הגדרה^[1] - השקאת המים המרים לאשה החשודה שזינתה תחת בעלה, לשם בירור הדבר

הדין וגדרו

האשה שקינא לה בעלה - שאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם איש פלוני - והיא נסתרה עמו לאחר הקינוי בפני שני עדים, ונאסרה על בעלה (ראה ערך סוטה), בזמן שבית המקדש היה קיים אינה אסורה אלא עד שתשתה את המים המרים ויבדק הדבר (משנה סוטה ב א; רמב"ם סוטה א א-ב), שנאמר: אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל וגו' וְנִסְתְּרָה וגו' וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וגו' וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וגו' (במדבר ה יב-טו).

במנין המצוות

השקאת הסוטה נמנית במנין המצוות (ספר המצוות מצות עשה רכג; סמ"ג עשין נו; חינוך שסה), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שזו מצוה על הבעל שקינא לאשתו ונסתרה להביאה אל הכהן להשקותה, ואם לא הביאה לעשות לה מעשה הכתוב בפרשה ביטל עשה זה (חינוך שם), וכן שנינו: אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וגו' (במדבר שם ל), שמשקינא לה חובה ולא רשות (ספרי נשא כא), שאחרי שכבר קינא לה ונסתרה חובה עליו להביאה אל הכהן לברר הספק (זרע אברהם לספרי שם; מלבי"ם שם; עמק הספרי שם), ואם לא עשה כן יש לו עון, שנאמר: וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן (במדבר שם ל-לא), אם עשה לה - ניקה, ואם לא עשה - לא ניקה (ספרי שם), שאם לא הביא אל הכהן ולא עשה לה הכהן הסדר האמור אין האיש מנוקה מעון (מלבי"ם שם; עמק הספרי שם).

• ויש אומרים שאין כאן שום מצוה על הבעל להשקותה, אלא שאם הבעל יביא אותה אל הכהן, המצוה היא שיעשו לה כפי הדינים המבוארים בתורה, וכדרך שנמנו בין המצוות דיני טוען ונטען, וטומאה וטהרה וכיוצא (רמב"ם בפתיחה להלכות סוטה ובספר המצוות שם, לפי המנחת חינוך שם א; כן משמע מהמאירי סוטה ג ב).

מתי נוהג המצוה

השקאת סוטה נוהגת בזמן שילה ובית עולמים - בית המקדש - אבל לא בבמה גדולה של נוב וגבעון (רש"י סוטה טו ב ד"ה איסי בן יהודה; מאירי שם).

כשאינם רוצים

כשהאשה אינה רוצה לשתות

אשה שקינא לה בעלה ונסתרה, אין כופים אותה לשתות, אלא אם לא רצתה ואמרה איני שותה אין כופים אותה ותצא מבעלה (רמב"ם סוטה ב א, ושם ג ב, על פי משנה סוטה כ א), ואפילו אמרה איני טמאה ואיני שותה (רמב"ם שם ב א), כגון שאומרת אף על פי שאני טהורה איני מוסרת עצמי לסכנה (מאירי סוטה ו א). ונחלקו בטעם הדבר:

• יש אומרים הטעם לפי שהאומרת איני שותה כאומרת טמאה אני (ירושלמי סוטה ג ג, בדעת רבי עקיבא), וכלום אנו צריכים אלא לבדקה, והרי היא בדוקה ועומדת (רבי עקיבא בתוספתא סוטה (ליברמן) ב ג, ובבלי שם יט ב, וירושלמי שם), שכל שאמרה איני שותה, כיון שפחדה מלשתות מוכח הדבר שודאי היא טמאה, שאילו היתה טהורה לא היתה נמנעת מלשתות (כסף משנה שם ג ב).

• ויש אומרים שאין הטעם מפני שבאמירתה "איני שותה" הרי זה כאילו הודתה על טומאה (כן משמע מהבבלי שם יט ב, בדעת רבי יהודה; כן משמע מרש"י שם כ א ד"ה וחזרה), אלא שמפני שלמדנו מהכתוב שלאחר שנמחקה המגילה משקים אותה בעל כרחה (ראה להלן) אנו שומעים מזה שקודם שנמחקה אין כופים אותה לשתות (קרית ספר שם ב).

לאחר שנמחקה המגילה

במה דברים אמורים, לפני שנמחקה המגילה, אבל אמרה איני שותה אחר שנמחקה המגילה, מערערים אותה - פותחים את פיה שלא בטובתה (רש"י שם יט ב ד"ה ה"ג ת"ר) - ומשקים אותה בעל כרחה (משנה שם כ א; גמ' שם יט ב; רמב"ם שם ד ד), שנאמר בפרשה פעמיים: וְהִשְׁקָה (במדבר ה כד וכז), ואחד מהם בא ללמד שאם נמחקה המגילה משקים אותה בעל כרחה (גמ' שם יט ב), או שלמדים דין זה מהכתוב: וְאַחַר יַשְׁקֶה (במדבר ה כו. ירושלמי שם ג ב).

ונחלקו תנאים כמה ימחק מהמגילה ויערערו אותה: יש אומרים אות אחת (בית שמאי בירושלמי שם ג); ויש אומרים: שתי אותיות, כדי לכתוב יה (בית הלל בירושלמי שם), דהיינו שתי אותיות מהשם (פני משה שם).

ומאיימים עליה שתשתה ואומרים לה: בתי, אם ברור לך הדבר שטהורה את, עמדי על בורייך ושתי, לפי שאין המים המרים דומים אלא לסם יבש שמונח על בשר חי, אם יש שם מכה מחלחל ויורד, ואם אין שם מכה אינו עושה כלום (תוספתא שם א ו, וברייתא שם ז ב, לפי הגמ' שם; רמב"ם שם ה).

ואף אחר שנמחקה המגילה דוקא כשאמרה איני שותה כשהיא רותחת, שיש לומר שאין זו הוכחה שטמאה היא, שיתכן שאינה מאמינה שהמים לא יזיקוה אפילו היא טהורה, ורוצה היתה בתחילה לסמוך על טהרתה ולשתות, ולפיכך היא רותחת, וכשמגיעה לשתות חזרה בה, ולכן כשאמרה איני שותה אחר שנמחקה המגילה, משקים אותה בעל כרחה (תוספתא שם ב ג, וברייתא שם יט ב, לפי הגמ' שם).

אכן כשאמרה איני שותה כשהיא בריאה, ואנו רואים שאינה פוחדת, נחלקו בדבר תנאים:

• יש אומרים שאף בזו כשאמרה כן אחר שנמחקה המגילה משקים אותה בעל כרחה (רבי יהודה שם ושם, לפי הגמ' שם, ורש"י ד"ה דקא הדרא).

• ויש אומרים שאין משקים אותה, שהרי היא כבר בדוקה ועומדת, שכאילו כבר אמרה טמאה אני שאין משקים אותה (רבי עקיבא שם ושם, לפי הגמ' שם ורש"י שם).

כשחזרה בה

אמרה איני שותה כשהיא בריאה, וחזרה ואמרה שותה אני, נסתפקו בתלמוד אם אומרים שכיון שאמרה איני שותה הרי זו כאומרת טמאה אני, וכיון שהחזיקה עצמה בטומאה אינה יכולה לחזור בה, או כיון ששוב אמרה שותה אני גילתה דעתה שמחמת פחד אמרה קודם איני שותה, ויכולה לחזור בה ולשתות (גמ' שם כ א).

להלכה פסקו ראשונים שאם אמרה איני שותה, והיא בריאה ואינה יראה ולא פוחדת, אינה יכולה לחזור ולומר הנני שותה (רמב"ם שם ד ג; מאירי שם), אבל אם מתחילה כשאמרה איני שותה מחמת פחד אמרה כן, יכולה לחזור בה (מאירי שם).

התחילה לשתות, ואינה רוצה לגמור, הכל מודים שכופים אותה לגמור (ירושלמי שם ג ג, לפי קרבן העדה שם).

כשהבעל אינו רוצה להשקותה

אמר הבעל שאינו רוצה להשקותה, אף זו אינה שותה (רמב"ם שם ב א, על פי משנה סוטה ו א, ושם כב ב), ואין כופים אותו (מאירי שם ו א). ולא עוד אלא אפילו חזר ואמר שהוא רוצה להשקותה, אינו יכול לחזור בו (תוספות יבמות צה א ד"ה אילימא על פי הגמ' שם), שהרי הוא כמחזיק עצמו שאינו מנוקה מעון (ראה להלן), או שיודע שיש עדים שנטמאה (מנחת חינוך שסה א).

בעדות טומאה

בשני עדים

באו עדים שנטמאה - אינה שותה, ואפילו אם כבר שתתה, כל שיש לה עדים אפילו במדינת הים שנטמאה, אין המים בודקים אותה (משנה סוטה ו א, וגמ' שם; רמב"ם סוטה ג כג), ושני לימודים לדבר:

• נאמר: וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִיא וְנִקְּתָה (במדבר ה כח), ודי היה אם היה כתוב ואם לא נטמאה ונקתה, ו"וטהורה היא" באה לדרשה: טהורה, ולא שיש לה עדים במדינת הים (גמ' שם ב, ורש"י ד"ה טהורה), שאם היא טהורה ונזרעה זרע, ולא שניצולה מן המים מפני שהיו לה עדים מטומאתה (רש"י שם).

• נאמר: וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ (במדבר שם יג), שאין מי שיודע בה, וזו הרי יודעים בה (רב ששת בגמ' שם).

בשני עדים שנטמאה מאיש אחר

העידו עדים שנטמאה מאיש אחר, לא מזה שהבעל קינא לה ממנו, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שכל שאין עדות שנטמאה עם זה שקינא לה, המים בודקים, ואפילו אם יש עדים על טומאה אחרת, המים בודקים אותה, ולא עוד אלא אפילו באו עדים בין קינוי לסתירה שנטמאה מאחר משקים אותה, אלא שאין מגלגלים עליה אמן מאיש אחר (משנה למלך שם א יד, בדעת רש"י שם ו א ד"ה סוטה).

בעד אחד

בא עד אחד ואמר ראיתיה שנטמאה - שהעיד עליה שנבעלה בפניו מזה שקינא לה בעלה ממנו (רמב"ם שם א יד) - אינה שותה (משנה שם לא א; רמב"ם שם יד,טז), שנאמר: וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ (במדבר ה יג), כל עדות שיש בה (משנה שם), והרי יש כאן עד (רש"י על התורה שם; רמב"ם שם יד), ופירושו: "ועד" מובנו שני עדים - עדות שלמה (פירוש המשניות לרמב"ם סוטה ב א) - שכל מקום שאמרה תורה עד הרי כאן שנים, וכשנאמר ועד אין בה משמעו שני עדים אין, אבל עד אחד יש, ועל זה אמר הכתוב והיא לא נתפשה אסורה, שאם לא נאנסה אסורה, ואינה שותה (גמ' שם ב א ולא ב; פירוש המשניות לרמב"ם שם ושם; מזרחי עה"ת שם, בדעת רש"י שם)^[2].

כשהעד הוא מעדי הסתירה

עד אחד נאמן על הטומאה אפילו אם היה אחד מעדי הסתירה (רמב"ם שם א יד), ואין אומרים כיון שהוא ראה הסתירה לא דקדק כל כך על הטומאה, וראה סתם פריצות ונדמה לו שנטמאה (ב"ח אה"ע קעח א; בית שמואל שם ס"ק יב), אפילו אם העד השני מעדי הסתירה אמר שלא ראה, אלא שאינו מכחיש לומר שבודאי לא נטמאה, נאמן העד שאמר שראה (בית שמואל שם).

כשאין עדות אלא קול בלבד

קינא לאשתו ונסתרה - ואין עדות בדבר - נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאפילו שמע מעוף הפורח - יוציא (רבי אליעזר במשנה שם לא א).

• ויש אומרים שלא יוציא עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה (רבי יהושע במשנה שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהדברים אמורים על טומאה שאחר קינוי וסתירה (מאירי שם, בשם גדולי קדמונים, ושכן עיקר; שו"ת הרשב"א א תקנב; יד המלך סוטה א יד, בדעת הרמב"ם), ופסקו ראשונים להלכה כדעה השניה שאם שמע העם מרננים אחריה אחר הקינוי והסתירה עד ששמע מהנשים הטוות לאור הלבנה נושאות ונותנות בה שזינתה עם האיש שקינא לה ממנו, הרי זה אסור לקיימה (רמב"ם שם א ח).

• ויש מפרשים מחלוקת התנאים כשקינא לה, אבל על הסתירה אין עדים אלא הרינון הזה (רש"י שם ד"ה רבי יהושע וד"ה אני ראיתיה; כן משמע מתוספות שם ד"ה מי; מאירי שם, בשם יש מפרשים), אלא שלהלכה אף הם מודים ברינון על טומאה שאחר קינוי וסתירה שאין המים בודקים אותה, ואינו יכול להשקותה (תוספות שם, על פי הגמ' שם ו ב).

אמרה האשה טמאה אני

אף האשה עצמה שאמרה טמאה אני - אינה שותה (משנה שם ז א; רמב"ם שם ב א וג ב), ואפילו שאמרה כן לאחר שנמחקה המגילה (ראה ערך מגלת סוטה) - אינה שותה (משנה שם כ א; רמב"ם שם ד ו).

בטעם הדבר שנאמנת על עצמה, אף על פי שאין-אדם-משים-עצמו-רשע (ראה ערכו), כתבו אחרונים שהרי זה מפני שהודאת בעל דין כמאה עדים במה שנוגע לחובת עצמו (ראה ערך הודאת בעל דין), וכאן אינה מפקעת עצמה מבעלה, שאחר קינוי וסתירה היא כבר אסורה עליו (מנחת חינוך שסה יג).

כשזינתה

זינתה - עם זה שנסתרה עמו - בשוגג או באונס, אין המים בודקים אותה (סוטה לב ב, ורש"י ד"ה ובמה; ירושלמי שם ד ד; רמב"ם שם ג כד), שנאמר: וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת (במדבר ה כ) - פרט לאונסין, מה תחת אישך לרצון, אף כאן לרצון (ירושלמי שם), ונאמר: וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ (שם כז), פרט לשוגגת (רמב"ם שם)^[3].

באשת כהן

באשת כהן, שאסורה לבעלה אף באונס, נחלקו הדעות אם כיון שבאשת כהן נאסרת לבעלה אף באונס, המים בודקים אותה (אור גדול מג, בדעת הרמב"ם); או שאין המים בודקים אותה, ולא עוד אלא אפילו אם קינא לה הכהן בפירוש מאונס, כגון שאמר אל תסתרי עם פלוני שמא יאנוס אותה, אין המים בודקים וגם אינה שותה, כיון שהקינוי היה על דבר שאין המים בודקים (שיירי קרבן לירושלמי שם ד"ה שלא תאמר).

כשבא עליה דרך אברים

בא עליה זה שקינא לה ממנו דרך אברים - שדש מבחוץ בשאר אברים (רש"י יבמות נה ב ד"ה דרך אברים) ומוציא שכבת זרע לבטלה (ר"ן שבת לט ב מדפי הרי"ף) - אין המים בודקים אותה, שנאמר: וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע (במדבר שם יג), פרט לבא עליה דרך אברים (רמב"ם שם, על פי סוטה כו ב).

באסורה עליו

היתה אשתו אסורה עליו מחייבי לאוין ועשה - ואפילו שניה (ראה ערכו) מדרבנן - כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה (ראה ערכו) לישראל, או בת ישראל לנתין ולממזר - אינה שותה (משנה סוטה כג ב; רמב"ם סוטה ב א), שנאמר: כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ (במדבר ה יב), בראויה לאישות הכתוב מדבר, פרט לאלו שאינן ראויות (ספרי נשא ז; רש"י סוטה כד א ד"ה לא שותות; מאירי שם)^[4].

נשא מעוברת או מינקת חברו

עבר ונשא מעוברת חברו או מינקת חברו, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאינה שותה (רבי מאיר במשנה סוטה כד א), שלדעתם מי שנשא מעוברת חברו ומינקת חברו יוציא ולא יחזיר עולמית (ראה ערך מעוברת. רבי מאיר בגמ' שם כו א), והרי אינה ראויה לו לקיימה (רש"י שם כד א ד"ה מעוברת)^[5].

• ויש אומרים שיכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן (ראה ערך הנ"ל. חכמים במשנה שם), לפיכך ראויה היא לקיימה ושותה (רש"י שם ד"ה יכול)^[6], וכן הלכה (רמב"ם שם).

נשא עקרה

נשא אילונית (ראה ערכו), וזקנה, ושאינה ראויה לילד^[7], נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאינן שותות (חכמים במשנה שם), שהרי אסור לקיימה (רש"י שם ד"ה ושאינה ראויה, ושם כה ב ד"ה בעקרה), ואינה ראויה לאישות (מאירי שם). ודוקא כשאין לו אשה אחרת או בנים, אבל יש לו אשה או בנים, הרי זו שותה (סתם תוספתא סוטה (ליברמן) ה ב; חכמים בבבלי שם כו א; ירושלמי ד ג, לדעת חכמים). ואף על פי שנאמר: וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע (במדבר ה כח), והרי אלו אינן ראויות לזרע, לא נאמר כתוב זה אלא באשה הראויה לילד (רמב"ם שם ב י), שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח, היתה דרכה לילד נקבות יולדת זכרים (רבי ישמעאל בגמ' שם כו א; רמב"ם שם), או שאם היתה עקרה נפקדת (רבי עקיבא בגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם)^[8].

• ויש אומרים שאפילו אין לו אשה ובנים שותות, שיכול הוא לישא אשה אחרת ולפרות ולרבות הימנה (רבי אליעזר במשנה שם), והרי היא ראויה לקיימה (רש"י שם כה ב ד"ה בעקרה), ואין כאן הפקעת אישות (מאירי שם כד א).

ולדעה הראשונה - שהלכה כמותה - היו לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה, כבר נראית לשתות ומשקה אותה, לא היו לו אשה ובנים ונולד לו בן בין קינוי לסתירה - כגון שנולד לו בן מגרושתו (רמב"ם שם ב יא) - כבר נראית שלא לשתות (ירושלמי שם ד ג; רמב"ם שם), היינו שנדחית מלשתות (רמב"ם שם), שהכל הולך אחר שעת הקינוי (פני משה שם).

בא עליה לאחר קינוי וסתירה

בא עליה בעלה לאחר קינוי וסתירה - אינה שותה (משנה סוטה כד א), שנאמר: וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן (במדבר שם לא), בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקים את אשתו, אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקים את אשתו (גמ' שם כח א), דהיינו שאין האיש מנוקה מעון ניאוף בין מזו שנסתרה בין מאחרת (רש"י שם מז ב ד"ה מנוקה), ולפיכך כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל, אין המים בודקים את אשתו (רמב"ם שם ב ח, ושם ג יז; רמב"ן עה"ת שם, בשם יש מפרשים)^[9], ולא איסור תורה בלבד, אלא אפילו בא על ארוסתו בבית חמיו, שאסור מדברי סופרים (ראה ערך ארוסה) אין המים בודקים (רמב"ם שם ב ח)^[10]. ולא עון שלו בלבד מעכב את בדיקת המים, אלא אף עון בניו ובנותיו כשהם נואפים (סוטה מז ב, ורש"י ד"ה עון) אם לא מיחה בהם (תוספות שבועות ה א ד"ה ונעלם; רמב"ן עה"ת שם; משנה למלך שם, בשם הרא"ש).

בא עליה בשוגג

אם יודע הבעל שבא ביאה אסורה אין המים בודקים, ואם אינו יודע - שבא עליה בשוגג (תוספות יבמות נח א ד"ה ונקה) - המים בודקים (ירושלמי סוטה א ג), והדבר תלוי בשעת ההשקאה (תוספות שם; שיירי קרבן שם, בדעת הירושלמי, על פי המשנה למלך שם ב ח), ולפיכך אם שכח בשעת השקאה, אפילו היה במזיד - המים בודקים (משנה למלך שם, בדעת התוספות שם. וראה תוספות שבועות ה א ד"ה ונעלם).

הראויה ושאינה ראויה לשתות

אשת כהן

אשת כהן שותה (משנה סוטה כד א), ואף על פי שבפרשת סוטה נאמר: וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה (במדבר ה יג), שאם לא נאנסה אסורה לבעלה, אבל נאנסה מותרת (ראה ערך אשת איש), ואשת כהן גם בנאנסה אסורה (ראה ערך אשת כהן), מכל מקום אף היא שותה (גמ' שם כו א), ואם נמצאת נקיה מותרת לבעלה (משנה שם כד א, ורש"י ד"ה אשת כהן; רמב"ם סוטה ג כא), ואפילו התחילו חלאים בשאר אברים, שלא בבטנה וירכה, אין אומרים שזינתה באונס ולכן התנוונה שלא כדרכה, ותיאסר לכהן (גמ' שם כו א, ורש"י ד"ה במתנוונה; רמב"ם שם).

אשת סריס

אשת סריס שותה (משנה שם כד א; רמב"ם שם ב ו), בין שהוא סריס חמה ובין שהוא סריס אדם (רמב"ם שם) כגון ששתה כוס של עיקרין, שהיא מותרת לבעלה (כסף משנה שם), אבל אם שלטה יד אדם באברי הזרע הרי הוא בכך פצוע דכא שאסור לאשתו, ואף על פי שנאמר: וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ (במדבר ה כ), וסריס אינו בר זריעה, מכל מקום בר שכיבה הוא (רש"י שם כו א ד"ה קמ"ל)^[11].

אשת הגר

אשת הגר נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שאינה שותה (עקביא בן מהללאל בספרי נשא ז; ירושלמי סוטה ב ה), שנאמר בפרשת סוטה: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ה יב), ולא הגרים (ירושלמי שם, לגירסת פירוש הראב"ד עדיות ה ו, וקרבן העדה ופני משה שם)^[12].

• ויש אומרים שאשת גר ואשת עבד משוחרר שותות (סתם ברייתא בבבלי שם כו א), ואף על פי שנאמר שם: דבר אל בני ישראל, לא נתמעטו גרים, לפי שנאמר שם: וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם (במדבר שם) ו"ואמרת" מרבה אותם (גמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם ב ו; מאירי עדיות שם).

גיורת

אף הגיורת, נחלקו בה תנאים:

• יש אומרים שאין משקים את הגיורת ושפחה משוחררת (עקביא בן מהללאל בעדיות ה ו, וספרי שם), ונשארת באיסור ספק סוטה לבעלה (בית הלוי ב מ), שנאמר: דבר אל בני ישראל, ולא הגרים (ירושלמי סוטה שם); או לפי שנאמר: כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ (במדבר שם יב. ספרי שם), שהיא סוטה עכשיו, ולא שכבר סטתה כל ימיה, ומאחר שהוא יודע בה שהיא למודה לזנות, כבר נכנס על דעת כן, ואין ראוי לומר בו ועבר עליו רוח קנאה (ראב"ד לעדיות שם בפירוש הספרי); או לפי שנאמר: לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ (במדבר שם כא), פרט לזו שאינה בתוך עמה (ברטנורא עדיות שם).

• ויש אומרים שמשקים את הגיורת (חכמים בעדיות שם; תנא קמא בספרי שם) - ואת השפחה המשוחררת (רמב"ם שם) - שנאמר: ואמרת אליהם, לרבות כל הכתוב בפרשה, ומה כתוב שם? וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ (שם יג), כל ששכיבתה אוסרתה בעלה משקה אותה (ירושלמי שם וקרבן העדה); או לפי שנאמר: אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ (במדבר שם כט) מכל מקום (ראב"ד לעדיות שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; מאירי שם).

אשת ממזר

אשת ממזר לממזר - שותה (סוטה כו א; רמב"ם שם), היינו אשה הראויה לממזר ונישאת לממזר (רש"י שם ד"ה אשת ממזר), כגון גיורת ומשוחררת (משנה למלך שם), או ממזרת הנשואה לממזר (כסף משנה שם), ואין אומרים לא נעשה שלום ביניהם כדי שלא להרבות פסולים בישראל, שכל דורותיו ממזרים (גמ' שם, ורש"י ד"ה לא ליפוש).

מעוברת ומינקת

מעוברת עצמו ומינקת עצמו, מקנא לה ושותה (תוספתא סוטה (ליברמן) ה ג; גמ' שם, ורש"י ד"ה מעוברת; רמב"ם שם ז), ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים ששותה כמות שהיא (רמב"ם שם), ואין ממתינים לה עד שתלד, או עד שתגמול את הולד (מאירי שם). ואף על פי שהולד בעודו עובר ממונו של בעל הוא, הרי כאן הבעל בעצמו רוצה להשקותה, שאם אמר איני רוצה אין משקים אותה (ראה לעיל: כשאינם רוצים). ולפיכך במעוברת חברו (ראה לעיל: באסורה עליו) ממתינים לה עד שתלד, שאינו רשאי לחבל ולד שאינו שלו (משנה למלך שם).

• ויש מפרשים שממתינים לה, ושותה לאחר כך - אחר שילדה או תגמול הולד - חולקים וסוברים שאף במעוברת עצמו ממתינים לה, ולא אמרו שותה אלא לאחר כך, ואין אומרים כיון שלא היתה ראויה לשתות בשעת קינוי לא תשתה עוד, שהרי ביוצאה ליהרג הוצרכנו לריבוי מיוחד מגזרת-הכתוב (ראה ערכו) שאין ממתינים לה, אבל בלי לימוד מיוחד אין הורגים את העובר, שממונו של בעל הוא (תוספות שם ד"ה מעוברת).

יש מהתנאים הסובר שהכתוב: וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע (במדבר ה כח) ממעט זרועה, לומר שאין עוברה שותה (רבן גמליאל בספרי זוטא שם, ובליקוט שמעוני נשא תשט. וראה חזון יחזקאל שם ה א; אמבוהא דספרי שם).

מת בעלה

אשה העומדת לשתות ומת בעלה קודם ששתתה, אינה שותה (משנה סוטה כד א, ורש"י ד"ה וב"ה; רמב"ם שם ב ז), שנאמר: וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ (במדבר שם טו. יבמות לח ב, וכתובות פא א, ורש"י סוטה שם ד"ה ולא שותות).

שבית דין מקנא להן

אלו שבית דין מקנאים להן בשביל להפסידן כתובתן, כגון מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורים (ראה ערך סוטה), נחלקו תנאים בדינם:

• יש אומרים שאין משקים אותן (תנא קמא במשנה שם), שנאמר: והביא האיש את אשתו (גמ' שם כז א), ואף הבעל לכשיצא מבית האסורים אינו יכול להשקותה, שנאמר: וְקִנֵּא וגו' וְהֵבִיא (במדבר שם יד-טו), שאינו מביא אלא מי שקינא (גמ' שם, לדעה זו, ורש"י ד"ה וקינא), וכן הלכה (רמב"ם שם א י-יא).

• ויש אומרים שלכשיצא מבית האסורים ישקנה בעלה (רבי יוסי במשנה שם), ואף הבית דין שקינאו לה יכולים להשקותה, וכן הבעל לכשיבוא (מאירי שם, בדעת רבי יוסי), וכן הקטן כשיגדיל (רבי יוסי בתוספתא שם ה ו).

אלו שאינן ראויות לשתות

חמש עשרה נשים מנו ראשונים להלכה שאינן ראויות לשתות, אף על פי שהן רוצות לשתות, ובעליהן רוצים להשקותן, ונאסרות על בעליהן, ואלו הן (רמב"ם שם ב ב):

ארוסה

הארוסה אינה שותה, שנאמר: תַּחַת אִישָׁהּ (במדבר ה כט), פרט לארוסה (ספרי נשא כ; משנה סוטה כג ב; רמב"ם שם ג); או: תַּחַת אִישֵׁךְ (במדבר שם כ), פרט לארוסה (רבי יאשיה בגמ' שם כד א).

שומרת יבם

בשומרת יבם נחלקו תנאים:

• יש אומרים, שמה שנאמר: אִישׁ אִישׁ (במדבר שם יב) - לרבות שומרת יבם (רבי יאשיה בספרי שם, וגמ' שם כד א), ולא נתמעטה מתחת אישך, כדרך שנתמעטה ארוסה, מפני שארוסה חסרה מסירה לחופה, מה שאין כן שומרת יבם ונקראת תחת אישך (גמ' שם, ורש"י ד"ה יכול).

• ויש אומרים ששומרת יבם נתמעטה (רבי יונתן בספרי שם וגמ' שם), אם מהכתוב: תחת אישך (רבי יונתן בגמ' שם); או מהכתוב: כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ (במדבר שם. רבי יונתן בספרי שם), אבל ארוסה נתמעטה מתחת אישה (ראה לעיל. רבי יונתן בספרי שם וגמ' שם).

קטנה אשת גדול

קטנה אשת הגדול שאינה שותה, נחלקו בה ראשונים:

• יש מפרשים הטעם מפני שנאמר: אִשָּׁה (במדבר שם כט) - פרט לקטנה (רמב"ם שם ג), אבל בלא המיעוט מהכתוב היתה שותה, שכן קטנה שזינתה ברצון לדעתם נאסרת על בעלה (רמב"ם שם ד).

• ויש מפרשים שאין צורך במיעוט מיוחד לקטנה, שלדעתם פיתוי קטנה אונס הוא ומותרת לבעלה (ראה ערך אונס וערך אנוסה), ואין לחלק בין קטנה לקטנה לענין פיתוי, ועוד שהתראה לקטנה אינה התראה (ראב"ד שם).

גדולה אשת קטן

גדולה אשת הקטן נתמעטה מהכתוב: תַּחַת אִישָׁהּ (במדבר שם), פרט לקטן (רמב"ם שם), ואף על פי שאין אישות לקטן, כתבו אחרונים שצריך למעט ביבם קטן שבא על יבמתו, שהוא קונה אותה, והיא אשת איש (מנחת חינוך שם, על פי קדושין יט א; צפנת פענח שם).

אשת אנדרוגינוס

אף אשת אנדרוגינוס נתמעטה מתחת אישה, פרט לאנדרוגינוס שאינו איש (רמב"ם שם), כלומר שאינו איש ודאי אלא ספק (ראה ערך אנדרוגינוס. כסף משנה שם).

סומא ואשת סומא

אשת סומא אינה שותה, שנאמר: וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ (במדבר שם יג), פרט לאשת סומא (סוטה כז א; רמב"ם שם) שאין לו עינים (ירושלמי שם ב ה), ודוקא סומא בשתי עיניו (מנחת חינוך שם). והסומא עצמה נתמעטה, שנאמר: אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ (שם כט), הקיש הכתוב אשה לאיש, וכשם שאם הוא סומא לא משקה, אף כשהיא סומא אינה שותה (גמ' שם; רמב"ם שם).

חיגרת ואשת חיגר

החיגרת נתמעטה, שנאמר: וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה (שם יח), פרט לחיגרת, ואשת חיגר נתמעטה ממה שנאמר: אשה תחת אישה, עד שתהיה שלימה כמוהו, והוא שלם כמותה (גמ' שם ב; רמב"ם שם).

גידמת ואשת גידם

וכן הגידמת נתמעטה ממה שנאמר: ונתן על כפיה (שם יח), פרט לגידמת (גמ' שם), שאין לה כף, או שהיתה עקומה או יבשה, שאינה יכולה ליקח בה (רמב"ם שם)^[13], ואשת גידם נתמעטה ממה שנאמר: אשה תחת אישה, עד שתהיה שלימה כמוהו, והוא שלם כמותה (גמ' שם; רמב"ם שם).

אילמת ואשת אילם

האילמת נתמעטה, שנאמר: וְאָמְרָה הָאִשָּׁה (שם כב), פרט לאילמת (גמ' שם; רמב"ם שם)^[14], ואשת אילם נתמעטה ממה שנאמר: אשה תחת אישה, עד שתהיה שלימה כמוהו, והוא שלם כמותה (גמ' שם; רמב"ם שם).

אינה שומעת ואשת מי שאינו שומע

וכן שאינה שומעת נתמעטה ממה שנאמר: וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה (שם כא), פרט למי שאינה שומעת (ירושלמי שם ב א, לגירסת הגהות מקור ברוך שם; רמב"ם שם), ואשת מי שאינו שומע נתמעטה ממה שנאמר: אשה תחת אישה, עד שתהיה שלימה כמוהו, והוא שלם כמותה (רמב"ם שם).

הערמה

אשה שאינה ראויה לשתות, אסור להערים ולהשקותה סתם מים שאינם המאררים ושלא מחקו שם את המגילה, כדי לאיים עליה שתודה שזינתה, שלא יוציאו לעז על מים המרים שאינם בודקים (חכמים בעדיות ה ו, לפי הערוך, דגם, בשם רב האי גאון).

הבאתה לבית דין

בבית הדין שבמקום הבעל ואשתו

כיצד עושה הבעל שקינא לאשתו ונסתרה, מוליכה לבית דין שבאותו מקום (משנה סוטה ז א; רמב"ם סוטה ג א), ואומר להם: אשתי זו קינאתי לה עם פלוני ונסתרה עמו, ואלו הם עדי, והרי היא אומרת שהיא טהורה, ואני רוצה להשקותה לבדוק הדבר, ובית דין שומעים דברי העדים (רמב"ם שם), ומוסרים לו שני תלמידי חכמים לשמרו שמא יבוא עליה בדרך (משנה שם) קודם שתיה, שהרי נאסרה עליו עד שתשתה (רמב"ם שם), ואם יבוא עליה יעידו עליו בבית-דין-הגדול (ראה ערכו) ולא ישקוה (גמ' שם, ורש"י ד"ה דליהוי). ותלמידי חכמים יודעים להתרות בו (גמ' שם), ולומר לו שמן התורה כשאין האיש מנוקה מעון שבא עליה משנאסרה עליו, אין המים בודקים את אשתו (רש"י שם).

מן התורה האיש בלבד מביא את אשתו, שנאמר: וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ (במדבר ה טו), ונחלקו תנאים:

• יש אומרים שמוסרים לו שני תלמידי חכמים שמא יבוא עליה (תנא קמא במשנה שם), שאין בעלה נאמן לומר שלא בא עליה (אמרו לו לרבי יהודה בתוספתא סוטה (ליברמן) א ב, וגמ' שם), אף על פי שבעלה נאמן על אשתו נדה ואין צריך להעמיד עדים אצלו, הרי זה לפי שנדה איסור כרת הוא וחמור עליו, וסוטה שהוא איסור לאו (ראה ערך סוטה) קל עליו, ועוד שנדה יש לה היתר לכשתטהר, ואין יצרו תוקפו, שמובטח הוא לאחר זמן, וזו אין לה היתר אם תימצא טמאה, ולבו רודף אחריה, והכתוב אומר: מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ (משלי ט יז. אמרו לו לרבי יהודה בתוספתא סוטה (ליברמן) א ב, וגמ' שם, ורש"י ד"ה שכן יש לה וד"ה שאין לה), וכן הלכה (רמב"ם שם).

• ויש אומרים שאין מוסרים לו תלמידי חכמים ללוותו (רבי יהודה במשנה שם, לפי רש"י ד"ה בעלה), אלא בעלה נאמן עליה (רבי יהודה במשנה ותוספתא וגמ' שם; רבי יוסי בתוספתא שם ג, וגמ' שם), מקל וחומר, ומה נדה שהיא בכרת נאמן עליה, סוטה שהיא בלאו לא כל שכן (רבי יהודה בתוספתא שם ב ובגמ' שם), ועוד שמן התורה האיש מביא את אשתו אל הכהן, שנאמר: והביא האיש את אשתו (רבי יוסי בתוספתא שם ג; רבי יהודה בגמ' שם).

בבית הדין הגדול בירושלים

ומשלחים אותו לירושלים, לבית-דין-הגדול (ראה ערכו. משנה שם ז א; רמב"ם שם ג א), שאין משקים את הסוטה אלא בבית דין הגדול של שבעים זקנים במקדש (רמב"ם שם וסנהדרין ה א), שנאמר בסוטה: וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה (במדבר ה ל), ונאמר בזקן-ממרא (ראה ערכו): עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דברים יז יא), ולמדים בגזרה-שוה (ראה ערכו) "תורה" "תורה", מה בזקן ממרא בשבעים ואחד, אף כאן בשבעים ואחד (גמ' שם ב)^[15].

הגיעו לבית דין הגדול, מושיבים אותה ביניהם (רמב"ם שם ב) ומאיימים עליה (משנה שם; רמב"ם שם) שלא בפני בעלה, ומפחידים אותה פחד גדול שלא תשתה (רמב"ם שם), כדרך שמאיימים על עדי נפשות (ראה ערך איום. משנה שם). ואומרים לה: בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים רעים עושים, עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים (משנה שם; רמב"ם שם), ואומרים לפניה דברים שאינה כדאי לשמעם היא וכל משפחת בית אביה (משנה שם), ואומרים לה: בתי הרבה קדמוך ונשטפו, ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרם עליהם ונכשלו, ומגידים לה מעשה יהודה ותמר כלתו, ומעשה ראובן בפילגש אביו כפשוטו, ומעשה אמנון ותמר אחותו, כדי להקל עליה עד שתודה (רמב"ם שם, על פי גמ' שם ב). ואומרים לה: יהודה וראובן שהודו ולא בושו סופם נחלו חיי העולם הבא, וקיבלו שכרם בעולם הזה (גמ' שם).

בהר הבית

עמדה בדיבורה שהיא טהורה, מביאים אותה לשער המזרח של עזרה - והוא שער ניקנור (ספרי נשא ט; משנה שם א; רמב"ם מחוסרי כפרה ד ב)^[16] - שהוא כנגד קודש הקדשים, ומעלים אותה ממקום למקום ומקיפים בה כדי ליגעה, עד שתקצר נפשה, אולי תודה (רמב"ם סוטה ג ג, על פי גמ' שם ח א).

אם עמדה בדיבורה חוזרים ומביאים אותה כנגד שער המזרח מבחוץ, ומעמידים אותה שם (רמב"ם שם ד, על פי משנה שם ז א). היתה מתכסה בלבנים - מתכסה בשחורים (ספרי שם יא; משנה שם; רמב"ם שם), ואם היו השחורים נאים לה, מתכסה בבגדים מכוערים (ספרי שם; גמ' שם ח ב; רמב"ם שם), ומסירים כלי כסף וזהב שעליה (משנה שם; רמב"ם שם) כדי לנוולה (משנה שם ז ב)^[17], ומקבצים עליה קיבוץ גדול של נשים, שכל הנשים הנמצאות שם חייבות לראותה, שנאמר: וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה (יחזקאל כג מח), וכל איש שיחפוץ לראותה יבוא ויראה (רמב"ם שם ה, על פי משנה שם וגמ' שם ח ב), והיא עומדת ביניהם בלא רדיד ובלא מטפחת, אלא בבגדיה ובכיפה שעל ראשה, כמו שהאשה בתוך ביתה (רמב"ם שם). ואין מניחים שם עבדיה ושפחותיה, מפני שלבה גס בהם (משנה שם; רמב"ם שם ו), שהיא מכרת אותם ודעתה מתיישבת בהם (רמב"ם שם), וכשאדם רואה בני ביתו דעתו מתגברת עליו, ולא תירא ולא תודה (רש"י שם ד"ה שלבה גס).

השבעתה

עמידת הכהן והאשה

בשעה שהכהן משביע האשה (חסדי דוד לתוספתא סוטה א ג), היא עומדת מבפנים והכהן עומד מבחוץ, שנאמר: וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' (במדבר ה יח), האשה לפני ה', ואין כהן לפני ה' (תוספתא שם (ליברמן) א ה), שלא יהא הכהן מפסיק בין האשה לעזרה, כמו שאמרו: לפני ה', יפנה עליה העזרה (ספרי זוטא שם), שתהא העזרה פנויה, ולא יהא דבר מפסיק בינה ובין הקודש, שתהיה עמידתה לפני ה' (זית רענן לילקוט שמעוני במדבר תשז).

לשון ההשבעה

והכהן משביעה בלשון שהיא מכרת ומודיעה בלשונה שלא גרם לה אלא קינוי וסתירה שקינא לה בעלה ונסתרה (רמב"ם שם ז, על פי גמ' שם לב ב), ופרשת סוטה היא מהדברים ששנו חכמים שנאמרים בכל לשון (משנה שם לב א), ושני לימודים לדבר:

• נאמר: וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה (במדבר ה יט), בכל לשון שהוא אומר (רבי יאשיה בספרי נשא יב, וירושלמי שם ז א; בבלי שם לב ב), כי "אל האשה" משמע דברים הנכנסים בלבה, שתהא מכרת בלשון (רש"י שם ד"ה אל האשה).

• כיון שהיא צריכה לומר אמן אמן על האלה ועל השבועה (ראה להלן), ואם אינה שומעת כיצד אומרת אמן אמן (רבי ישמעאל בספרי שם; רבי יונתן בירושלמי שם).

נוסח ההשבעה

ואומר לה בלשון שמכרת: אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה, וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ, יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה, וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ (במדבר שם יט-כא), והיא אומרת: אמן אמן, בלשון שמכרת (רמב"ם שם). ואמן זה הוא השבועה, כאילו מוציאה בפיה, שאם לא כן למה נבדקת, והרי לא אמרה כלום אחר שבועת הכהן, ואין כאן אפילו שבועה מפי אחרים (שבועות לו א, ורש"י ד"ה ואמרה).

ולא יאמר לה הכהן על ידי מתורגמן, שנאמר: וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה (במדבר שם כא. ירושלמי שם ז א), והכהן משביעה, ואינה נשבעת מאליה, שנאמר: וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן (במדבר שם יט. ספרי נשא יב).

שתי שבועות

שתי פעמים נאמרה השבועה בתורה: והשביע אתה הכהן (שם), וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה (שם כא), ונחלקו אמוראים:

• יש אומרים ששתי שבועות הן, אחת קודם שנמחקה מגילה, ואחת לאחר שנמחקה (רבי זירא אמר רב בסוטה יח א).

• ויש אומרים ששתיהן קודם המחיקה, שהרי כך הן כתובות בתורה קודם מחיקת המגילה, אלא אחת שבועה שיש עמה אלה, ואחת שבועה שאין עמה אלה (רבא בגמ' שם)^[18].

ונחלקו אמוראים מהי שבועה שיש עמה אלה:

• יש אומרים שהיא כשאומר: משביעני עליך שלא נטמאת - שמשביעה בשם, ומזכיר השם, שאת אומרת אמת שלא נטמאת (רש"י שם ד"ה משביעני עליך וד"ה שלא נטמאת) - שאם נטמאת יבואו בך המים המאררים (אמר רב עמרם אמר רב בגמ' שם).

• יש אומרים שאין זו שבועת האלה, שהיא שבועה על האלה, אלא שבועה לחוד ואלה לחוד, ושתיהן על האשה, אלא משביעני עליך שאם נטמאת יבואו בך (רבא בגמ' שם), וזו שבועת האלה, שמשביע את האלה שתחול (רש"י שם ד"ה משביעני עליך שאם).

• ויש אומרים שאין זו שבועת אלה, שאלה יש כאן, שבועה על האשה אין כאן, והכתוב אומר והשביע את האשה, אלא כך הוא אומר משביעני עליך שלא נטמאת, ואם נטמאת יבואו בך (רב אשי בגמ' שם), ויש כאן שבועה על האשה שלא נטמאת ועל האלה שתחול (רש"י שם ד"ה משביעני עליך שלא).

שם השם

אף על פי שפרשת סוטה נאמרת בכל לשון (ראה לעיל), נחלקו ראשונים בשם המיוחד:

• יש אומרים שכל הפרשה חוץ משם השם נאמרת בכל לשון, שהרי משביעה בשם המיוחד, ושם המיוחד לא שייך בכל לשון, והוא אומרו ככתיבתו (שו"ת הרשב"א א תתמב, על פי שבועות לה ב).

• ויש אומרים שאף השם יוכל לתרגם בלשון לעז (רמב"ם שם ג ז-ח, לפי יתרון האור שבועות ד יג), שלדעתם השם המיוחד אינו השם-המפורש (ראה ערכו), אלא שם אדנות המיוחד לקריאתו של שם המפורש, וזה מתורגם ללשון אחרת (חזון יחזקאל לתוספתא סוטה ב א).

אמן ואמן

על מה היא אומרת אמן אמן - אמן על האלה, אמן על השבועה, אמן מאיש זה, אמן מאיש אחר - שעל ידי גלגול-שבועה (ראה ערכו) הוא מגלגל עליה אף שבועה מאיש אחר, אף על פי שאין משביעים אלא על ידי קינוי וסתירה, ומהאיש האחר לא קינא ולא נסתרה (ירושלמי קדושין א ה) - אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה (משנה סוטה יח א-ב; רמב"ם שם ד יז), ואף על זנות ארוסה על ידי גלגול שבועה הוא משביע, שהרי לא היה שם קינוי (קדושין כז ב; ירושלמי שם), ואפילו שאין הבעל תובע ממנה שבועה אלא מאיש זה שקינא לה בלבד, הכהן מגלגל עליה (ריטב"א קדושין כז ב)^[19].

ואינו מגלגל עליה בשבועה זו אלא מאלו שאם זינתה מהם תהא אסורה עליו, כגון אם זינתה בשעת אירוסין, אבל אינו מגלגל עליה מלפני אירוסין ולא מאחר שגירשה, אם גירשה והחזירה (משנה סוטה שם ב; רמב"ם שם).

ונחלקו תנאים:

• יש אומרים שאומרת: אמן שלא נטמאתי, ואם נטמאתי יבואו בי (תנא קמא במשנה שם ב), שלא נטמאתי היינו קבלת שבועה, ואם נטמאתי יבואו בי היינו קבלת אלה (רש"י שם).

• ויש אומרים שאומרת: אמן שלא נטמאתי, אמן שלא אטמא (רבי מאיר במשנה שם, ותוספתא שם ב ב), שאם תזנה אחר כך יהיו המים בודקים אותה לכשתזנה (גמ' שם, לרבי מאיר), ואפילו אם תקלקל לאחר עשרים שנה המים היו בודקים אותה, שנאמר: מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן (במדבר ה טו. רבי מאיר בתוספתא שם), וזכירה היא לזמן מרובה (מנחת בכורים שם), וכן מגלגל עליה שלא תזנה אחר שיגרשנה ויחזירנה (גמ' שם, לרבי מאיר), וכן הלכה (רמב"ם שם; כן מצדד הראב"ד שם).

הודעה מה לוקה קודם

והכהן מודיעה שהבטן תלקה תחילה והירך בסוף, שלא להוציא לעז על המים המרים (גמ' שם כח א; רמב"ם שם ג ז), שכן בקללה אומר לה בתחילה ירכך נופלת, וסוף המים לבדוק דרך כניסתם, כמו שכתוב: וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ (במדבר ה כז), לכך צריך להודיעה על כך (רש"י סוטה שם ד"ה שיתא קראי).

השמעת פירוט הדברים

ומשמיעים אותה בכל לשון שהיא שומעת על מה היא שותה ובמה היא שותה, על מה היא שותה על עסקי קינוי וסתירה, ובמה היא שותה במקידה של חרס, שהיא כלי מאוס, על מה נטמאת ובמה נטמאת, על מה נטמאת על עסקי שחוק וילדות - מי הביאה לידי טומאה שחוק וקלות ראש, כדי לייסר את הנשים שלא יקלו ראש עם האנשים (רש"י שם לב ב ד"ה ועל מה נטמאת) - ובמה היא נטמאת, בשוגג או במזיד, באונס או ברצון, וכל כך למה שלא להוציא לעז על מים המרים (גמ' שם), שאם נטמאת באונס או בשוגג ולא יבדקוה המים, שלא תהא סבורה גם במזיד לא היו בודקים (רש"י שם ד"ה שלא להוציא).

המים

כתיבת המגילה

הכהן מביא מגילה של עור בהמה טהורה (ראה ערך מגילת סוטה), כמו ספר תורה, וכותב עליה בלשון הקודש בדיו שאין בו קנקנתום, לשמה של האשה, כמו בגט, וכותב כל הדברים שהשביע אותה בהם, אות באות, מילה במילה, וכותב את שם ה' ככתבו, ואינו כותב אמן אמן (רמב"ם סוטה ג ה), וטבלא של זהב - שעשתה הילני המלכה (משנה יומא לז א) - היתה קבועה בכותלו של היכל ונראית באולם, וממנה רואה וכותב (תוספתא סוטה (ליברמן) ב א)^[20].

נתינת המים

ואחר כך מביא כלי חרס ונותן לתוכו מים מן הכיור (ראה ערכו. משנה סוטה טו ב; רמב"ם שם ט), שנאמר: וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ (במדבר ה יז), אין מים קדושים אלא שקדשו בכלי, אלו מי כיור (ספרי נשא י; רש"י סוטה שם ד"ה מן הכיור, בשם הספרי).

הכלי

כלי חרס זה, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שצריך שיהיה חדש, שלא נעשתה בו מלאכה (רבי ישמעאל בגמ' שם; רבי לעזר ורבי ישמעאל בירושלמי שם ב ב), שלמדים בגזרה שוה "כלי" "כלי" ממצורע, מה במצורע כלי חדש, שלא נעשתה בו מלאכה (ראה ערך טהרת מצורע), אף כאן כך (סתמא דגמ' שם; ירושלמי שם); או לפי שנאמר בסוטה בִּכְלִי חָרֶשׂ (במדבר שם), ולא כתוב "כלי חרש", משמעו בכלי שאמרתי לך כבר, שכבר הוזכר כלי זה במקום אחר, היינו במצורע (רבה בגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם ט).

• ויש אומרים שאף בכלי חרס ישן כשר (סתם משנה שם, לפי רש"י שם ד"ה לא שנו וכסף משנה שם).

הכלי צריך שיהיה שלם, או שניטל מיעוטו ורובו קיים, אבל ניטל רובו ומיעוטו קיים - פסול (מסקנת הירושלמי שם ב ב), הושחרו פניו של הכלי על ידי האש - פסול (רבא בגמ' שם).

כוס ששתתה בו חברתה

כוס ששתתה בו חברתה אינה שותה בו סוטה אחרת, שלא יאמרו בכוס זה שתתה בו פלונית ומתה, שנאמר: וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן (יחזקאל כט טז. פסיקתא דרב כהנא ט - שור או כשב; ויקרא רבה כז ג).

שיעור המים

בשיעור המים שנותנים לתוך הכלי מן הכיור, נחלקו תנאים:

• יש אומרים ששיעורו חצי לוג (תנא קמא במשנה סוטה טו ב), שנאמר: מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים (במדבר ה יח), ומ"מי" למדנו שיהיה מראה מים, ומ"המאררים" למדנו שיהיה מראה ארר - דהיינו שחור (קרבן העדה לירושלמי שם ב ב) - ושיערו חכמים שבחצי לוג יהיה מראה הדיו ניכר (ירושלמי שם, לגירסת קרבן העדה שם)^[21], וכן הלכה (רמב"ם שם ג ט), ובחצי לוג שבמקדש היה מודדו (משנה מנחות פח א; רמב"ם שם).

• ויש אומרים ששיעורו רביעית, שלדעתם כתב המגילה מועט יותר (ראה ערך מגילת סוטה), ולכן ממעטים בשיעור המים (רבי יהודה במשנה סוטה שם), שמכיון שממעט בשיעור המגילה, לא יהיה מראה הדיו ניכר אלא ברביעית הלוג (ירושלמי שם; תוספות מנחות שם ד"ה רביעית).

לקיחת העפר

נכנס הכהן עם הכוס להיכל (משנה סוטה שם; רמב"ם שם) ופנה לימינו, ומקום היה שם אמה על אמה וטבלא של שיש וטבעת היתה קבועה בה, ומגביה ונוטל עפר מתחתיה, שנאמר: וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן (במדבר ה יז. משנה שם; רמב"ם שם י). ולא יתן בחוץ ויכניס - שלא יזמין עפר מבחוץ ויכניס להיכל ודיו בכניסתו (רש"י שם ד"ה יכול יתקן) - שנאמר: בקרקע המשכן, בקרקעיתו. אי בקרקע המשכן יכול יחפור בקרדומות, שאם לא מצא שם עפר תיחוח הנוח להינטל יחפור שם בקרדומות, תלמוד לומר: אשר יהיה, שלא נאמר ומקרקע המשכן יקח, לא הקפיד אלא שיהא מונח בקרקעית המשכן שעה אחת, הא כיצד יש שם עפר תיחוח - יביא משם, אין שם - נותן שם על הקרקעית, וחוזר ונוטלו ונותנו לתוך המים מפני שהמקום מקדשו (גמ' שם, ורש"י ד"ה אי בקרקע וד"ה אין שם)^[22].

בדיעבד, אם הכניס מבחוץ - כשר (מאירי שם), וכן אם חפר בקרדומות והוציא עפר - כשר (רמב"ם שם ד יג).

לא היה עפר בהיכל - אינו מביא אפר (גמ' שם טז ב; רמב"ם שם יב), ואף על פי שמצינו שאפר קרוי עפר (ראה ערך אפר), כאן כתוב: בקרקע המשכן, ובא ללמד שצריך דוקא דומה לקרקע המשכן (גמ' שם א, ורש"י ד"ה הכא בקרקע), אבל מביא רקבובית ירק, שהיא כעפר (גמ' שם ב; רמב"ם שם).

הלוקח

הכהן צריך שיקח העפר מקרקע המשכן, ולא זר, שנאמר: וּמִן הֶעָפָר וגו' יִקַּח הַכֹּהֵן (במדבר שם. ספרי זוטא שם).

נתינת העפר

ונותן את העפר על גבי המים, כדי שייראה על המים (משנה שם טו ב; רמב"ם שם ג י), שנאמר: וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם (במדבר שם. משנה שם), שלא כתוב ונתן במים, אלא ונתן אל המים, ומשמע שלא יהא נבלע בתוכם (רש"י שם ד"ה ונתן). ואין שיעור לעפר כמה יתן אל המים, ודי אף במשהו, ואם הוסיף יותר - אין בתוספת מצוה (ירושלמי פאה א א; ר"ש שם א א).

הקדים עפר למים

הקדים עפר למים, נחלקו תנאים:

• יש פוסלים (תנא קמא בגמ' טז ב), שנאמר שם: ונתן אל המים, משמע מים בתחילה, ונאמר: וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת (במדבר שם ל), היינו כסדר הכתוב בפרשה (רש"י סוטה שם ד"ה הקדים), וכן הלכה (רמב"ם שם ד יב).

• ויש מכשירים (רבי שמעון בגמ' שם), שלמדים גזרה-שוה (ראה ערכו) "עפר" "עפר" מפרה אדומה, שנאמר בה: וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת (במדבר יט יז), מה להלן הקדים עפר למים - כשר (ראה ערך מי חטאת) אף כאן כשר (גמ' שם).

נתינת דבר מר

לאחר מכן נותן לתוך המים דבר מר - כגון לענה וכיוצא בה (רמב"ם שם ג י) - ונחלקו תנאים ואמוראים במקור הלימוד:

• יש אומרים שמקורו ממה שנאמר: וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים (במדבר ה יח), מגיד הכתוב שאין המים נהפכים להיות מרים אלא ביד הכהן (סתמא דספרי נשא יא).

• ויש אומרים שמקורו ממה שנאמר שם: מי המרים, שמרים כבר (אבוה דשמואל בגמ' שם כ א; רמב"ם שם), שהם מרים לפני מחיקת המגילה מחמת דבר אחר, ואין מרירותם על שם קללת בדיקתם, שהרי לפני המחיקה אינם בודקים (רש"י שם ד"ה שמרים)^[23].

נותנים הדבר המר בפניה כדי שתתיירא ותודה, ולא תגרום רעה לעצמה, וגם לא ימחק השם (מאירי שם).

מחיקת המגילה

לאחר מכן מוחק את המגילה לתוך הכוס של המים והעפר לשמה (רמב"ם שם ג י, על פי גמ' שם יח א), ואם מחקה שלא לשמה - פסולה (רמב"ם שם ד יא).

מחיקה זו היתה מחוץ לאולם שבו כתב את המגילה (כן משמע מתוספתא סוטה (ליברמן) ב ב), אלא נכנס וכותב יוצא ומוחק (תוספתא שם). ואף שבתוך המגילה יש שמו של הקדוש ברוך הוא, אמרה תורה שמו של הקדוש ברוך הוא שנכתב בקדושה ימחה על המים לעשות שלום בין איש לאשתו (ראה ערך הבאת שלום. שבת קטז א).

ומוחק יפה יפה עד שלא ישאר במגילה רושם הניכר כלל (רמב"ם שם ג י, על פי גמ' שם יט ב), שנאמר: וְאַחַר יַשְׁקֶה (במדבר ה כו), שלא ישקה עד אחר המחיקה, ולא בא ללמד אלא שלא יהיה רישומו ניכר (גמ' שם), שהרי מיותר לומר שאחר המחיקה משקה, שקודם המחיקה מה תשתה, אלא שאם היה רישומו ניכר צריך לחזור ולמחוק עד שלא יהא רישומו ניכר (רש"י שם ד"ה מגיד וד"ה לשרישומו).

מי סוטה שלנו

מי סוטה שלנו, נחלקו אמוראים: יש אומרים שנפסלו בלינה (רבי פדת בשם רבי יוחנן בירושלמי סוטה ב ב), וכן הלכה (רמב"ם שם יב); ויש אומרים שכל שאין ממנו למזבח אין הלינה פוסלת בו (רבי אחא בשם רבי אבינה בירושלמי שם).

נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני

נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני, שאינה שותה (ראה לעיל: בעדות טומאה), המים נשפכים (משנה כ א; רמב"ם שם ו) - בלול קטן שהיה שם (ירושלמי שם ג ג), אויר קטן שהיה שבין כבש למזבח (ראה ערך מזבח. קרבן העדה שם) - מפני שאין בהן קדושה (תוספתא שם ב ב; ברייתא בירושלמי שם ג ג; רמב"ם שם), שהרי לא באו אלא לברר הספק, וכבר נתברר הספק (שיירי קרבן שם).

ההשקאה

קריעה

ואחר כך כהנים מטילין ביניהן גורלות, כל מי שעלה גורלו אפילו כהן גדול יוצא (תוספתא סוטה (ליברמן) א ז) ואוחז בבגדיה (משנה שם ז א; תוספתא שם; רמב"ם סוטה ג יא) וקורע (רמב"ם שם), אם נקרעו – נקרעו, ואם נפרמו - נפרמו (משנה שם; תוספתא שם), עד שהוא מגלה את לבה, ומגלה שערה וסותר ראשה (משנה שם; תוספתא שם; רמב"ם שם) כדי לנוולה (כן משמע מרש"י כתובות עב א ד"ה אזהרה; רמב"ם שם), שנאמר: וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה (במדבר ה יח), ופרע לשון גילוי הוא (רש"י סוטה שם ד"ה ופרע). אין לי אלא ראשה - גופה מנין, תלמוד לומר: האשה, אם כן מה תלמוד לומר ופרע את ראשה, מלמד שהכהן סותר את שערה (גמ' שם ח א), דהיינו שמרבה בגילויה, שסותר קליעתה (רש"י שם ד"ה סותר).

יציאה זו לצורך קריעה, נחלקו תנאים כיצד נעשית:

• יש אומרים שעומד בצד האשה ופורעה (סתם תוספתא שם).

• ויש אומרים שהכהן נפנה לאחוריה ופורעה (רבי ישמעאל ורבי יוחנן בן ברוקה בספרי נשא יא).

וראשונים פסקו להלכה שעומד מכנגד - מול פניה - פניה (רמב"ם שם).

ונחלקו תנאים:

• יש אומרים שקודם לקריעה מביא סדין של בוץ ופורס בינה לבין העם, שאין מנוולים בנות ישראל יותר ממה שכתוב בתורה, ונאמר בה: לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה (במדבר ה יח. רבי יוחנן בן ברוקה בספרי שם).

• ויש אומרים שכשם שלא חסה על כבוד המקום - ומחקת את שם השם - כך אין חסים על כבודה, אלא כל הניוול הזה מנוולה, כל הרוצה לראות בא ורואה חוץ מעבדיה ושפחותיה (ראה לעיל: הבאתה לבית דין. אמרו לו לרבי יוחנן בן ברוקה בספרי שם).

היה לבה נאה או שערה נאה, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאינו מגלה הלב, ואינו סותר השער (רבי יהודה במשנה ובספרי ובתוספתא שם), מפני פרחי כהונה (רבי יהודה בתוספתא שם), שהיו מצויים בעזרה יותר משאר העם (רש"י שם ח א ד"ה פרחי כהונה), ושמא תצא מבית דין זכאית ויתגרו בה (גמ' שם), ויהיו רודפים אחריה כל ימיה (רש"י שם ד"ה הכא).

• ויש אומרים שלעולם מגלה הלב וסותר השער, ואין לחוש להרהור (תנא קמא במשנה שם ז א, לפי הגמ' שם ח א), לפי שאין החשק מצוי בדבר שעיקרו עשוי לניוול, ושכבר הוחלפו בגדיה בבגדים שאינם של נוי (מאירי שם ז א), וכן הלכה (פירוש המשניות לרמב"ם שם; כן משמע מהרמב"ם שם ג יא; מאירי שם).

קשירה בחבל

ומביא חבל מצרי - הבא משירי-לשכה (ראה ערכו. ירושלמי שם א ו; רמב"ם שם יב) - וקושרו למעלה מדדיה (משנה שם ב; רמב"ם שם יא)^[24], ונסתפקו בתלמוד:

• לצד האחד עיקר הבאתו אינו אלא כדי שלא ישמטו בגדיה, ולכן חבל זה אינו מעכב, ודי בחגורה קטנה כל שהיא, ופשטו בתלמוד כצד זה (גמ' שם ח ב)^[25], וכן הלכה (רמב"ם שם, וכסף משנה שם).

• ולצד השני הטעם הוא משום מידה במידה, שהיא חגרה לו בחגורה נאה להתנאות בפניו, ולפיכך מבזים אותה בחבל מצרי, ולכן צריך דוקא חבל מצרי (גמ' שם ח ב, ורש"י ד"ה היא חגרה)^[26].

ואמרו חבל המצרי, לפי שעשתה כמעשה מצרים (ירושלמי שם א ו; רמב"ם שם), שהיו שטופים בזימה (קרבן העדה ופני משה שם).

הקמח

אף הקמח למנחה שהבעל מביא (ראה ערך מנחת סוטה) היה נותנו בכפיפה מצרית (משנה שם יד א: רמב"ם שם יב), שהוא סל של נצרי דקל (רש"י שם ד"ה כפיפה) הבא משירי לשכה (ירושלמי שם; רמב"ם שם). ונסתפקו בתלמוד הירושלמי אם כפיפה מצרית מעכבת (ירושלמי שם), וכתבו ראשונים להלכה שאינה מעכבת, כשם שאין חבל המצרי מעכב (מאירי שם ז א).

ונותן הכפיפה על ידיה, כדי לייגעה (משנה שם; רמב"ם שם), שתחזור בה ותודה (גמ' שם), ולוקח המנחה מן הכפיפה ונותנה לכלי שרת (משנה שם יט א; רמב"ם שם)^[27].

מקום המים

בכל הזמן שפורע ראש האשה ונותן המנחה על ידיה, יהיו המים בכלי ביד הכהן ויראה אותה את המים, שנאמר: וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים (במדבר ה יח. רמב"ם שם יד), ואחר כך משקה אותה ומקריב את המנחה (ראה להלן: הסדר. רמב"ם שם).

הכלי שמשקים בו

אין משקים את הסוטה אלא בכלי (תוספתא ידים (צוקרמאנדל) א ז), של חרס (ראה לעיל: המים).

השקה בסיב - הגדל סביבות הדקל, והוא חלול, כדרך שהתינוקות שותים (רש"י סוטה יח א ד"ה השקה)^[28] - או בשפופרת, נסתפקו בתלמוד אם דרך שתייה בכך, או אין דרך שתייה בכך (גמ' שם), וכתבו ראשונים להלכה שאם השקה בהם - כשר (מאירי שם).

המשקה

כהן בעל מום כשר להשקאת סוטה (ר"ש משנץ לתורת כהנים אמור פרשה ג א).

נדה

פרסה נדה, לא היתה שותה (ספרי נשא יז), שהנדה אסורה בעזרת נשים (סוטה כ ב), ואי אפשר שתמצא בעזרה לתנופה ולקחת המנחה מידה (מלבי"ם שם), ואי אפשר לתת בידה על ידי שליח, שנאמר: מִיַּד הָאִשָּׁה (במדבר ה כה), ולא מיד שליחה (ספרי שם).

מקום ההשקאה

השקאת סוטה נעשית בעזרת נשים (רמב"ם סוטה ג טז), באסקופת שער נקנור (רמב"ם מחוסרי כפורים ד ב, על פי משנה סוטה ז א), שנאמר: וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' (במדבר שם יח. גמ' שם ח א), לפני ה', זה שער ניקנור (ספרי נשא ט), שהוא שער המזרחי המכוון נגד בית קודש הקודשים (מלבי"ם אחרי מות כב).

זמן ההשקאה

אין משקים את הסוטה אלא ביום, וכל היום כשר להשקאת סוטה (משנה מגילה כ ב; רמב"ם סוטה ד ב), והדבר נלמד בגזרה-שוה (ראה ערכו) "תורה" "תורה", נאמר כאן: וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת (במדבר ה ל), ונאמר במשפט: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דברים יז יא), מה משפט ביום (ראה ערך דיני ממונות וערך דיני נפשות), אף השקאת סוטה ביום (גמ' שם כ ב - כא א). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהלימוד הוא ממשפט של דיני ממונות (רש"י שם ד"ה משפט), שתחילת דין ביום, אבל גמר דין אפילו בלילה (ראה ערך דיני ממונות. תוספות סוטה יז ב ד"ה מה, לדעה זו).

• ויש אומרים שהלימוד מדיני נפשות, ובין ההתחלה ובין הגמר אינם כשרים אלא ביום (ראה ערך דיני נפשות. תוספות שם).

שתי סוטות

אין משקים שתי סוטות כאחת (תוספתא סוטה (ליברמן) א ו ונגעים (צוקרמאנדל) א יב; גמ' נדרים עג א, וסוטה ח א), ונחלקו תנאים:

• יש אומרים הטעם כדי שלא יהא לבה גס בחברתה (תנא קמא בתוספתא שם ושם, ובגמ' שם ושם; גמ' סוטה שם, בדעת רבי שמעון), שמא האחת תשתה, וחברתה שהיא טמאה רואה את זו שאינה מודה ולבה מתגבר עליה לעשות כמו זו ואינה מודה (רש"י שם ד"ה שלא יהא).

• ויש אומרים - שגזרת-הכתוב (ראה ערכו) היא (רש"י סוטה שם ד"ה מאי בינייהו) - שנאמר: וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן (במדבר ה טז. רבי יהודה בתוספתא שם ושם), אחת הוא מקריב, ואין הוא מקריב שתים (רבי יהודה בתוספתא נגעים שם)^[29].

אם היא רותחת - שאנו רואים שהיא מפחדת מאימת המים, ואין לבה גס בה (רש"י סוטה שם ד"ה איכא בינייהו) - הרי הדין תלוי במחלוקת זו:

• לדעה הראשונה אם היא רותחת, משקים שתים כאחת (גמ' שם, ורש"י ד"ה איכא בינייהו).

• ולדעה השניה, שדין זה הוא מגזרת הכתוב, לעולם אין משקים שתים כאחת (גמ' שם, ורש"י שם), וכן הלכה (כן משמע מהרמב"ם סוטה ד ב).

בחמשה עשר באדר

בחמשה עשר באדר, שבית דין נפנים לצורכי הרבים (ראה ערך אדר), משקים את הסוטות (ירושלמי מועד קטן א ב), היינו שבודקים על הראויה לשתות להשקותה, ומכל מקום בכל זמן משקים את הסוטות (רמב"ם שם א).

בחול המועד

משקים את הסוטות בחול המועד, ככל צורכי הרבים (ראה ערך חול המועד. ירושלמי שם; רמב"ם יום טוב ז יא).

הסדר

בסדר השקאת הסוטה מצינו שינויים בין הסדר הכתוב בתורה לזה השנוי במשנה, ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שהסדר שבתורה הוא העיקר (תוספות סוטה יז ב ד"ה קודם), והוא: שהבעל מביאה לפני הכהן, ומביא מנחתה, והכהן מביא מים, ונותן בהם עפר, ומעמיד את האשה לפני ה', וקורע בגדיה וסותר שערה, ונותן המנחה על ידיה וביד הכהן המים המרים, ומשביעה ומתנה עמה, וכותב את המגילה ומוחק ומשקה, ואחר כך לוקח את המנחה ונותן לכלי שרת, ומקריב מנחתה כדין, ואם לא עשה כסדר הפרשה אף בדיעבד לא יצא (כן משמע מתוספות שם).

• ויש מסתפקים בדבר אם הסדר הכתוב בתורה עיקר, או הסדר הכתוב במשנה (תוספות שם יד א ד"ה מביא), שהוא: מעלה לבית דין הגדול, והכהן מעמידה בשער ניקנור, וקורע בגדיה וסותר שערה, ומביא את המנחה, ונותן על ידיה, ומביא מים ונותן בהם עפר, ומשביע ומתנה עמה, וכותב את המגילה, ומוחק, ומשקה, ולוקח המנחה ונותן לכלי שרת, ומקריב אותה (כן משמע מהמשנה למלך סוטה ג א).

• ויש מן שכתבו לא כסדר הפרשה ולא כסדר המשנה אלא כך הוא הסדר: מעמידים אותה, והכהן משביעה ומתנה, וכותב את המגילה, ומביא מים ועפר, ומוחק את המגילה, וכהן אחר בא וקורע בגדיה וסותר שערה, ומביא מנחתה ונותן על ידיה, ובידו המים המרים, ולוקח המנחה ונותן לכלי שרת, ומשקה אותה, ומקריב את המנחה (רמב"ם שם ג-טז; סמ"ג עשין נו).

השקאת הסוטה והקרבת המנחה

בהשקאת סוטה והקרבת המנחה נחלקו תנאים בסדרן:

• יש אומרים שמשקה, ואחר כך מקריב (תנא קמא במשנה סוטה יט א), שנאמר: וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה (במדבר ה כד), ואחר כך נאמרה הקטרת המנחה (שם כה-כו). ואף על פי שאחר הקטרה נאמר: וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה (שם כו), לא נאמר אלא שצריך לחזור ולמחוק עד שלא יהיה רישומו ניכר (גמ' שם ב), או שאם אחר שנמחקה המגילה אמרה איני שותה משקים אותה בעל כרחה (ירושלמי שם ג ב), וכן הלכה (מאירי שם א).

• ויש אומרים שמקריב את מנחתה, ואחר כך היה משקה, שנאמר: ואחר ישקה את האשה (רבי שמעון במשנה שם).

ומכל מקום לא נחלקו אלא לכתחילה, אבל בדיעבד הכל מודים שבין אם עשה כסדר זה, ובין אם עשה כסדר זה - כשר (ירושלמי שם).

כתיבת המגילה והשבעת האשה

בסדר של כתיבת המגילה והשבעת האשה נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שמשביע, ואחר כך כותב (או רבי יוחנן או ריש לקיש בירושלמי שם ב ג), ואם כתב קודם השבועה -פסולה (רבא בבבלי שם יז ב), שכן כתוב: והשביע (במדבר שם כא), ואחר כך וכתב (שם כג. ירושלמי שם, לדעה זו), וכן הלכה (רמב"ם שם ג ז-ח וד ז).

• ויש אומרים שכותב, ואחר כך משביע (או רבי יוחנן או ריש לקיש בירושלמי שם), כדי לסמוך שבועה להשקאה (ירושלמי שם, לדעה זו), כדי שתשים על לבה ביותר בשעת השקאה (פני משה שם).

בדיקת המים

כשהיא טהורה

אם טהורה היא, יוצאת והולכת לה, והרי היא מותרת לבעלה (רמב"ם סוטה ג טז), והרי זו מתחזקת ופניה מזהירות (תרגום יונתן במדבר ה כח; רמב"ם שם כב), ואם היה בה חולי - יסור (רמב"ם שם)^[30]. ונחלקו תנאים בפירוש הכתוב בה: וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע (במדבר שם):

• יש אומרים שאם היתה עקרה - נפקדת (רבי עקיבא בספרי נשא יט, וגמ' סוטה כו א; רבי ישמעאל בגמ' ברכות לא ב).

• ויש אומרים שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח, נקבות יולדת זכרים, קצרים יולדת ארוכים, שחורים יולדת לבנים (רבי ישמעאל בספרי שם וסוטה שם; רבי עקיבא בברכות שם; רמב"ם שם)^[31].

כשהיא טמאה

ואם טמאה היא, אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות, ועיניה בולטות, והיא מתמלאת גידין, והם אומרים הוציאוה שלא תטמא העזרה (ספרי שם ח; משנה סוטה כ א; רמב"ם שם), על ידי שתפרוס נדה מחמת החרדה שבאה פתאום עליה כשמרגשת בצערה והנדות מטמאות עזרת נשים (גמ' שם כ ב, ורש"י ד"ה שמא תפרוס), ובטנה צבה בתחילה, ואחר כך תפול ירכה ותמות (ספרי שם יח; גמ' שם ט ב; רמב"ם שם).

הביאות הנבדקות

המים בודקים אותה על כל ביאה וביאה שהיא מקבלת את בעלה לאחר הבועל, כשהבעל אינו יודע שנסתרה (ירושלמי שם א ג, ושם ה א), שלפי ריבוי האיסורים מיתתה מנוולת ביותר (קרבן העדה שם).

הבדיקה אותו

כשם שהמים בודקים אותה, כך המים בודקים אותו (משנה שם כז ב), דהיינו את הבועל (גמ' שם כח א), ובאותה שעה שתמות היא ימות הנואף, שהשקוה על ידו, בכל מקום שהוא, ויארעו לו מאורעות שאירעו לה לצבות בטן ולנפיל ירך (רמב"ם שם ג יז), שנאמר: וּבָאוּ (במדבר שם כד) וּבָאוּ (שם כז. רבי עקיבא במשנה שם כז ב), ומריבוי הווי"ן דורשים שאף הוא נבדק (גמ' שם כח א, לרבי עקיבא), או לפי שנאמר: לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ (במדבר שם כב), וירכה ובטנה של הסוטה כבר נאמר: וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ (שם כז), ומה אני מקיים לצבות וגו', לבטנו וירכו של בועל (רבי יוסי הגלילי בספרי שם טו; סתם ברייתא בגמ' שם כח א). וכשם שהמים בודקים אותה על כל ביאה וביאה של איסור עם הבעל, כך בודקים אותו על כל ביאה וביאה (ירושלמי שם א ג, ושם ה א).

כשבא בעלה ביאת איסור

וכל זה אם לא בא בעלה ביאה אסורה מעולם, אבל אם בעל בעילה של איסור, אין המים בודקים את אשתו (רמב"ם שם), ואם עבר והשקה את אשתו הרי זה מוסיף על חטאתו פשע, שגרם לשם המפורש שימחה במים לבטלה, ומוציא לעז על מי סוטה, שאשתו אומרת לאחרות שזינתה ולא בדקו בה המים, והיא לא תדע שמעשי הבעל גרמו שלא בדקו בה (רמב"ם שם יח).

משרבו המנאפים

משרבו הנואפים - בגלוי, בבית שני (רמב"ם שם יט) - הפסיק רבן יוחנן בן זכאי את המים המרים, שנאמר: לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה (הושע ד יד. משנה מז א; רמב"ם שם), או לפי שנאמר: וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ (במדבר ה כז), בזמן שעמה שלם, לא בזמן שעמה פרוצים (ירושלמי שם ט ט), ואף על פי שבזמן רבן יוחנן בן זכאי היו אנשים כשרים שיכלו המים לבדוק נשותיהם, צריכים אנו שיהיה כל הציבור שלם ולא פרוץ בעריות (עמק הנצי"ב לספרי נשא יד)^[32]. ולפי שאין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, ולפיכך פסק הענין הזה משעה שנתקלקלו בעברות ורבו הנואפים (רמב"ן על התורה במדבר ה כ).

תליית הזכות

בתליית הזכות של סוטה נחלקו תנאים:

• יש אומרים שהזכות תולה לה (תנא קמא ובן עזאי במשנה סוטה כ א; רבי במשנה שם כב ב; רמב"ם שם כ), יש זכות תולה שנה אחת, יש זכות תולה שתי שנים, ויש זכות תולה שלש שנים (תנא קמא במשנה שם כ א), ואינה מתה לשעתה אלא נימוקת והולכת וחלאים כבדים באים עליה עד שתמות בצביית בטן ובנפילת אברים (רבי במשנה שם כב ב), וכן הלכה (רמב"ם שם).

• ויש מהתנאים הסובר שאין זכות תולה במים המרים, ואם אתה אומר הזכות תולה במים המאררים, מדהה - מחליש כח - אתה את המים בפני כל הנשים השותות, ומוציא אתה שם רע על הטהורות ששתו, שאומרים טמאות הן אלא שתלתה להן זכות (רבי שמעון במשנה שם כב ב).

ולדעה הראשונה נחלקו אמוראים מהי הזכות התולה:

• יש אומרים שהיא זכות של מצוה, והיא מגינה מן הפורענות לפי שעה (רב יוסף ורבא בגמ' שם כא א).

• ויש אומרים שהיא זכות של תורה, ואף על פי שאין האשה מצווה על תלמוד תורה (ראה ערך אשה וערך תלמוד תורה) תולה לה בשכר שטורחת בבעלה ובבניה שיעסקו בתורה (רבינא בגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

כשלא מתה מיד

סוטה ששתתה מי המרים ולא מתה מיד, הרי היא מותרת לבעלה, ואפילו היה כהן, ואף על פי שהתחילו חלאים לבוא עליה וחלו שאר אבריה הואיל ולא צבתה בטנה ולא התחילה ירכה לנפול הרי זו מותרת, אבל משהתחילה בטנה לצבות וירכה לנפול הרי זו אסורה ודאית (רמב"ם שם כא, על פי משנה שם כד א, וגמ' שם כו א).

דאגת הבעל

ולא יאמר הבעל אוי לי שניוולתי בת ישראל, אוי לי שהייתי משמש עם הטמאה, לכך נאמר: וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן (במדבר ה לא. ספרי נשא כא), שאם היתה טמאה ומתה לא ידאג שגרם למיתתה, וששימש קודם לכן עם הטמאה, ואם היתה טהורה לא ידאג שגרם לניוולה (מלבי"ם שם; עמק הנצי"ב שם).

השקאה שניה

האשה ששתתה מים המרים וניקתה מהם, וקינא לה בעלה מהאיש שהשקה על ידו ונסתרה שוב עמו, אינו יכול להשקותה פעם שניה, שנאמר: זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת (במדבר ה כט), שאין האשה שותה ושונה (סוטה יח ב; רמב"ם סוטה א יב), אלא תיאסר עליו לעולם (רמב"ם שם), ש"זאת" הוא מיעוט, זאת ולא אחרת (רש"י שם ד"ה רבי יהודה).

השקה אותה ומת או גירשה ונישאת לאחר, וקינא לה הבעל השני מאיש אחר - משקה אותה, שנאמר: תורת הקנאות, תורה אחת לכל הקנאות (גמ' שם יט א), שבכולן יעשה לה כתורה הזאת (רש"י שם יח ב ד"ה תורת).

בעל הראשון שקינא לה מאיש אחר, או בעל שני שקינא לה מאותו האיש ששתתה על ידו בפעם הראשונה, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאף הם נתרבו מ"תורת" ששותה ושונה, ולא תמעט מ"זאת" אלא אותו הבעל ואותו הבועל (תנא קמא בגמ' שם יח ב, לפי הגמ' שם יט א), וכן הלכה, ולכן בעל אחד משקה אותה אפילו כמה פעמים, והוא שמשקה אותה בכל פעם בגלל איש אחר, ואם השקה אותה וגירשה ונישאת לאחר, ואפילו הם מאה ונישאת לזה אחר זה, וקינאו אותה עם האיש שהבעל הראשון השקה בגללו, ונסתרה עמו, הבעל השני משקה אותה על ידו, ואין אומרים ודאי שהוחזקה לזה ונטמאה עד שיהיה שם עד (רמב"ם שם יב-יג).

• יש אומרים ששנים אלה, היינו איש אחד ושני בועלים, ושני אנשים ובועל אחד, נתמעטו אף הם מ"זאת", שאינה שותה ושונה, ולא נתרבה מ"תורת" אלא שני אנשים ושני בועלים (חכמים בגמ' שם יח ב, לפי הגמ' שם יט א).

• ויש אומרים ש"זאת" ממעט איש אחד, בין מבועל אחד ובין משני בועלים, ו"תורת" מרבה שני אנשים בין מבועל אחד ובין משני בועלים (רבי יהודה בגמ' שם יח ב, לפי הגמ' שם יט א).

הערות שוליים