|
הקש הגדרה[1] - השוואת דברים, שהוזכרו במקרא אחד, זה לזה גדרוהשוואה ודימויהיקש מובנו השוואה ודימוי דבר לחברו (ראה ערוך ערך קש ד, וערוך השלם ערך הקש). ויש שפירשו שהוא מלשון הכאה בפטיש, שמסמיך שני גופים זה אל זה (תפארת ישראל מכות א ז). במובן הרחב נקרא היקש אף השוואת דברים במידות אחרות שהתורה נדרשת בהן (ראה ירושלמי פסחים ו א, ופני משה שם, בבנין אב; כתובות לח א ועוד, בגזירה שוה; וראה עוד שבת ע א, ובבא מציעא כז א, ועוד). בתנאים ואמוראים וראשונים לרוב נקרא היקש במובן המצומצם, והוא השוואת דברים שהוזכרו בפסוק אחד (תוספות סוכה לא א ד"ה ורבי יהודה; הליכות עולם ד ב; מידות אהרן ג ו). כגזירה שוהגדרו כגזרה שוה, לתת בזה כל מה שכתוב בזה, אף על פי שאינם שוים במהותם (מידות אהרן שם). במנין המידותההיקש לא נמנה במידות שהתורה נדרשת בהן (ראה תוספתא סנהדרין ז, אבות דרבי נתן לז, ריש תורת כהנים). יש שכתבו מפני שהיקש הוא ככתוב מפורש בתורה (ספר הכריתות בתי מידות ב יג; פירוש הרשב"ץ לי"ג מידות בספר יבין שמועה), ואין זו מידה אלא גוף תורה (רשב"ץ שם); ויש שכתבו מפני שהוא נכלל במידות דבר הלמד מענינו (ראה ערכו), ודבר הלמד מסופו (ראה ערכו. ספר הכריתות שם יד); ויש שכתבו שנכלל במידת גזרה שוה (מידות אהרן ג ו, וראה רשב"ץ שם שדחה סברא זו). יש מהאחרונים שכתב שההיקש נמנה בין שלשים ושתים מידות של רבי אליעזר ב"ר יוסי הגלילי, במידה: דבר שנאמר בזה והוא הדין לחברו (מדרש תנאים לל"ב מידות מידה יט)[2]. היקש כאסמכתאיש מהאחרונים שכתב ששני מיני היקשים הם: יש שמוכחים מצד יתור כלשהו או מכח קושיא, ויש שאין בהם כלל רמז או הוכחה, אלא שחכמים סמכו בהם קבלתם, ואינם אלא אסמכתא (ראה ערכו), ובכל מקום שלמדו גופי תורה מהיקש וכולם מודים בדבר עלינו לחפש אחר דקדוק או יתור (שו"ת חות יאיר רג). ויש שהוכיחו מדברי ראשונים שהיקש דורשים אפילו כשאין הוכחה ואינו מופנה (רש"ש סוכה לא א, בדעת התוספות שם ד"ה ורבי יהודה). אם אדם דן מעצמונחלקו ראשונים: יש סוברים אין אדם דן היקש מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני, בשונה ממידת קל וחומר (ראה ערכו. רש"י סוכה לא א ד"ה לא מקשינן, ועוד מקומות); ויש סוברים שהיקש אדם דן מעצמו, בשונה מגזרה שוה (תוספות סוכה שם ד"ה ורבי יהודה. וראה ערך גזרה שוה, וערך מדות). בנ"ךהיקש דורשים אף בדברי קבלה (ראה ערכו), היינו בנביאים ובכתובים (ראה שבת יג א, ושם פב ב, ותענית יב ב, ומגילה ב ב, ועוד. רמב"ן בספר המצוות שורש ב, וראה ערך דברי קבלה); ויש שכתבו שהם אסמכתא בעלמא (רש"י שבת פג ב ד"ה דרבנן, וראה מגילת אסתר לספר המצוות שם). צורתוהיקש המפורש בתורההיקש המפורש בכתוב, כגון: כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה (דברים כב כו), מקיש רוצח לנערה המאורסה, ונערה המאורסה לרוצח (פסחים כה ב. וראה ערך בא ללמד ונמצא למד). וכתבו אחרונים שהוא עדיף מהיקש שאינו מפורש (יד מלאכי ר, בשם סדר אליה רבה וזוטא להר"א אלפנדרי). מוזכרים בפסוק אחדהיקש שני דברים המוזכרים בפסוק אחד, כגון: וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר (דברים כד ב), מקיש הויה ליציאה (קדושין ה א ועוד); ואף ביותר משני דברים, כגון: זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים (ויקרא ז לז), הוקשו כולם זה לזה ללמד זה על זה (זבחים צז ב ורש"י). מוזכרים בפסוקים סמוכיםבשני מקראות זה אחר זה, כגון: תפילין הוקשו לתלמוד תורה, בין בפרשה ראשונה של קריאת שמע: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ (דברים ו ז), וכתוב אחריו וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת (שם ח), ובין בפרשה שניה: וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת (שם יא יח), וכתוב אחריו וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם (שם יט. קדושין לד א ורש"י). וכתבו ראשונים שאין זה היקש אלא סמוכים (תוספות סוכה לא א ד"ה ורבי יהודה, ויבמות ד א ד"ה דכתיב; הליכות עולם שער ד ב. וראה ערך סמוכין). ויש מהאחרונים שכתב שלא נקרא סמוכים אלא בשתי פרשיות סמוכות (יד אליהו כללים היקשא אות א). וי"ו מוסיףשתי פרשיות שנתחברו זו לזו על ידי וי"ו, שדורשים וי"ו מוסיף על ענין ראשון (ראה ערך ו (ב)), הרי זה היקש (ראה זבחים מח א, וכריתות כב ב ורש"י). כלולים במילה אחתכמה דברים שנכללו בתורה בדיבור אחד: אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם (במדבר כט לט), הוקשו כל המועדים זה לזה (ראש השנה ד ב). וכן כשהמילה מתפרשת על כמה דברים: וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר (דברים כד ב), הוקשו כל הויות קדושין זה לזה, בין בכסף, ובין בשטר, או בביאה (כתובות מו ב). או שמתפרשת כשתי תיבות: וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ (ויקרא כא טו), מקיש זרעו לו (יבמות סט א), שהיה לו לכתוב לא יחלל זרע, והרי זה כאילו כתוב זרע לו (מידות אהרן ג ו; של"ה תורה שבעל פה ענין היקש). נאמרו בדיבור אחדדברים שנכתבו בשני מקומות, אלא שנאמרו בדיבור אחד: זָכוֹר (שמות כ ח) ושָׁמוֹר (דברים ה יב) בדיבור אחד נאמרו, והוקשו זה לזה (שבועות כ ב, ורש"י ד"ה כדרב אדא). נקרא בשם אחרדבר שהתורה קראתו בשם אחר, הוקש לאותו דבר שנקרא בשמו: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם - עבדים כנענים - לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה (ויקרא כה מו), הוקשו עבדים לקרקעות (ראה קדושין כב ב, בבא קמא סב ב, ורש"י ד"ה שהוקשו, ובבא מציעא נו ב, ורש"י ד"ה שהוקשו, ועוד), כי שם אחוזה נמצא במקרא רק על הארץ (ראה התורה והמצוה להמלבי"ם בהר פח). קרי וכתיבקרי וכתיב, לפעמים נקרא היקש: יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ (שמות כג יז), ואמרו יִרְאֶה יֵרָאֶה - הכתיב יִרְאֶה, בקל, והקרי יֵרָאֶה, בנפעל, הקיש הכתוב ראייתך לראייתו (חגיגה ב א, ורש"י ד"ה יראה, וסנהדרין ד ב ד"ה יראה). דברים שיש יחס ביניהםיחס של דבר לחברו לפעמים נדרש כהיקש: אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ (שמות כא י) - היינו אחרת לאמה העבריה - הקישה הכתוב לאחרת (קדושין טז א). ה"א הידיעהה' הידיעה לפעמים מלמדת להקיש אליה: וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה (ויקרא יד ז), מה שדה מותרת, אף צפור מצורע המשולחת מותרת, וההיקש הוא מה' של השדה (קדושין נז ב. וראה ערך ה (ב)). לימודיוההיקש לפעמים מלמד על הדינים שבמקיש, שישנם גם במוקש, ולפעמים מלמד במה הכתוב מדבר. לימוד דינים מדבר לדברלימוד הדינים: כגון ההיקש של הויה ליציאה, קדושין לגרושין: מה יציאה בשטר - ספר כריתות - אף הויה בשטר (קדושין ה א), שאשה נקנית בשטר (שם ב א), ומה יציאה צריך שהגט יכתב לשמה, אף הויה צריך ששטר הקדושין יהיה לשמה (שם ט ב). וכן כשהכתוב חיבר אותם להשוותם, אנו אומרים שכוונתו להשוותם בכל הדברים (מידות אהרן ג ו), כגון כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה (דברים טו יב), שהושוו לאמור שם: וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, ואנו למדים בהיקש מה עבריה נקנית בכסף, אף עברי כן (קדושין יד ב). במה מדבר הכתובלימוד שמפרש במה הכתוב מדבר: כגון בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת (שמות לד כא), מה חריש רשות, אף קציר רשות (שביעית א ד), שהקציר שאסור, בשל רשות ולא בשל מצוה (ראש השנה ט א ורש"י). וכן: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת (דברים טז ג), כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה - ואף נשים בכלל (פסחים מג ב, ותוספות שם ד"ה סלקא דעתך). דין שמסבראלמדים דין בהיקש אפילו כשבמלמד הדין הוא רק מכח סברא (תוספות שבת יג א ד"ה מה). מהלכה למשה מסינידבר שבמלמד אינו אלא הלכה למשה מסיני, נחלקו תנאים אם דורשים אותו בהיקש לדבר אחר (מכות יא א ורש"י). נלמד באחת המידותעל דבר שבמלמד למדים אותו באחת מהמידות שהתורה נדרשת, ראה להלן: היקש ושאר מידות. כשיש טעם מיוחד לדיןכשיש במלמד טעם מיוחד לדין, ואותו טעם אין בדבר הלמד, אין למדים אותו בהיקש (תוספות בבא מציעא סא א ד"ה אלא, קדושין ד ב ד"ה מעיקרא בשם ה"ר נתנאל, סנהדרין עח א ד"ה ההורג). מתאים לכל הנדרשים בהיקשכשדברים רבים הוקשו זה לזה, אין מקישים אלא לדינים ששייכים בכולם, אבל לדינים שאינם שייכים בכולם אין מקישים כלל, אפילו באותם ששייכים בהם (תוספות חולין כא ב ד"ה כמשפט, ושם ד"ה מה). הלמד והמלמדלפעמים למדים הדבר הכתוב ראשון מהשני (ראה זבחים מט, ועוד רבים), ולפעמים למדים הדבר השני מהראשון (ראה שביעית א, קדושין ה, מנחות פב, ועוד רבים. וראה שו"ת חוות יאיר רג). ויש שנחלקו תנאים אם הראשון למד מהשני, או השני מהראשון - כשאי אפשר להשוות שניהם זה לזה (ראה להלן: אין היקש למחצה. נדרים פז ב). ויש מן הראשונים שכתבו שכשבא ההיקש לפרש את הפסוק, השני מפרש את הראשון (תוספות פסחים מג ב ד"ה ס"ד, בשם ר"י). על היקש שני הדברים זה לזה וזה לזה, ראה להלן: אין היקש למחצה. תוקפואין משיבים על ההיקשאין משיבים על ההיקש (מנחות פב ב), אף על פי שיש פירכא נגדו (רש"י שם), ואפילו בדברים הפוכים, כגון שזה שוגג ופטור, וזה מזיד וחייב (ראה שבת סח ב, ורש"י ד"ה מאי טעמא וד"ה מקיש). הטעם: לפי שהוא כאילו כתוב מפורש בתורה (הליכות עולם שער ד ב; רשב"ץ בפירושו לי"ג מידות); או לפי שאין אדם דן היקש אלא אם כן קיבלה מרבו הלכה למשה מסיני (רש"י מנחות שם ד"ה זאת אומרת. וראה לעיל: גדרו, מחלוקת ראשונים). ויש מהאחרונים שכתב שכשלמדים מכח אין היקש למחצה (ראה להלן), כשיש להשיב - משיבים (הגהות מצפה איתן לכריתות כב ב). מזהירים מההיקשמזהירים מן ההיקש (תוקף מצות לא תעשה המחייבת עונש מלקות. ראה ערך אזהרה), אף על פי שאין מזהירים מן הדין (פסחים כד א. וראה ערך אין מזהירין מן הדין). וכן עונשים מיתה מן ההיקש אף על פי שאין עונשים מן הדין (ראה ערכו. סנהדרין עג א), לפי שהיקש הוא כמפורש בתורה (רש"י שם, וראה לעיל). אפשר שיכתב גם בפירושדבר הלמד בהיקש כתבו ראשונים שלפעמים אמרה התורה אותו דבר גם בפירוש (ר"ן נדרים ג א ד"ה לנדור נדר. וראה ערך מילתא דאתיא בקל וחומר וכו'), ומכל מקום כשיש מקום לדרוש את המקרא לדבר אחר - דורשים (ר"ן שם). אפשר משאי אפשרמטעם זה שאין משיבים על ההיקש, יש סוברים שבהיקש דנים אפשר משאי אפשר (ראה ערך אין דנים אפשר משאי אפשר), אף על פי שאין דנים כן בשאר מידות (ראה רש"י נדה לז ב ד"ה הקישן), אלא שיש בדבר מחלוקת תנאים ואמוראים אם דנים בהיקש אפשר משאי אפשר (ראה ערך הנ"ל: בהיקש). אין היקש למחצהכשלמדים בהיקש דין אחד, למדים גם שאר הדינים שבמלמד, שאין היקש למחצה, ועל כרחך הקישם הכתוב לכל מה שאפשר להקיש אותם (ר"ן נדרים ג ב ד"ה אמר מר). ואפילו כשהדבר הלמד אינו כתוב מפורש במקרא, אלא נלמד שם בדרשה (ראה ר"ן שם ו ב, ושם ז א). וכן הוא אף בהיקש שבדברי קבלה (ראה לעיל: גדרו. ראה תוספות סנהדרין כב ב ד"ה אלא). כשאין צורך בוכשהדין השוה בשניהם כתוב מפורש בשניהם, אין מקישים אותם כלל אף לדברים אחרים, שאילו כן לא היה צריך לכתוב גם הדין המפורש (זבחים כב א, ורש"י ד"ה ולא לדבר אחר). יוצאים מן הכלליוצאים מכלל "אין היקש למחצה" המקרים הבאים:
ללמוד המלמד מהלמדאין היקש למחצה, אם מחייב שכל אחד מהם יהיה גם מלמד על חברו וגם למד ממנו:
אם למדים מהמלמד את עיקר הדין בלבד, ואת פרטיו מעמידים כפי שהם נוהגים בלמד, או שלמדים הדין עם כל פרטיו מהמלמד, ראה ערך דון מינה ואוקי באתרה; דון מינה ומינה. היקש ושאר מידותנגד קל וחומרכשהיקש וקל וחומר (ראה ערכו) סותרים זה את זה, יש שההיקש מוציא מקל וחומר (בכורות נג ב), ויש שהקל וחומר מוציא מהיקש (זבחים י ב, בכורות לג א). וכתבו ראשונים שאם עיקר ההיקש יתבטל כשנדרוש הקל וחומר, ההיקש עדיף; אבל אם עיקרו יתקיים לדינים אחרים, הקל וחומר עדיף (תוספות בכורות שם ד"ה ובית הלל). נגד בנין אב, סמוכים וגזירה שוההיקש ובנין אב (ראה ערכו) הסותרים זה את זה - היקש עדיף (קדושין לה א, ורש"י ד"ה למען תהיה). היקש וסמוכים (ראה ערכו) - היקש עדיף (תוספות יבמות ד א ד"ה דכתיב). על היקש וגזרה שוה הסותרים זה את זה, ראה ערך גזרה שוה. נגד היקש אחרהיקשים הסותרים זה את זה, כשאי אפשר לקיים שניהם, מצינו סיבות שונות לבחירת ההיקש שיתקיים:
חוזר ומלמדדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בגזרה שוה, שבכל התורה למדים למד מן הלמד חוץ מקדשים (זבחים מט ב. וראה ערך למד מן הלמד). וכן חוזר ומלמד בהיקש (ראה פסחים כב א וב). בירושלמי אמרו שנחלקו תנאים אם חוזר ומלמד בהיקש (ראה ירושלמי קדושין א ב, וראה פני יהושע שם ד ב לתוספות ד"ה מעיקרא). חוזר ומלמד בקדשיםבקדשים, שאין למדים בהם למד מן הלמד, מכל מקום חוזר ומלמד בקל וחומר (זבחים מט ב). דבר הלמד בקל וחומר אם חוזר ומלמד - בקדשים - בהיקש, הדבר תלוי במחלוקת אמוראים (זבחים נ ב). אם חוזר ומלמד - בקדשים - בבנין אב, וכן הלמד בבנין אב אם חוזר ומלמד בהיקש, ראה ערך בנין אב[3]. וכן אם חוזר ומלמד בגזרה שוה, וכן הלמד בגזרה שוה אם חוזר ומלמד בהיקש, ראה ערך גזרה שוה[4]. דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש בקדשים (זבחים מט ב). כשמקצת הדבר שבמלמד כתוב בו בעצמו, ומקצתו למד בהיקש, נחלקו תנאים אם זה נקרא היקש ואינו חוזר ומלמד בהיקש בקדשים: רבי ישמעאל סובר "הימנו ודבר אחר" הוא היקש, ורבי עקיבא סובר כיון שמקצת הדבר מפורש, אין זה היקש, וחוזר ומלמד בהיקש (זבחים נז א ורש"י. וראה עוד יומא נז א ורש"י, ומנחות עח א ורש"י ותוספות). הערות שולייםבאדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
