כלל במהותם ושיעורם של הדברים, שאדם חייב על הוצאתם בשבת מרשות לרשות: דבר שאינו
ראוי להצניעו ולשמור עליו, מפני שאין לאדם תועלת בו, או שאין בו שיעור שרוב בני אדם עשויים להחשיבו ולהצניעו, אלא שאחד החשיבו והצניעו, אם הוציאו בשבת זה שהצניעו, הריהו חייב, אבל אם הוציאו אחר, אינו חייב, שלגביו אין זו מלאכה.
אך דבר שראוי להצניעו ולשמור עליו, מפני שיש לאדם תועלת בו, ויש בדבר זה שיעור, שרוב בני אדם עשויים להחשיבו ולהצניעו, והוציאו אדם בשבת מרשות לרשות, אף אם המוציאו הוא עשיר, ואין הדבר חשוב בעיניו, הרי זה חייב.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)