הגדרה^[1] - עורקי הדם שבצואר

חתיכתם לכתחילה

מהותם

הורידים הם שני עורקים דופקים בצואר על שני צדי קנה הריאה (פירוש המשניות לרמב"ם חולין ב א), שמקלחים את הדם^[2] (רש"י חולין כז א ד"ה ורידין). ונקראים ורידים מפני שהם תמיד מלאים דם, ונעשים אדומים כורד (תשבי, הובא בראשון לציון למשנה חולין שם).

ויש שכתבו בדעת ראשונים שכל חוטי הדם שבצואר בכלל הורידים (תבואות שור יו"ד כב סק"ב, בדעת כמה ראשונים. וראה ערך חוטין)^[3].

מחלוקת התנאים בשחיטת הורידין

השוחט סימן אחד - הקנה או הושט (ראה ערך שחיטה) - בעוף, שחיטתו כשרה (חולין כז א), ואינו צריך לשחוט גם את הורידין (שם כט א), ואף לכתחילה אין צריך (רמב"ן חולין כז א ד"ה שנים; רשב"א שם ד"ה השוחט), ואם בשביל הדם שיצא (ראה להלן), יכול לנקבם אחרי שחיטה (שם כח ב), מלבד בקדשים, שעיקרה של שחיטת קדשים לדם היא צריכה (שם כט א, ורש"י שם ד"ה הוא. וראה ערך שחיטה (ב) על סדר שחיטת הורידים בקדשים).

רבי יהודה אומר, עד שישחוט את הורידין (חולין כז א, וראה רשב"א שם ד"ה מתני'; תוספתא חולין ב א. וראה חולין כח ב), אבל אין הכוונה שהשחיטה נפסלת בדיעבד, שהרי יש תקנה לחתוך הבשר איבר-איבר (ראה להלן), אלא יש מפרשים שכלפי דברי חכמים אמר שאינה כשרה בכך לאכול בין שלם ובין מחותך (רשב"א שם; הגה במרדכי חולין תרג, בשם תוספות); ויש מפרשים אינה כשרה ממש, אם צלהו או בישלו כולו כאחד, שאף בדיעבד אסור (רשב"א שם. וראה להלן מחלוקת בזה); ויש מפרשים שלא אמר רבי יהודה שאינה כשרה אלא שלכתחילה צריך שישחט גם הורידין מלבד מה שצריך שישחט בסימנים (רא"ש שם ב א. ראה ערך שחיטה (א)).

להלכה פסקו רוב הראשונים כרבי יהודה (תוספות שם כז א ד"ה השוחט; רי"ף שם ה ב; רא"ש שם; רשב"א חולין שם, ובתורת הבית ב ב דף כז ב; טוש"ע יו"ד כב א, ועוד), שכן אמרו: היזהרו בורידין כרבי יהודה (ברכות ח ב, וסנהדרין צו א. ראה תוספות ושאר ראשונים הנ"ל).

ויש שפסקו כחכמים (פירוש המשניות לרמב"ם ורע"ב חולין ב א; מגיד משנה מאכלות אסורות ז י, בדעת הרמב"ם; כלבו קז ג, בשם הראב"ד), ולא אמרו היזהרו בורידין אלא ממידת חסידות (מגיד משנה שם).

לסוברים שכל חוטי הצואר בכלל הורידים (ראה לעיל), צריך שישחט לפחות שנים מהם (ראה רבנו ירוחם טו ג, והובא בש"ך שם סק"ב, וראה תבואות שור שם סק"ב).

מהות השחיטה בורידים

ורידים שהוזכרו בשחיטה, הוא להוציא מהם הדם, אבל לא שחיטה ממש, אלא שינקבם בשעת שחיטה, מפני שבשעת שחיטה הדם בא - וזב מאליו - ושלא בשעת שחיטה הדם קר ולא בא, ואם ימתין - יקרש (חולין כח ב, ורבנו יהונתן שם), ושוב אין המלח ולא האש שואב אותם (רא"ש חולין ב ג; טור יו"ד כב). וכל שהוא מפרכס ועדיין הדם חם, הרי זה כשעת שחיטה (רשב"א חולין שם ד"ה אבל, ובתורת הבית ב ב דף כז א; טוש"ע שם א).

ויש מהראשונים סובר שדוקא נקיבת הורידים מועילה רק בשעת שחיטה, אבל חיתוכם מועיל אף שלא בשעת שחיטה (העיטור ב א הכשר הבשר)^[4].

חילוק בין עוף לבהמה

לא אמר רבי יהודה לשחוט את הורידין אלא בעוף, הואיל וצולהו כולו כאחד - לפיכך צריך להוציא את כל דמו (רש"י ד"ה הואיל) - אבל בהמה כיון שמנתחה איבר-איבר - לא צריך (חולין כח ב), אלא שבעוף צריך לשחוט את הורידין אפילו אם דעתו לחתכו (רשב"א שם ד"ה אבל, ובתורת הבית הקצר ב ב דף כח א; רא"ש שם א; ש"ך שם סק"א), שמא ימלך ויצלהו כולו כאחד (רשב"א שם; טור שם), והבהמה דוקא אם רוצה לצלותה שלמה, צריך לנקוב את הורידין (תורת הבית שם; רא"ש שם ג; טוש"ע שם ב).

מן הגאונים יש שכתבו שכל בהמה צריך לשחוט הורידין, שלפעמים צולה כולה כאחת (הלכות גדולות שחיטת חולין, הובא בטור שם), שעיקר טעמו של רבי יהודה הוא משום עוף, אבל הוא הדין לבהמה (בית יוסף שם, בפירוש א). ויש מפרשים דבריהם בשוחט סתם, והחילוק בין בהמה לעוף לדעתם הוא בשוחט על דעת לנתחו, שבעוף חוששים שמא ימלך, ובבהמה אין חוששים (ב"ח שם; ט"ז שם סק"ח).

ברוצה למלחו ולבשלו שלם

אם אינו רוצה לצלותו אלא לבשלו שלם אחר מליחתו, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שלבישול צריך גם לנקוב הורידין וגם לחתכו איבר-איבר ולחתוך חוטי הדם (ראה ערך חוטין), שאין כח המלח ככח האש (רמב"ן חולין כח ב ד"ה לא, בפירוש א בשם הראב"ד, ובדעת רבנו חננאל, וראה ר"ן על הרי"ף שם ו ב ד"ה מנקבן; ראב"ן ריד, בשם חכמי נרבונה; העיטור א הכשר הבשר, ורא"ש חולין ב ג, בשם רבנו אפרים; טור יו"ד כב, בשמו).

• יש סוברים שאף לבישול די בחתיכת ורידים בשעת שחיטה (רמב"ן שם בפירוש ב; העיטור שם; רשב"א שם ד"ה ויש מי, ובתורת הבית ב ב דף כז ב; ר"ן שם; רא"ש שם; טוש"ע שם).

• ויש שכתבו יותר מזה, שדוקא לבישול אמרו לשחוט הורידין, אבל לצלי אין צריך כלל, שהאש שואבת הדם, וכשאמרו צולהו, על בישול הוא שאמרו לשון צלייה (ראב"ן שם).

מנהג הסרת ראש העופות

הסרת הראש היא כחתיכת איבר-איבר (מרדכי חולין תרה, והגהות אשר"י שם ב ג, בשם רבינו תם; שו"ת מהרי"ל נז; רמ"א יו"ד כב א), ובהמה שצוארה גדול צריך לחתוך הצואר לשתי חתיכות (מרדכי והגהות אשר"י שם; ט"ז שם סק"ז; ש"ך שם ס"ק יא). ולכן נהגו להסיר הראש מן העופות (מהרי"ל שם; רמ"א שם), ומשום כך אין נזהרים בימינו לשחוט הורידין בעוף, שכיון שהדרך להסיר הראש מן העוף דינה כבהמה שגם לכתחילה אין צריך לשחוט הורידין (פרי מגדים במשבצות זהב שם סק"ח^[5]; חכמת אדם ו יב).

אם אסור לצלותו בלא חתיכת איבר-איבר כשלא שחט את שני הסימנים בעוף, ראה ערך שחיטה וערך צליה.

בדיעבד

צליתו ואכילה ממנו חי

כשלא חתך הורידין בשעת שחיטה, או סמוך לה, עד שנתקרר הדם - אסור לצלותו, עד שיחתכנו איבר-איבר (רשב"א בתורת הבית ב ב דף כז א, ובחולין כז א ד"ה מתני', ושם כח ב ד"ה אבל; ר"ן על הרי"ף חולין ו ב ד"ה מנקבן; טוש"ע יו"ד כב א).

ואפילו לאכול ממנו חי, שבכל בשר מותר בהדחה בלא מליחה, מפני שדמו הוא דם האברים שלא פירש (ראה ערך דם (א)), כאן אסור עד שיחתוך וימלח, שהדם שבורידין כנוס הוא (תורת הבית ג ג דף עא א; טוש"ע יו"ד עו ג, וש"ך שם ס"ק יז).

בשר שנצלה בלא חיתוך

לא חתך הורידין ולא חתך האיברים, וצלאו כשהוא שלם, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שמותר (תוספות חולין כז א ד"ה השוחט; רא"ש ב א, בשם ר"י; טור יו"ד כב, בשמו; אור זרוע א עג, בשם ה"ר אלחנן), שאילו היה אסור אף בדיעבד לא היו מתירים בבהמה, אלא שאינו אלא חומרא בעוף (אור זרוע שם).

• יש אוסרים אף בדיעבד (רשב"א חולין כז א ד"ה מתני', ושם כח ב ד"ה אבל; רא"ה בבדק הבית ב ב), ואף על פי שמן הדין אין אסור אלא החוטים, מכל מקום לא די בהסרת החוטים וסביבותיהם, שאפשר שיש חוטים שאינם ניכרים ולא נודע מקומם (רשב"א שם צג ב ד"ה רישא בכבשא).

• ויש סוברים שאם נוטל אחר הצלייה חוטי הדם של כל הגוף עם הבשר שסביבותיהם (היינו כדי נטילה, ראה ערך כדי נטילה וערך צליה), מותר שאר הבשר (רשב"א בתורת הבית ב שם), ויש סוברים שהבשר שסביבותיהם די להסיר בכדי קליפה (ר"ן חולין שם, וראה ערך כדי קליפה).

• ולסוברים שחתיכת הורידין היא בשביל הדם שבורידין בלבד (ראה לעיל דעת הרא"ש), די שישליך הורידין ויחתוך סביבם כדי נטילה, שהוא כעובי אצבע (רא"ש שם, וטור שם בשמו; רבנו ירוחם טו כה; שו"ע יו"ד כב א. וראה ערך הנ"ל).

בשר שנמלח בלא חיתוך

נמלח כשהוא שלם - יש מתירים על ידי הסרת החוטים בלבד (רמ"א שם, ובתורת חטאת לד בשם איסור והיתר, וראה ש"ך שם סק"ו), שלדעתם אף בצלי אין צריך נטילה, שכבולעו כך פולטו (דם שנבלע בבשר על ידי צליה, נפלט ממנו על ידי אותה צליה עצמה. ראה ערכו), אלא שמחמירים לומר שאחרי שסילקוהו מן האש אין כח בחמימות הבשר לפלוט מה שבלע (ראה תורת הבית ב ב דף כז ב), וזה לא שייך אלא בצלי ולא במליחה (ש"ך שם בדעת הרמ"א. וראה ערך מליחה).

ויש מחמירים להסיר כדי קליפה סביבותם (האגור אלף קעח, ורמ"א שם א, בשם מהרי"ל, וראה ש"ך שם סק"ז). וכתבו אחרונים שעור הורידין עצמם הוא במקום קליפה (חידושי רבי עקיבא איגר שם, בשם תפארת למשה וכרתי).

הערות שוליים