|
הסט הגדרה[1] - נדנוד והזזה של דבר על ידי אדם, שנחשב כאילו האדם נושא את הדבר במטמאים במשאביאורוהיסט פירושו נדנוד (רב האי גאון בפירושו לזבים ה א; רבינו חננאל שבת פג א[2]), ונדנוד בלשון הקודש, והיסט בלשון חכמים (רב האי גאון שם: בלשון גמרא). עניינו וגדרוהמסיט בכלל נושא הוא, וכל דבר המטמא במשא מטמא בהיסט. כיצד, קורה שהיא מונחת על הכותל ועל צדה מת או נבלה וכיוצא בהם - מדברים המטמאים את נושאם - ובא הטהור לקצה השני של הקורה והנידו, כיון שהניד את הטומאה שבקצה השני - טמא משום נושא, וזה וכל כיוצא בו היא טומאת היסט האמורה בכל מקום (רמב"ם טומאת מת א ז. וראה כסף משנה שם). ההיסט ממין המשא הוא (פירוש המשניות לרמב"ם כלים א ב, וכן ביד החזקה טומאת מת א ז: המסיט בכלל נושא), ויש מן הראשונים שכתבו שמשא בלשון תורה הוא ההיסט בלשון המשנה, ופעמים שקוראים לו בלשון חכמים משא, ופעמים שקוראים לו היסט (המאור שבת פב ב[3]). בטומאת משאטומאת משא לדעת רוב הראשונים אינה בלי היסט, ואם נשא האדם על גביו את הנבלה, או את המת, או זובו של זב, שכבת זרעו ומימי רגליו, או דם הנדה, ולא זז ממקומו, וגם לא הניעם ממקומם, כגון שחברו הניחם עליו - הרי הוא טהור עד שיסיטם, מלבד הנושא את הזב והזבה והנדה והיולדת, או את משכבם ומושבם (ראה ערך משכב ומושב) שהוא טמא אף שלא הסיטם (ראה להלן: בזב), מפני שנתרבו לדין אבן-מסמא (ראה ערכו), ואבן מסמא עיקר חומרתה שאינה ניסטת (ראה ערך אבן מסמא), אבל שאר הטומאות שנתמעטו מדין אבן מסמא, אינן מטמאות במשא אלא אם כן הסיטן, שסתם משא משמעו שמזיז את הטומאה ממקומה (רש"י חולין כ ב ד"ה מלק; ר"ש כלים א ג). ויש מן הראשונים סוברים שמשא מטמא אף בלא היסט והזזה ממקומו, וכגון שהניח חברו את הטומאה עליו (רמב"ם טומאת מת א ו, ובפירוש המשניות זבים ה ג, וראה תוספות יום טוב, ומשנה אחרונה שם). החולקים על טומאת הסטבעיקר דין מסיט יש מן הראשונים מפרשים שהוא שנוי במחלוקת, ורבי אליעזר סובר שאין מסיט מטמא, ודוקא אם הטומאה למעלה, שהאדם נושאה, היא מטמאה, אבל כשהיא למטה והאדם עליה, אף שמסיטה ומנדנדה אינה מטמאה (פירוש המשניות לרמב"ם זבים ה ג בפירוש דברי רבי אליעזר שם, וכן פירשו שם הברטנורא והגר"א באליהו רבא), אלא שאין הלכה כרבי אליעזר (פירוש המשניות וברטנורא שם). במתאף במת יש סוברים שהדבר שנוי במחלוקת אם מטמא בהיסט, לפי שנאמר: וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא (במדבר יט כב), ואמרו: במגע מטמא ואינו מטמא בהיסט (ספרי שם) שאין המת מטמא בהיסט, אף שמטמא במשא (ראה כסף משנה טומאת מת א ז), אלא שלהלכה המת מטמא בהיסט, ונלמד בקל וחומר מנבלה, מה נבלה הקלה מטמאה בהיסט, מת החמור דין הוא שמטמא בהיסט (ספרי שם פסקא קכז, וראה שם פסקא קל), וכן שנינו: אחד המאהיל ואחד המסיט כולם מונים במת (תוספתא אהלות א א, וציינו בכסף משנה שם), ואף אותה שלמדו מהכתוב שאינו מטמא בהיסט (ראה לעיל דרשת הספרי מהכתוב וכל אשר יגע וגו') מפרשים ראשונים שלא במת הדברים אמורים, אלא בטמא מת (פירוש רבנו הלל לספרי שם; אור זרוע ב תכה). כשלא הסיט בפועלהמהלך בבית-הפרס - שדה שיש בה ספק טומאת מת (ראה ערכו) - על אבנים שאינן תקועות וקבועות בארץ, והן ניסטות מחמת העובר עליהן, ועצם כשעורה מן המת ניסט מכחו - אף שנשמר ולא נתנדנד (רמב"ם טומאת מת י יא) - הרי זה טמא (אהלות יח ו, ור"ש וברטנורא שם; רמב"ם שם) כמי שהלך על העפר עצמו (רמב"ם שם), וכן הרוכב על אדם או בהמה שכחם רע, טמא אף הרוכב (משנה שם; רמב"ם שם). כחו רע שאמרו באדם עד שתהיינה ארכובותיו נוקשות זו לזו, ובבהמה עד שתטיל גללים בשעת רכיבה (בבא מציעא קה ב; רמב"ם שם). כשאי אפשר שהדבר לא יוסטמי חטאת, שמטמאים במשא (ראה ערך מי חטאת), הנוגע בהם מיטמא משום נושא, שאי אפשר שיגע במים שלא יסיט אותם[4]; וכן הנוגע בצמר של נבלה מיטמא משום נושא, שאי אפשר לנגוע בו שלא יסיט את הצמר (רמב"ם אבות הטומאות ו יג, על פי תוספתא זבים ה). מתוך כך יש שהוכיח, שאין המסיט צריך להסיט בכל הטומאה כולה, ואף שהזיז במקצת חשוב היסט (חזון איש זבים ד סק"י). במת שבספינהמת שמעבירים אותו דרך ספינה קטנה, והרי היא מתנדנדת על ידי כניסת בני אדם לשם, הרי זה היסט, ולכן אסור לכהן ליכנס לאותה ספינה בעוד שהמת שם (שו"ת הרשב"א א כח; אור זרוע ב תכה, בשם הר"י מסימפונט; שו"ע יורה דעה שעא ו), ואף שהספינה מתנדנדת גם על ידי המים, והאדם הנכנס אינו אלא מסייע, לא אמרו מסייע אין בו ממש אלא במלאכת שבת (ראה ערך מסייע) ובזב (ראה להלן: בזב; כשניסט על ידי הזב ובסיוע אחר), אבל במת אפילו עשרה בני אדם מסיטים אותו, כולם טמאים (שו"ת הרשב"א שם). ויש חולקים וסוברים שמותר לכהן להיכנס אפילו בספינה קטנה שיש בה מת, שכח מים מעורב בה בספינה, ואין כאן היסט גמור (אור זרוע שם בשם ר"מ כהן, ושכן פסק הריב"ם; ט"ז שם ס"ק יב, בשם רש"ל, אלא שכתב שיש להחמיר). בזבהדין ומקורוחידוש חידשה תורה בזב - וחבריו, היינו זבה נדה ויולדת, שדיניהם כזב לכל טומאות משא והיסט וכיוצא (ראה זבים ה ו, ורמב"ם מטמאי משכב ומושב ח ב. וראה ערך זבה וערך נדה וערך יולדת) - שאינו ככל המטמאים במשא, שכולם אינם מטמאים אלא כשהאדם נושא את הטומאה, כמו שנאמר: וְהַנֹּשֵׂא (ויקרא יא כח ושם טו י), ודרשו: ולא הנישא, שאם האדם נישא על ידי הטומאה אינו נטמא (תורת כהנים שם, וראה ר"ש זבים שם. וראה ערך טומאת משא), מה שאין כן הזב, שאפילו אם הוא נושא את הטהור - נטמא, ולכן אף בהיסט כן, שאם הטהור ניסט מן הטמא, הרי הוא טמא (שבת פג א, ונדה מג א, ורש"י שם; רמב"ם שם הלכה א וב). למדנו היסטו של זב מן הכתוב: וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב (ויקרא טו יא), ואין הכתוב מדבר במגע, שהרי כבר נאמר: וְהַנֹּגֵעַ בִּבְשַׂר הַזָּב (שם ז), אלא בהיסטו של זב הדברים אמורים (נדה שם). בכף מאזניםהזב בכף מאזנים, וכלים או אוכלים או משקים או אדם בכף שניה כנגדו, והכריע הזב, הרי הם ראשון לטומאה, שהרי זה כמו שנגע בהם, כיון שהסיטם (זבים ד ו, ור"ש ורא"ש שם; רמב"ם משכב ומושב ח ו), ואפילו הכריעו הם - טמאים, ואנו חושבים כאילו הסיטם הזב, שהרי אם לא היה הזב בכף שניה היו שוקעים ומונחים בארץ (ר"ש ורא"ש שם על פי תוספתא זבים ד; רמב"ם שם); ויש גורסים כרעו הם - טהורים (הגר"א בהגהותיו למשנה שם ולתוספתא שם). אופנים שאין בהם היסטזב וטהור שישבו בספינה גדולה, שאינה יכולה להמיט[5] באדם - שהיא גדולה כל כך שכשנכנס אדם לתוכה אינה מתמוטטת (ברטנורא זבים ג ג ותפארת ישראל שם) - או על הנסר או על הספסל בזמן שאינם מחגירים - נוטים לכאן ולכאן בשעת ישיבתם עליהם, כמו החיגר, או שעלו באילן או בסוכה שכוחם יפה, או בסולם המצרי הקבוע במסמר, או בכבש וקורה ודלת המחוברים בטיט, אפילו עלו מצד אחד, הרי זה טהור (זבים ג ג: רמב"ם מטמאי משכב ומושב ח ז). כשניסט על ידי הזב ובסיוע אחראין היסט הזב אלא כשניסט על ידי הזב לבדו, אבל כשניסט על ידי הזב בסיוע אחר אינו טמא (שו"ת הרשב"א א כח), וכן כתבו אחרונים שספינה שיש בה משא קל המתנדנד גם בלי הזב, והזב מסיטה - אינו טמא (אור שמח מטמאי משכב ומושב ט, ופירש כן המשנה בזבים ד א. וראה ערך מסייע). היסט בכחואין הזב מטמא בהיסט אלא אם כן הסיט בגופו, או בדבר שהוא מחובר לגופו, כגון שהיה קנה בידו, והסיט בו את הטהור (ראה רמב"ן עבודה זרה ס ב ד"ה הא), אבל אם היה זב על הקרון, והותז צרור מתחת הקרון ונגע בטהור - לא נטמא (רש"י בבא קמא יז ב ד"ה עגלה, ונמוקי יוסף שם בפירוש דברי הגמרא שם), ואפילו זרק הזב דבר בידו, והסיט על ידי זריקתו - אינו מטמא (רש"י שם ד"ה שבזב טהור ותוספות שם ד"ה כל שבזב; רמב"ן עבודה זרה שם), שאינו מטמא בהיסט אלא בחיבורין (ראה נמוקי יוסף שם). ולא על ידי קנה בלבד חשוב היסט, אלא אף מושך עגלה על ידי חבלים המחוברים חשוב היסט, והעגלה טמאה (נמוקי יוסף שם); וכן זב שמשך בקרון, וטהור על גבי הקרון, הטהור טמא כאילו הסיט הזב בגופה של קרון, אף שלא הסיט אלא על ידי משיכה (מאירי בבבא קמא שם). ברעדהכלל אמרו בהיסט: ניסט מחמת כחו - טמא, מחמת רעדה - טהור (תוספתא זבים ד, והובאה בעירובין לה א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ט א), וברעדה מחמת כחו נחלקו תנאים: לתנא קמא הרי זה היסט וטמא, ולרבי נחמיה ורבי שמעון אינו היסט וטהור (אביי בעירובין שם, על פי זבים ד ג, ותוספתא שם), ובביאור דינים אלו נחלקו המפרשים:
בדבר המתנדנדדבר שהיה מחובר בארץ, או מסומר במסמרים, אם היה כחו יפה וחזק, והקיש עליו הזב, ובעת שהקיש הניד כלים או אוכלים ומשקים מכח הכאתו, או הפילם, הרי אלו טהורים, ואם לא היה כחו יפה וחזק אלא מתנדנד, אם הקיש עליו הזב והפיל או הניד בכח הכאתו כלים או אוכלים ומשקים, הרי אלו טמאים, וכאילו הסיטם, שהרי מכחו נפלו. זה הכלל כל שנפל מכח היסטו - טמא, מכח הרעדה - טהור (רמב"ם מטמאי משכב ומושב ט א, על פי זבים ד ב וג). באין בו רוח חייםאין היסט אלא מדבר שיש בו רוח חיים, וכן שנינו: אין לך דבר שאין בו רוח חיים מטמא בהיסט, אלא דבר שיש בו רוח חיים (תוספתא זבים ה, והובאה בר"ש שם ה א בקצת שינוי: שאין מטמא בהיסט אלא דבר שיש כו'), שדוקא אם היה המסיט אדם - יש לו דין היסט, בין ליטמא ובין לטמא (ר"ש שם), בין שהמסיט הוא הטמא כזב וחבריו, ובא לטמא אחרים בהיסט, ובין שהוא הטהור, ובא לקבל טומאה מן הדבר הניסט, כגון שמסיט את הנבלה או המת וכיוצא בהם (ראה אליהו רבא זבים שם, ומשנה אחרונה שם ב, וחזון איש שם ד סק"ה), אבל הדבר הניסט אין צריך להיות בו רוח חיים, שהרי אם הזב הסיט כלי או אוכל הרי זה נטמא (ראה לעיל: בזב), וכן הנבלה שהוסטה על ידי אדם - נטמא, כל שפעולת ההיסט נעשית על ידי אדם (ראה לעיל: במטמאים במשא. וראה ערך טומאת משא). אם יש הבדל בין משכב אחד להרבה משכבות, ראה ערך משכב ומושב. בבית הסתרים ובלועהדין ומקורוהיסט על ידי בית הסתרים של הזב אינו מטמא, כגון זב שהיה קנה אחוז בתוך קומטו והסיט - והוציא בקצה הקנה אדם או כלי (רמב"ם מטמאי משכב ומושב ח ה) - הרי הם טהורים, שנאמר: וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם (ויקרא טו יא), זהו היסטו של זב (ראה לעיל: בזב; הדין ומקורו שלנוגע ממש יש פסוק אחר), והוציאתו התורה בלשון נגיעה לומר מה ידיו בגלוי אף היסט ונגיעה בגלוי (נדה מג א, ורש"י ותוספות שם, וראה ערך בית הסתרים). היה הקנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב - טמא (נדה שם; רמב"ם שם), שהרי המסיט את הטומאה כנושא אותה (ראה לעיל: במטמאים במשא; ענינו וגדרו), וכשם שהנושא בבית הסתרים טמא, כך המסיט בבית הסתרים טמא (רמב"ם שם. וראה ערך בית הסתרים). מחט וטבעת הבלועים והסיטם הזבמחט שהיתה בלועה בתוך העץ, וטבעת הבלועה בתוך הלבנה, והסיט הזב את העץ או את הלבנה, נטמאו הכלים הבלועים בתוכם (כלים ט ג; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ח ג), וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם), ואף שזה שאינו בא לכלל מגע אינו מטמא בהיסט (ראה להלן: בכלי חרס; פכים קטנים שפיהם צר) כאן חשוב בא לכלל מגע, מפני שעומדים להוציאם משם (מנחת חינוך מצוה רעח). בכלי חרסהדין ומקורוכלי חרס אף שאינו נטמא אלא מאוירו, ולא מגבו (ראה ערך כלי חרס), הרי הוא נטמא בהיסט הזב, שנאמר: וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב יִשָּׁבֵר (ויקרא טו יב), יכול אפילו נגע בו הזב מאחוריו יהיה טמא, תלמוד לומר: אשר יגע בו הזב, ונאמר להלן: אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ (שם ו כא), מה 'בו' האמור להלן מאוירו, אף כאן מאוירו, ומאחר שלמדנו שאין מטמא אותו אלא מאוירו, מה תלמוד לומר 'אשר יגע בו', אלא איזהו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה היסט (תורת כהנים מצורע זבים ג), שנתנדנד והוסט כולו, שאין היסט למקצתו אלא לכולו (מזרחי שם), וכיון שהסיט הכלי, אף שלא נגע בתוכו, הרי זה כאילו נגע בתוכו, כיון שמסיט את כולו (גור אריה ויקרא שם[7]). כשהוקף צמיד פתילנחלקו הראשונים האם כלי חרס המוקף צמיד פתיל - מעין מכסה המהודק היטב לכלי - נטמא בהיסט הזב:
פכים קטנים שפיהם צרפכים קטנים של חרס, שפיהם צר, ואינם יכולים להיטמא במגע, שאין הזב יכול להכניס שם דבר מגופו, אינם נטמאים בהיסט, שאינו טמא בהיסט אלא זה שבא לכלל מגע (רש"י שבת פד ב ד"ה ודין, על פי חולין קכד ב במשא; תוספות שבת שם ד"ה שטהורים; רמב"ן וריטב"א שבת שם), ואף שיכול להכניס שם שערו, ושער הזב מטמא (ראה תורת כהנים מצורע ד, וראה ערך זב), מכל מקום מתוכו אף שערו אינו מטמא, שהתורה ריבתה שער הזב מבשרו, שנאמר: וְהַנֹּגֵעַ בִּבְשַׂר הַזָּב (ויקרא טו ז. וראה ערך הנ"ל), לכן צריך שיהא ראוי לנגיעת בשר (רש"י שבת שם, ותוספות שם ד"ה מה פכין ומהרש"א שם). יש שכתב בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שפכים קטנים נטמאים בהיסט הזב (חידושי רבי חיים הלוי מטמאי משכב ומושב ח ד, בדעת הרמב"ם שם[8]). בזב וזבהזב וזבה שטבלו ביום השביעי לספירתם, וחזרו וראו טומאה בו ביום, אף שהם סותרים את טהרתם ומטמאים למפרע (ראה ערך זב וערך זבה), מכל מקום אין מטמאים כלי חרס בהיסט אלא מכאן ולהבא, וכל כלי חרס שהסיטו לאחר הטבילה עד שלא ראו - טהורים (מגילה ח ב, ורש"י ד"ה אלא; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ה ט), שנאמר: וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם וגו' וְטָהֵר (ויקרא טו יג), ודרשו: וטהר מלטמא כלי חרס במשא (תורת כהנים שם). בבועל נדה ומצורעבועל נדהבבועל נדה, שהוא אב הטומאה כנדה עצמה (ראה ערך בועל נדה), נחלקו ראשונים אם מטמא בהיסט כנדה:
מצורעהמצורע (ראה ערכו) מטמא בהיסט, כשהטהור מסיט אותו, וזוהי ששנינו: הנוגע בזב ובזבה בנדה וביולדת ובמצורע כו', אחד הנוגע ואחד המסיט (זבים ה ו), שהיסט הטהור לטמא הרי זו טומאת משא (ראה לעיל: במטמאים במשא; ענינו וגדרו), ולמדים שמצורע מטמא במשא מהכתוב: וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה (ויקרא טו לג) - לזכר, לרבות את המצורע (תורת כהנים שם). בהיסט שהטמא מסיט את הטהור, אין המצורע מטמא (פסחים סז ב, בכלי חרס בהיסט, והכוונה לכל היסט של המצורע לטהור, וראה תוספות שם ד"ה שכן), וכן אמרו: כל הטומאות המסיטות טהורות, חוץ מהיסטו של זב, שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה (ברייתא בשבת פג ב), ובא להוציא אף את המצורע, שאינו מטמא בהיסט (רמב"ן וריטב"א שבת שם, וראה רמב"ם מטמאי מושב ומשכב ח ב). בנכרי ועבודה זרהנכריםהנכרים, שעשאום חכמים כזבים לכל דבריהם (ראה ערך גוי), אף הם מטמאים בהיסט, בין הם שהסיטו אחרים, ובין שאחרים הסיטו אותם (שבת פג א ורש"י), ומכל מקום לא חששו באותו פך של שמן חתום שמצאו במקדש בשעת נס חנוכה (ראה ברייתא שבת כא ב, וראה ערך חנוכה) שמא טימאוהו הנכרים בהיסט, מפני שהיה מונח בקרקע, שלא הסיטו הכלי (תוספות שבת שם ד"ה שהיה, ותירוץ א ברשב"א שם[10]); או שזה היה לפני שגזרו על הנכרים לטמא כזבים (תירוץ ב ברשב"א שם, וראה תוספות שם); או שהיה פיו צר, ודינו כפכים קטנים שאינם נטמאים בהיסט (ב"ח או"ח תרע, וראה לעיל: בכלי חרס; פכים קטנים שפיהם צר). עבודה זרהעבודה זרה אם מטמאה בהיסט, נחלקו תנאים:
יש מהאמוראים מפרשים המחלוקת של התנאים באופן אחר:
ולדברי הכל טומאת עבודה זרה אינה אלא מדבריהם, וההיקש לנדה ולשרץ הוא אסמכתא בעלמא (שבת שם. וראה ערך עבודה זרה). הלכה אינה מטמאה במשא (רמב"ם אבות הטומאה ו ב, וכחכמים לפי רבי אלעזר, ראה כסף משנה שם). משמשי עבודה זרהמשמשי עבודה זרה לדברי הכל אינם אלא כשרץ, ובין שהם הסיטו אחרים, ובין אחרים שהסיטו אותם - טהורים (שבת פג א), שנאמר שקץ תשקצנו כי חרם הוא, למדנו שכל דבר האסור בהנאה בעבודה זרה, שהוא חרם, דינו כשרץ (שם פב ב, ותוספות ד"ה למשמשיה). בירושלמי נחלקו שתי ברייתות אם משמשי עבודה זרה מטמאים כנדה, או כשרץ (ירושלמי שבת ט א, ועבודה זרה ג ז). להלכה מטמאים כשרץ (רמב"ם אבות הטומאה ו ה). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
