רבי יונה היה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי. היה תלמידו של רבי ירמיה, ונראה שלמד תורה גם מפי רבי זירא. עמד בראשות ישיבת טבריה יחד עם חברו רבי יוסי בר זבדא, ודברי שניהם מהווים יסוד מרכזי בתלמוד הירושלמי, ומופיעים גם בתלמוד הבבלי.
רבי יונה הרבה בצדקה לתלמידי חכמים, וכשראה בן טובים שירד מנכסיו, טען ששמע שנפלה לו ירושה ממקום אחר ועל סמך הירושה נתן לו הלוואה, ואחר כך אמר שיהא במתנה (ירושלמי פאה פ"ח ה"א. וכן בירושלמי מעשר שני פ"ה ה"ג). רבי יונה היה תקיף ובעל מופת, ומסופר עליו בגמרא (תענית דף כג ע"ב): "תקיפי דארעא דישראל,  כגון רבי יונה אבוה דרבי מני, כי הוה מצטריך עלמא למיטרא, הוה עייל לביתיה ואמר להו: הבו לי גואלקי (שק), ואיזיל ואייתי לי בזוזא עיבורא (תבואה). כי הוה נפיק לברא, אזיל וקאי בדוכתא עמיקתא, דכתיב ממעמקים קראתיך ה', וקאי בדוכתא צניעא, ומכסי בשקא, ובעי רחמי ואתי מיטרא. כי הוה אתי לביתיה, אמרי ליה: אייתי מר עיבורא? אמר להו: אמינא, הואיל ואתא מיטרא השתא רווח עלמא". משנפטר רבי יונה, התמנה תחתיו רבי מנא בנו כראש ישיבת טבריה לצידו של רבי יוסי בר זבדא.
(כתב: הרב אוריאל לוי)