שלשה טפחים מים, שאין הבור עמוק כל כך שיהיה בו הבל - הדבר ספק אם דומים לבור של עשרה טפחים או לא (שם, לגירסא הנ"ל). ויש סוברים שבור תשעה ומהם טפח מים - חייב, ובור שמונה ומהם שני טפחים מים - הדבר ספק (רמב"ם נזקי ממון יב יא, לגירסתו שם; שו"ע חו"מ תי יב. ראה בית יוסף וב"ח ודרישה חו"מ שם, בדעת הטור שם). בספיקות אין מחייבים אותו לשלם (רמב"ם שם; טוש"ע שם), כדין המוציא מחברו שעליו הראיה (ראה ערך ספק ממון). גובה רגלי הבהמה
שיעור בור לנזקיןנחלקו תנאים אם יש שיעור לבור לנזקין: לדעת תנא קמא כל שהוא, לדעת סומכוס לעומק שלשה טפחים לארכו ולרחבו ארבעה, לדעת רבי אלעזר כמלואו של נופל (תוספתא בבא קמא [ליברמן] ו יב. שיעור מלואו של נופל, ראה ירושלמי בבא קמא א ב, ופני משה שם, חזון יחזקאל, ומגן אברהם לתוספתא שם). הלכה שחייב אף בכל שהוא, שהנזק בכל שהוא דבר מצוי וידוע (רמב"ם נזקי ממון יב טו; שו"ע חו"מ תי יח[3]). שיעור גובה תלאף בתל שעשה ברשות הרבים, שחייב עליו (ראה לעיל: החיוב), שיעורו כמו בבור: עשרה טפחים למיתה, ופחות מזה לנזקין (רמב"ם נזקי ממון יב טו; טוש"ע חו"מ תי יח). היה התל פחות משלשה טפחים - יש אומרים שהוא כקרקע עצמה, ואינו חייב על נזקיו (ים של שלמה בבא קמא ה כד); ויש שמחייבים אף בתל בכל שהוא (ש"ך שם סק"ב, ראה שם שמסיים בצריך עיון). שיעור הפתחאף הפותח בור שהיה מכוסה אינו חייב אלא אם כן עשה פתח כשיעור שתוכל הבהמה ליפול דרך שם, שנאמר: וְכִי יִפְתַּח וגו' אוֹ כִּי יִכְרֶה (שמות כא לג), הקיש פותח לכורה, מה כורה כשיעור, אף פותח כשיעור (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים יא). הניזוקיםבעלי החייםאף שבתורה נאמר וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר (שמות כא לג), דיבר הכתוב בהווה, אבל הוא הדין לכל בהמה חיה ועוף (בבא קמא נד ב; רמב"ם נזקי ממון יב א), שנאמר (שם לד): כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו, כל שיש לו בעלים (גמרא שם). פיקח ביוםאינו חייב אלא על שור שהוא חרש או שוטה או קטן, או סומא, או שהיה מהלך בלילה (בבא קמא נב א, וראה שם נד ב; רמב"ם נזקי ממון יב טז; טוש"ע חו"מ תי יט), אבל אם היה פקח ומהלך ביום - פטור, שהיה לשור לעיין בדרכו (גמרא שם), והרי זה כמו אונס, שדרך בהמה לראות ולסור מן המכשולות (רמב"ם שם; טוש"ע שם). ונחלקו ראשונים:
קדשיםשור פסולי המוקדשים - שנפל בו מום ונפדה - שנפל לבור ומת, פטור בעל הבור (בבא קמא נג ב, ורש"י; רמב"ם נזקי ממון יב יז. וראה ערך פסולי המוקדשין). וכל שכן שפטור על הקדש גמור (ראה תוספות בבא קמא ו ב ד"ה שור). ואם הוזק בבור - יש אומרים שפטור (רמב"ם חובל ומזיק ו טז); ויש שכתבו שחייב, שהכתוב שנדרש ממנו דין זה אינו מדבר אלא במיתה (שיטה מקובצת שם, בשם גליון תוספות; מנחת חינוך נג י. וראה להלן: באדם)[4]. אדם שמתאדם שנפל לבור ומת, פטור בעל הבור, שנאמר: שּׁוֹר (שמות כא לג), ודרשו: ולא אדם (בבא קמא כח ב; רמב"ם נזקי ממון יב טז, ושם יג א; טוש"ע חו"מ תי כ-כא. וראה ירושלמי בבא קמא א א דרשה אחרת). ואפילו קטן (בבא קמא נב א), או שוטה (שם נד ב), או סומא, או שנפל בלילה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאינם יכולים לעיין בדרך - פטור, שגזרת הכתוב היא (רש"י בבא קמא נב א ד"ה בן). ובין שהיה בן חורין ובין עבד (בבא קמא נב א; רמב"ם וטוש"ע שם. וראה רש"י שם נג ב ד"ה לענין נזקין. וראה ערך אדם: עבד), או נכרי הקנוי לישראל (תוספות בבא קמא ט ב ד"ה מה). ופטור גם מכופר (ראה ערכו) ומשלשים של עבד [ראה ערכו] (בבא קמא נג ב; רמב"ם חובל ומזיק ו טז). אדם שהוזקאם הוזק האדם בבור, חייב בעל הבור לשלם נזקיו (בבא קמא שם; רמב"ם נזקי ממון יב יז; טוש"ע שם), שהפסוק מדבר במיתה (רש"י שם ד"ה לענין נזקין). וחייב בנזק בלבד, ולא בארבעה דברים (ראה ערכו), ולא בדמי ולדות (בבא קמא שם; רמב"ם חובל ומזיק ו טז; טוש"ע חו"מ תי לו ולח. וראה להלן: בור ומזיק אחר). כליםכלים שנפלו לבור ונשברו, נחלקו תנאים:
הלכה כחכמים (רמב"ם נזקי ממון יג א; טוש"ע חו"מ תי כא). כל דבר שאינו מבעלי חיים הרי זה בכלל כלים (שם מח ב ורש"י ד"ה ומים). אף על פי שחייב על נזקי אדם שלא מת, כלים שבירתם זוהי מיתתם ופטור (שם ורש"י ד"ה וכלים, וראה גמרא נד א), וכן בגדי משי וארגמן - טינופם זוהי מיתתם (רבינו יהונתן שם יג ב ד"ה כולן; רשב"א שם כח ד"ה אדם). ואין הבדל בין בור שיש בו עשרה טפחים, לבור שהוא פחות מעשרה טפחים, שלעולם פטור בו על כלים (רשב"א נג ב ד"ה נפל, על פי בבא קמא לא ב). אבל בירושלמי אמרו, שבבור של נזקין חייב על כלים (ירושלמי בבא קמא ה ו). אין הבדל בין אם נשברו על ידי הבל הבור לבין שנשברו בחבטה, ולעולם פטור (רשב"א בבא קמא נג ב ד"ה נפל, על פי בבא קמא כח ב). אבל בירושלמי נחלקו בדבר: שמואל אומר דוקא כשנשברו מחמת האויר פטור, ורבי יוחנן וריש לקיש אומרים שאפילו אם נחבטו בקרקע פטור (ירושלמי בבא קמא ה ז. וראה רשב"א שם: והא דירושלמי ליתא). הכיסויכיסוי הראויכיסה את הבור כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת - פטור (בבא קמא נב א; רמב"ם נזקי ממון יב ד; טוש"ע חו"מ תי כב), שנאמר: וְלֹא יְכַסֶּנּוּ (שמות כא לג), הא אם כיסהו פטור (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו אם הכיסוי התליע מתוכו ועל ידי כך נפל (גמרא רמב"ם וטוש"ע שם), ואין אומרים שהיה צריך ללכת תדיר ולבדוק אם לא התליע (גמרא שם ב). כיסוי כראוי הוא כדי שתהא עגלה טעונה אבנים מהלכת עליו (ירושלמי בבא קמא ה ז, וראה רשב"א בבא קמא שם ד"ה הא), ובמקום שאין עגלות מצויות, כדי שיוכל לעמוד בפני הבהמות ההולכות (רשב"א שם). כיסוי הראוי חלקיתכיסהו בדבר שיכול לעמוד בפני שוורים - במקום שאין עגלות מצויות (ראה לעיל) - ואינו יכול לעמוד בפני גמלים, ונפל בו גמל - חייב (רש"י בבא קמא נב א ד"ה ואתו), ואפילו אין הגמלים מצויים (תוספות שם ד"ה ואתו; רא"ש שם ה יב; טור ורמ"א חו"מ תי כג), ואפילו נפל גמל פקח ביום, שהרי ראהו מכוסה (רא"ש שם; טור ורמ"א שם). ויש מי שכתב שאם אין גמלים מצויים שם כלל - פטור (באר הגולה שם אות ק). הלכו עליו גמלים ונתרועע, ואחרי כן נפלו בו שוורים, אם אין הגמלים מצויים שם כלל, הרי זה אונס ופטור (בבא קמא שם ב; רמב"ם נזקי ממון יב ד; טוש"ע שם). תחילתו בפשיעה וסופו באונסהתליע הכיסוי מתוכו, אף כשלא היה ראוי לגמלים (ראה לעיל), אין אומרים מתוך כך שהוא פושע גם לשוורים, אלא כיון שנפלו מחמת שהתליע, הרי זה אונס ופטור (מסקנת הגמרא בבא קמא נב ב; רמב"ם נזקי ממון יב ה; טוש"ע חו"מ תי כד). אבל אם היה אינו ראוי לגמלים באופן כזה שהגמלים רק יקלקלו אותו, חייב, שהרי תחילתו בפשיעה גם לגבי שוורים (תוספות שם ד"ה ושכיחי, בשם ר"י; רא"ש שם ה יב; טור שם; רמ"א שם, בשם יש מחלקין. וראה ערך תחלתו בפשיעה וסופו באונס). ויש מחלקים באופן אחר: אם התליע בזמן שגמלים מצויים שם - חייב, אף על פי שתחילתו בפשיעה לגבי גמלים בלבד, ואם אין הגמלים מצויים שם תמיד, והתליע בזמן שאינם מצויים, פטור על השוורים (רשב"א שם ד"ה הא, בשם הראב"ד, וראה שם שהשיג). ויש מי שכתב שלעולם הוא תחילתו בפשיעה וסופו באונס לגבי שוורים, וחייב על השוורים (ראב"ד נזקי ממון יב ה, לדעת הרי"ף, ראה שם בלחם משנה). בור של שניםחפר הראשון תשעה והשני השלים לעשרהחפר אחד בור של תשעה טפחים ובא אחר והשלימו לעשרה, נחלקו תנאים:
והוא הדין אם האחרון הניח אבן על פי הבור, ובכך השלימו לעשרה טפחים, וכן אם חפר בור עשרה רחב שלא היה בו הבל של מיתה, והשני קצרו והוסיף בו הבל למיתה, אבל אם הראשון לא עשה הבל כלל (ראה לעיל: החיוב), אף רבי מודה שהאחרון בלבד חייב[5] (שם נא ב, ורש"י). הלכה כחכמים (רמב"ם נזקי ממון יב יב; טוש"ע חו"מ תי טו). סתם השני הטפח שהשלים, הרי זה ספק (גמרא, רמב"ם וטוש"ע שם). מקרים שלא האחרון חייבאף לדעת חכמים, ישנם מקרים שלא האחרון הוא שחייב:
חפר הראשון עשרה והשני מיעט את ההבלחפר בור עשרה, ובא אחר והרחיבו ועל ידי כך מיעט את ההבל, אך קירב את הנזק:
ונחלקו ראשונים:
כיסהו וחזר וגילהוהמוצא בור מגולה, וכיסהו וחזר וגילהו, בעל הבור חייב והאחרון פטור (בבא קמא כט ב; רמב"ם נזקי ממון יב ו; טוש"ע חו"מ תי ג), שעדיין לא נסתלק מעשה הראשון (בבא קמא שם). ונחלקו ראשונים:
סתם השני את הבור בעפר, וחזר והוציא את העפר - השני חייב, שכשסתם בעפר נסתלק מעשה הראשון, והשני הוא בעל הבור (גמרא רמב"ם וטוש"ע שם). מסר לשומרהמוסר בורו לשומר, השומר חייב בנזקי הבור (רמב"ם נזקי ממון יב ח; טוש"ע חו"מ תי ל), וכך אמרו: וְלֹא יְכַסֶּנּוּ (שמות כא לג), להביא שומר חנם (מכילתא דרבי ישמעאל, ומכילתא דרשב"י שמות שם). מסרו לחרש שוטה וקטן, בעל הבור חייב בנזקיו (בבא קמא ט ב). ונחלקו אמוראים:
ונחלקו ראשונים באיזה כיסוי כיסהו בעל הבור:
הלכה כריש לקיש בשם חזקיה (רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ תי ל), ויש שפסקו כרבי יוחנן (רי"ף בבא קמא כה א, בשם ואיכא מאן דאמר; מאירי בשיטה מקובצת שם, בשם רוב מפרשים). בור ומזיק אחרקרן ובורשור שדחף את חברו לבור, נחלקו תנאים:
יש מהראשונים המפרשים שהשור עשה את כל הנזק, שהוא הראשון במזיקים, ומשלם הכל אם הוא מועד, וחצי נזק אם הוא תם (ראה ערך קרן), ובעל הבור פטור לגמרי (רש"י שם ד"ה את קטלתיה). ויש מפרשים שבעל השור משלם מחצה אם הוא מועד ורבע אם הוא תם, שיש לו שותף במעשה הנזק, אלא שבעל הבור פטור לגמרי מגזרת הכתוב (תוספות שם ד"ה בעל, ושם יג א ד"ה אי).
או משום שסובר שכל אחד עשה את כל הנזק, אלא ששור תם היה משלם מחצה אף בלי השותפות, ולכן עתה משלם רבע, ובעל הבור משלם שלשה רבעים, כיון שאף הוא עשה כל הנזק (תירוץ ראשון בגמרא שם). או שסובר שכל אחד עשה מחצית הנזק, ומכל מקום בשור תם, משלם בעל הבור שלשה רבעים, משום שגמר ההיזק דומה כמי שעשאו כולו (ראה שם בתוספות ד"ה לעולם), ומה שיש לניזק להוציא מבעל השור יוציא, והשאר הוא משלם (תירוץ שני בגמרא שם). רוב הראשונים סוברים שלרבי נתן חייב בעל הבור אפילו כשהשור הוא פקח וביום, שאין לומר שהיה לו לעיין וללכת (ראה לעיל: הניזוקים), שהרי חברו דחפו (רש"י שם ד"ה רבי; רמב"ם נזקי ממון יב יט; טוש"ע חו"מ תי לב); ויש מהראשונים שסוברים שדוקא בשור שוטה או בלילה חייב, אבל פקח ביום מתרחק כל כך מהבור עד שאין שוורים אחרים יכולים להפילו בתוכו (תוספות שם ד"ה ובעל). הלכה כרבי נתן (רמב"ם שם; טוש"ע שם). בזמן הזה שאין דיני קנסותבזמן הזה שאין דנים דיני קנסות (ראה ערך דיני קנסות), ומשור תם אין גובים כלום, נחלקו ראשונים:
בור ותקלההניח אבן על פי בור שחפר אדם אחר, ובא שור ונתקל באבן, ונפל לבור ומת:
ואין בעל האבן יכול להיפטר בטענה שאלמלא הבור לא היתה האבן מזיקה, שמכל מקום אלמלא האבן לא היה נופל לבור (גמרא שם). אדם ובוראדם שדחף שור לבור:
אדם שור ובורשור המועד ואדם שדחפו שור אחר לבור, שלשתם חייבים (ראה ערך אדם המזיק: שותפות במעשה הנזק), ואם היה השור תם משלם שישית, שזהו חצי נזקו, והמותר ישלמו ביניהם האדם ובעל הבור (טוש"ע חו"מ תי לד, לפי ההלכה כרבי נתן)[6]. אך בחיובים שאינם חלים על כולם, רק החייבים משתתפים בתשלום, כגון: חיוב ארבעה דברים על היזק אדם, וכן דמי ולדות, רק האדם חייב (רבא בבבא קמא נג ב; רמב"ם חובל ומזיק ד טז; טוש"ע שם לד-לה. וראה ערכים: חובל, שור ודמי ולדות, וראה לעיל: הניזוקים); כופר על מיתת אדם, ושלושים של עבד, רק השור חייב (גמרא רמב"ם וטוש"ע שם. ראה ערכים: כופר ושלשים של עבד, וראה לעיל: הניזוקים). דחפו לבור כלים ונשברו, אדם ובעל השור חייבים, ובעל הבור פטור (גמרא רמב"ם וטוש"ע שם לו). וכן כשדחפו לתוכו שור פסולי המוקדשים (גמרא ורמב"ם שם, וראה לעיל: הניזוקים). תולדתוהגדרתוהמניח תקלה והוזק בה אדם או בהמה, הרי זה תולדת הבור (רמב"ם נזקי ממון יג ב), שדומה לבור, שתחילת עשייתה לנזק, שמשהונחו עומדים שם לנזק, וחייב לשלם נזק שלם כמו בור, שתולדתו כיוצא בו (בבא קמא ג ב ורש"י ד"ה הני; רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ תיא א). ולפיכך אבנו סכינו ומשאו שהניחם ברשות הרבים והזיקו במקומם, חייב בכל אותם הנזקים שבור חייב עליהם (גמרא ורמב"ם וטוש"ע שם). תקלה שלא הפקירהונחלקו אמוראים:
ונחלקו בביאור מחלוקתם:
הלכה כשמואל (רמב"ם נזקי ממון יג ב; טוש"ע חו"מ תיא א). הוזק מהאבן ומהקרקענתקל הניזק באבן ונישוף באבן, לדברי הכל חייב (בבא קמא כח ב; רמב"ם נזקי ממון יג ב; טוש"ע חו"מ תיא א). נתקל בקרקע ונישוף באבן, הרי זה תלוי במחלוקת רבי נתן וחכמים (ראה לעיל: בור ומזיק אחר):
הלכה שחייב (רמב"ם שם; טוש"ע שם). נתקל באבן ונישוף בקרקע, נחלקו ראשונים:
כיחו וניעוכיחו וניעו של אדם, היינו רוק הפה וליחת החוטם, וכיוצא, שהזיקו אחרי שנחו על הקרקע, חייב משום תולדת בור (בבא קמא ג ב; רמב"ם חובל ומזיק ו י; טוש"ע חו"מ שפד א. וראה ערך אדם המזיק). תולדות בור ואב אחר
חיובי תולדות אלוכל אלה שנלמדו בהצד השוה שבשני אבות נזיקין, נחלקו ראשונים בחיובם:
הפקיר נזקיו לאחר שנפלוהמפקיר נזקיו לאחר שנפלו באונס, כגון ברוח שאינה מצויה, והזיקו לאחר שנחו, פטור בדיני אדם, לפי שאנוס הוא, וחייב בדיני שמים, לפי שלא סילק אותם (בבא קמא כט א-ב; רמב"ם נזקי ממון יג ז; טוש"ע חו"מ תיב ד). חזר וזכה בהם, חייב בדיני אדם (בבא קמא שם: מתכוין לזכות; רמב"ם וטוש"ע שם). המפקיר נזקיו לאחר שנפלו בפשיעה, כגון שנפלו ברוח מצויה, או שהשליך אותם, נחלקו בדבר תנאים ואמוראים, והדבר תלוי במחלוקת אם בור ברשות הרבים חייב (בבא קמא שם. וראה לעיל: הרשות), ולהלכה שבור ברשות הרבים חייב, אף מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה חייב (רמב"ם שם ה; טוש"ע שם ב). נתקלהיה טעון כד ונתקל ונשבר והוזק אדם בשברי החרס, נחלקו תנאים:
הלכה כחכמים (רמב"ם נזקי ממון יג ז; טוש"ע חו"מ תיב ד). במקום שיש רשות להניחהניח במקום שיש רשות להניח, כגון להניח כד במקום פנוי שלפני בית הבד, ובא אחר והוזק, פטור, מפני שהיה לו להסתכל, ואם היתה אפלה או שמילא את כל הדרך, ונתקל אדם והוזק - חייב (רמב"ם נזקי ממון יג ו; טוש"ע חו"מ תיב ב, על פי בבא קמא כז ב). אבל אם שבר אדם בידים את הכד, אפילו באופן שמותר לו לשבר, כגון שמילא כל הדרך כדים, והוזק אחר כך בשברים, פטור בעל הכד, שהרי הזיק את עצמו (טוש"ע שם, על פי בבא קמא שם). שור פיקח ביוםאף בתקלה שהניח ברשות הרבים פטור על שור פקח ביום, שבהמה עיניה למטה ודרכה לעיין אנה ואנה, מה שאין כן אדם (רא"ש בבא קמא ג א; טוש"ע חו"מ תיב ג, וראה תוספות כז ב ד"ה לפי). הפך תקלה של הפקר ממקום למקוםזבל של הפקר שהיה מונח ברשות הרבים, ובא אדם והפכו ממקום למקום, חייב בנזקיו (בבא קמא ל א), שהרי זה ככורה בור ברשות הרבים, שאילו היה במקום הראשון לא היה נתקל בו (ראה רש"י בבא קמא כט ב ד"ה פטור[9]). ואפילו שהחזירו למקומה הראשון - חייב, כמוצא בור מגולה וסתמו בעפר וחזר וגילהו, שנסתלק מעשה הראשון, והאחרון כורה את הבור (בבא קמא שם. וראה לעיל: בור של שותפים). הפך את הזבל ולא הגביהו שלשה טפחים - פטור, שכבור פתוח הוא ולא נסתם מעולם (בבא קמא שם, ורש"י ד"ה כשהפכה), ודוקא כשגם לא הרחיקו שלשה טפחים ממקומו הראשון (ראה שם בהגהות אשר"י ובהגהות הב"ח). בור של בהמתושורו שחפר בורשורו שחפר בור ברשות הרבים או ברשות אחר, פטור בעל השור, שנאמר: כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר (שמות כא לג), ולא שור בור (בבא קמא יט ב; טוש"ע חו"מ תי ה). חוט שנקשר ברגל התרנגולחוט של הפקר שנקשר מאליו ברגל התרנגול ונתקל בו אדם והוזק, פטור בעל התרנגול, שהרי חוט זה בורו של התרנגול הוא (בבא קמא יט ב; טור ורמ"א חו"מ תי ה). והוא הדין אם יש לחוט בעלים, אלא שהבעלים הצניעוהו (בבא קמא שם, ורש"י ד"ה אלא דאצנעיה; טור ורמ"א שם. וראה רמב"ם נזקי ממון ב יא והשגות הראב"ד שם שנחלקו בפירוש דין זה). קשר אדם את החוט ברגל התרנגול, והתרנגול גררו למקום אחר ונתקלו בו אחר שנח, הקושר חייב משום בורו המתגלגל (ראה לעיל: תולדתו), ובעל התרנגול פטור (בבא קמא שם; טור ורמ"א שם[10]). שבר התרנגול עם החוט דרך הילוכו, ראה ערך רגל; שבר בזריקה, ראה ערך צרורות. אדם בתורת בורנתקל ונפל בדרךהקדרים והזגגים שהיו מהלכים זה אחר זה, נתקל הראשון ונפל, ונתקל השני בראשון והשלישי בשני, הראשון חייב בנזקי השני, והשני חייב בנזקי השלישי (בבא קמא לא א). לסוברים שנתקל פושע הוא (ראה לעיל: תולדתו), חיובם הוא משום אדם המזיק (ראה ערכו), אבל לפי ההלכה שנתקל אנוס הוא (ראה לעיל שם), וחיובם משום שהיה להם לעמוד, ולא עמדו (ראה ערך אדם המזיק: אדם שהוזקו בו), נחלקו ראשונים:
לרב שסובר שכל תקלה שלא הפקירה אינה בור (ראה לעיל: תולדתו), אין גופו של אדם נעשה לעולם בור, שהרי את גופו אינו מפקיר, וחיובו משום אדם המזיק (בבא קמא שם, וראה שם ברא"ש). הזהירו זה את זה, כולם פטורים (בבא קמא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). היה מוטל לרוחב הדרךנפל הראשון והיה מוטל לרוחב הדרך, ונתקל אחד בראשו ואחד ברגליו ואחד בבטנו:
הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
