|
מורביות מורביות: ענפי ערבה* שהיו זוקפים אותם למצות ערבה בצד המזבח בימי חג הסוכות. בימי חג הסוכות היו שלוחי בית דין יורדים למקום שהיה למטה מירושלים, ונקרא 'מוצא', ומלקטים משם 'מורביות של ערבה' - ענפים ארוכים, ומביאים למקדש לקיום מצות נטילת ערבה. שיעור המורביותהמורביות היו רכות, ארוכות וגבוהות - אחת עשרה אמה, כדי שיהיו ראשיהן כפופים על המזבח בשיעור אמה[1], וזוקפים אותם בצידי המזבח[2]. את המורביות היו מעמידים על יסוד המזבח[3]. מצות ערבה בשבתבשבת אין מצות ערבה נוהגת, ולכן לא היו מביאים מורביות בשבת. אולם אם חל היום השביעי של חג הסוכות בשבת - מצות ערבה נוהגת בו, כדי לפרסם את חשיבותה של המצווה[4]. לפיכך, היו מביאים מורביות של ערבה למקדש מערב שבת, ומניחים אותן בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו, ובשבת היו זוקפים אותם בצד המזבח[5]. מצות ערבה והקפת המזבחיש אומרים, שתחילה היו מקיפים את המזבח ואחר כך היו זוקפים את המורביות בצדי המזבח[6]. ויש אומרים שרק כהנים מקיפים את המזבח, ולא הישראלים, משום שישראל אסורים להיכנס בין האולם ולמזבח[7]. להלכה יש מן הראשונים שכתבו, שמנהג ערבה במקדש הוא, שהכהנים זוקפים תחילה את המורביות בצידי המזבח, ולאחר מכן היו העם באים ולוקחים ממנה ענפי ערבה לנטילה, ולדעה זו, היו מקיפים את המזבח בערבה שנטלו מן המורביות[8]. מנהג ישראל במקדש הוא, שבכל יום היו מקיפים את המזבח פעם אחת, וביום השביעי של חג הסוכות - שבע פעמים[9]. באשר להקפה סביב המזבח וכן 'בין האולם ולמזבח'*, מובא להלכה, כי אין מניעה לישראל מלהקיף את המזבח, שכן, ישראל נכנסים לעזרת כהנים - "בשעת צרכיהם: לסמיכה, לשחיטה ולתנופה"[10]. כך גם לעניין מצות ערבה מקיפים ישראל את המזבח והערבה בידם[11]. מסיבה זו נהגו ישראל לאחר החורבן, 'זכר למקדש' - "להניח תיבה באמצע בית הכנסת, ומקיפין אותה בכל יום - כדרך שהיו מקיפין את המזבח [בזמן המקדש]"[12]. הערות שוליים
(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש) |
