הגדרה^[1] - מצוות ואיסורים שהקלו בהם משום הפסד ממון

הכלל ומקורו

מצבים שהשתמשו בכלל זה

בשני אופנים השתמשו בכלל של התורה חסה על ממונם של ישראל:

א) במצוות מסויימות, יש שאמרו חכמים לנהוג בהן חסכון, כי מצינו שהתורה חסה על ממונם של ישראל, ולפיכך גם הם חסו (עי' רש"י יומא מד ב ד"ה חסה); וכן יש מצוות שמצינו שחסך בהם הכתוב, ופירשו חכמים הטעם כי התורה חסה וכו';

ב) באיסורים דרבנן שהקלו בהם לפעמים משום הפסד ממון (ראה ערך הפסד מרובה). הטעם הוא כי התורה חסה על ממונם של ישראל.

יסודות ומקורות הכלל

יסוד זה שהתורה חסה וכו' נלמד ממה שנאמר בנגעי-בתים (ראה ערכו): וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת (ויקרא יד לו), ואמרו: וכי מה מיטמא לו, אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו, מטבילם והם טהורים, על מה חסה התורה על כלי חרסו ועל פכו [שאין להם טהרה אלא שבירה (רש"י ראש השנה כז א ד"ה התורה. וראה ערך טומאת כלים)], ואם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב; אם כך על ממונו, קל וחומר על נפש בניו ובנותיו; אם כך על של רשע - שהנגעים באים על לשון-הרע (ראה ערך נגעים), קל וחומר על של צדיק (תורת כהנים מצורע פרשה ה. ועי' רש"י ר"ה שם, וחולין מט ב ועוד, שמכאן המקור לכלל שהתורה חסה כו').

ויש שלמדוהו ממה שנאמר: וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם (במדבר כ ח), מכאן רמז שהתורה חסה על ממונם של ישראל (מנחות עו ב).

במדרש אמרו: בארבעה מקומות חסה התורה על ממונם של ישראל:

ראשונה: וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה (שמות יב ד) - שאם בני הבית מועטים להיות להם שה אחת ואינם יכולים לאכלה ויבא לידי נותר (ראה ערכו) - ולקח הוא ושכנו, שהתורה חסה על ממונם של ישראל (רבנו בחיי שם).

שניה: וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה (ויקרא ז כד).

שלישית: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת (שם יד לו, וראה לעיל).

רביעית: אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי (דברים יד כא. מדרש שלשה וארבעה (בתי מדרשות ח"ב עמ' נט, ואוצר מדרשים עמ' 538); רבנו בחיי שם. ועי' תו"ש שם אות צד).

יש שלמדו מהכתוב עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף (במדבר י ב) - ולא של זהב, שהתורה חסה על ממונם של ישראל (רבנו גרשום חולין מט ב).

ויש שלמדו ממה שנאמר: וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ (שמות ט יט), שהקב"ה חס אפילו על ממונם של האומות (מנחה בלולה חולין שם).

במצוות

בכמה מצוות מצינו שחכמים אמרו לצמצם בהן, על פי כלל זה של התורה חסה על ממונם של ישראל.

שופרות

השופרות שתקעו בהם בבית המקדש בתעניות (ראה ערכו), היה פיהם מצופה כסף (ראש השנה כו ב), ולפי טעם אחד בגמרא לא עשו צפוים זהב, כי התורה חסה על ממונם של ישראל (שם כז א).

קלפי

הקלפי, שבה היו הגורלות של שני השעירים ביום הכפורים (ראה ערך גורל) היתה של עץ, ולא עשו אותה של כסף או של זהב, כי התורה חסה על ממונם של ישראל (יומא לט א).

מחתה

המחתה, שבה היה הכהן חותה את הגחלים ממערכה שניה של קטורת להכניסם על המזבח הפנימי לקטורת שחרית וערבית (ראה ערך הקטרה (ב)) לא היתה של זהב אלא של כסף, שבה היה חותה ומערה בתוך של זהב (יומא מג ב, ותמיד ה ה), כי התורה חסה על ממונם של ישראל (יומא מד א), וחתיית גחלים שוחקת את הכלי ומחסרתו (רש"י שם מד ב ד"ה חסה)^[2].

בדרישה וחקירה

אף על פי שמן התורה מצוה לדרוש את העדים ולחקרם ולהרבות בשאלתם (ראה ערך דרישה וחקירה) תיקנו חכמים שדיני ממונות (ראה ערכו) אינם צריכים דרישה וחקירה כדי לחוס על ממון ישראל (ירושלמי סנהדרין ד א), שלא יפסידו המלוים על ידי החקירות, וגם ימנעו מלהלוות שמא יכפור הלוה והעדים יטעו ולא תהא עדותם מכוונת ויפסיד (קרבן העדה סנהדרין שם).

הכלל של התורה חסה וכו' משמש גם טעם לכמה מצוות שמצינו שחסך בהם הכתוב, ופירשו חכמים כי התורה חסה על ממונם של ישראל:

בלחם הפנים

בלחם-הפנים (ראה ערכו) דרשו שנקחת חיטים ולא סולת מן השוק, מפני החסכון, שהיקל הכתוב בלחם הפנים ששכיח בכל שבת, ויש בו עשרים וארבעה עשרונים, לפיכך ניקח חיטים לפי שהסולת הניקחת מן השוק יקרה מאוד שהתורה חסה על ממונם של ישראל (מנחות עו ב ורש"י).

בהקדש וצדקה

בהקדשות ובחרמים (ראה ערכיהם) אמרו: לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו (תוספתא ערכין פ"ד; רמב"ם ערכין ח יג. וראה ערך הקדש), אלא כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש (רמב"ם ערכין שם, וראה ערך צדקה).

באיסורים

איסורים דרבנן מסויימים, שיש שהתירום או שהקלו בהם משום הפסד ממון, וכן בהוראת איסור והיתר, במקום שיש מחלוקת בדין ולא הוכרעה ההלכה לאיסור, שיש שסומכים על היחיד כנגד הרבים בהפסד מרובה (ראה ערך הפסד מרובה) - יסוד ההיתר, במקום שהתירו, הוא מפני שהתורה חסה על ממונם של ישראל (ראה ירושלמי תרומות ח ט, ובפסחים א ח). וכתבו ראשונים כשם שאנו מצווים שלא להתיר את האסור, כך אנו מצווים שלא לאסור את המותר, כדי שלא להפסיד ממון של ישראל (ספר הפרדס מהדורת עהרנרייך עמ' קכז. וראה חולין נו א, ובכורות מ א), וכל שבאה הוראה לפני חכם ואפשר לו להתיר ברווחה, בלי מחלוקת מי שראוי לסמוך עליו, אין לו להתחסד ולחזר אחר החומרות יותר מדאי ולא יחוס על ממונם של ישראל, שאף התורה חסה על ממונם של ישראל (מאירי חולין מט ב), וכן במקום שיש ספק איסור דרבנן, אין לנו לאבד ממונם של ישראל, שהוא ודאי דאורייתא, משום ספק דרבנן (רשב"ץ בזהר הרקיע שורש א).

על האופנים השונים בהם התירו משום הפסד ממון – ראה ערך הפסד מרובה.

הערות שוליים