זמן צאת הכוכבים הינו 18-72 דקות לאחר שקיעת השמש (תלוי בדעות השונות) ומשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים, הזמן הזה נקרא "בין השמשות" בין שקיעת השמש, ולבין זריחת הירח (שגם הוא נקרא שמש).

צומות: יום כיפור הוא הצום היחידי מדאוריתא, שאר הצומות חכמים תיקנו בעקבות מאורעות קשים שעברו על עם ישראל.

מטרת הצום היא להביא הכנעה לפני הקב"ה ומיעוט הַחֵלֶב והדם בעקבות הצום, יראה כקורבן לפני בורא עולם, לרחם עלינו ולקבל את תפילתינו.

צום גדליה:ביום ג' בתשרי, צמים על הצער של הריגת מנהיג ארץ ישראל "גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם" שבעקבות מותו התפזרו שאר ישראל, (שהיו שארית הפליטה שנשארה בארץ) והארץ נשארה שוממה.

גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם נרצח בראש השנה ע"י אנשיו של ישמעאל בן נתניה, שהיה מזרע המלוכה שלדעתו הוא אמור להיות המושל בארץ.

נקרא הצום השביעי שחל בחודש השביעי (תשרי) שתחילת מנין החודשים מחודש ניסן. התענית מתחילה מעלות השחר ועד צאת הכוכבים.

יום הכיפורים: לאחר מתן תורה עלה משה רבינו לשמים ולמד את התורה מהקב"ה, לומד ושוכח, עד שביום הארבעים הקב"ה נתן לו את התורה במתנה שנאמר: ויתן אל משה, קיבל את לוחות הברית (לוחות ראשונים) ירד בי"ז בתמוז מהשמים ושבר את הלוחות לאחר שבני ישראל עשו את "עגל הזהב", עלה שוב לשמים בי"ח בתמוז להתחנן שהקב"ה ימחל לעם ישראל על עוון העגל ולאחר 40 יום ירד בכ"ט אב, חָצַב (בציווי ה') את הלוחות השניים מתחת לאוהלו (מהשאריות של אבן הַסְּנָפִּרְיוֹן, התעשר משה) ועלה בפעם השלישית לשמים, להתחנן לכפרה בא' אלול (ולכן אנחנו מתחילים ברחמים וסליחות בחודש אלול) וירד עם לוחות הַשְּׁנִיִּים לאחר ארבעים יום בי' תשרי והקב"ה אמר לו "סלחתי כדבריך" והתורה קבעה את יום הכיפורים בכל שנה ליום מחילה וכפרה, כמו שהקב"ה מחל באותו היום לעמו ישראל, יש הארה של מחילה בכל שנה ושנה בתאריך הזה, ועצם היום מכפר לחוזרים בתשובה, עיין "תשובה".

מחנכים את הילדים הקטנים, לצום מספר שעות כל אחד לפי כוחו, ומחנכים רק ביום כיפור שכל הצומות הינם מדרבנן ויתבטלו שיבוא המשיח, וצום יום כיפור הוא צום מדאורייתא והוא היחידי שישאר לאחר ביאת המשיח, שהרי התורה לא תשתנה אף פעם.

מתענים מט' תשרי לפני השקיעה, ועד למחר י' תשרי לאחר צאת הכוכבים.

וחייב ב"חמישה עינויים".

י' בטבת:בעשרה בטבת התחיל המצור על ירושלים ע"י נְבוּכַדְנֶצַּר מלך בבל.

המצור היה כשלוש שנים, עד לבקיעת החומות בתשעה בתמוז, וחורבן בית המקדש בתשעה באב.

היות וביום זה התחיל המצור שסופו חורבן, קשה יום שזה כיום החורבן.

ונדמה את זה לסיר מים קרים על האש, ברגעים הראשונים לא מורגשת שריפת המים, והחיים ממשיכים רגיל, אבל זה רק עניין של זמן עד שהמים ירתחו, לכן חכמים תקנו צום ביום זה שהוא תחילת חורבן בית המקדש הראשון.

נקרא הצום העשירי שחל בחודש העשירי (טבת).

התענית מתחילה מעלות השחר ועד צאת הכוכבים.

יש אומרים כי זו תענית חמורה שאילו חל י' בטבת בשבת, היו צמים בשבת.

תענית אסתר: בימי אֲחַשְׁוֵורוֹשׁמלך פרס, המן האגגי היה משנה למלך, ורצה להשמיד את כל היהודים בכל העולם בתאריך י"ג אדר, היות ואֲחַשְׁוֵורוֹשׁ שלט בכל העולם לא היתה ליהודים אפשרות מילוט, ואסתר המלכה (אשת אֲחַשְׁוֵורוֹשׁ) הצליחה לבטל את הגזירה(עיין "פורים").

ונלמד מכך כמו בכל מלחמה משלבים רוחניות וגשמיות, לימוד תורה, תפילה וצום, גם הגזירה זו יש את הרוחניות ואת הגשמיות שהיא העדר אכילה ושתיה, נלמד מכך שיש חלילה צרה, נתמודד איתה לא רק בגשמיות, אלא גם ובעיקר ברוחניות.

מתענים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים.

י"ז בתמוז: חמישה דברים ארעו את אבותינו שבעה עשר בתמוז.

·        נשתברו הלוחות:שירד משה רבינו עם לוחות הברית (הראשונים) לאחר ארבעים יום שהיה בשמים, וראה שהעם עשו את עגל הזהב, שבר את לוחות הברית שהוריד איתו מהשמים.

·        בטל התמיד:שירושלים היתה במצור (בימי החשמונאים בבית המקדש השני).

תנו רבנן כשצרו מלכי בית חשמונאי (בניו של ינאי המלך) זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים, בכל יום ויום היו משלשלין דינרין בקופה ומעלים להם תמידים.

היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יונית אמר להם כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם, למחר העלו להם חזיר כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזה ארץ ישראל ארבע מאות על ארבע מאות פרסה.

ובאותו היום לא הוקרבו קורבנות התמיד ואותו היום היה י"ז בתמוז.

ואין קשר בן מאורע זה לחורבן בית המקדש.

·        הובקעה העיר:בבית שני הובקעה העיר בשבעה עשר בתמוז, ולאחר שלושה שבועות נחרב הבית בט' באב.

·        שרף אֶפּוֹסְטוֹמוֹסאת התורה: לצערינו הגויים שרפו את התורה לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל, ולא ראינו שחכמים תיקנו צומות על שרפתם.

אֶפּוֹסְטוֹמוֹסהיה בזמן החשמונאים ושרף את ספר התורה שכתב משה והניחו למשמרת בקודש הקודשים, למקרה ותהיה מחלוקת מהו הטקסט הנכון הכתוב בתורה, יהיה לחכמי ישראל, ספר תורה מקורי להשוות מולו את הטקסט הנכון ואת ספר התורה הזה שרףאֶפּוֹסְטוֹמוֹס ולכן תיקנו חכמים צום על שרפת התורה, ויש אומרים שאֶפּוֹסְטוֹמוֹס היה בזמן בית שני ושרף את ספר התורה שכתב עזרא, שגם הוא היה מונח למשמרת שיהיה ניתן להשוות למולו במידה ותהיה מחלוקת מה הטקסט הנכון.

·        הועמד צלם בהיכל: ביום שבעה עשר בתמוז, מנשה המלך בנו של חזקיהו המלך שרצה להכעיס את הקב"ה, העמיד צלם (עבודה זרה) לחלל את שם ה' במקום הכי קדוש, בקודש הקודשים.

נקרא הצום ההרביעי שחל בחודש הרביעי (תמוז).

התענית מתחילה מעלות השחר ועד צאת הכוכבים.

תשעה באב: חמישה דברים ארעו את אבותינו בתשעה באב:

שנים עשר המרגלים במדבר, חזרו ממשימתם בארץ כנען בתאריך תשעה באב, וסיפרו מה שראו מנקודת מבט שלילית וגרמו לאיבוד המוטיבציה לעלית עם ישראל לארץ כנען, ואיבוד האמון במשה ואהרון כמנהיגים ובקב"ה שהוא כל יכול, ונגזר עליהם שכל העם מבין עשרים עד בן שישים, ימותו במדבר ולא יזכו להכנס לארץ המובטחת, וכך כל שנה בח' אב היה כל אחד חופר לעצמו קבר ובליל תשעה באב, ישן בקברו, בבוקר היה יוצא כרוז "הבדלו חיים מתוך מתים" והיו החיים יוצאים מקבריהם ומכסים בעפר את מי שמת באותו הלילה, וכך כל שנה מתו במדבר מעל חמישה עשר אלף איש (שבחסדו של הקב"ה הרגם שהיו כבני שישים), בשנה האחרונה לא מתו, וכחמישה עשר אלף איש נותרו בחיים.

היות וכל שנה כולם התפללו לא למות אבל התפילה לא היתה מכל הלב, שכל אחד חשב שהסיכוי שלו למות , הינו סיכוי נמוך, בשנה האחרונה ידעו אותם אנשים, שהם האחרונים, והם בודאות מתים השנה, והתפילה שלהם באה מכל הלב, ותפילה שהיא מלב שלם, לא תשוב ריקם, ונפשם היתה להם לשלל.

אמר הקב"ה: "אתם בכיתם בכי של חינם, אני אתן לכם לבכות בכי לדורות", וכל שנה אנו בוכים בתשעה באב על הצרות שפקדו את עם ישראל ביום זה.

·        נחרב בית המקדש הראשון: ביהמ"ק הראשון נבנה ע"י שלמה המלך בשנת ב' תתקכח.

ונחרב לאחר ארבע מאות ועשר שנים, ע"י נבוכדנצר מלך בבל בתשעה באב שנת ג' שלח.

·        נחרב בית המקדש השני: לאחר שבעים שנה מחורבן בית ראשון, נבנה הבית השני ע"י כורש מלך פרס (בנה של אסתר המלכה) ועמד על תילו ארבע מאות ועשרים שנה.

ונחרב ע"י טיטוס בנו של אפוסטומוס בתשעה באב שנת ג' תתכח.

·        נחרבה ביתר: העיר ביתר עירו של רבי אלעזר המודעי היתה עיר גדולה בתורה ויראת שמים, עיר עם מספר תושבים רב, וצבא חזק.

בצבאו של "בר כוכבא, שהיו אנשים גיבורים כפי שרואים ממבחן הקבלה שלהם לצבא, שהיו עוקרים עץ ארז תוך כדי דהירה על סוס.

כיוון שבר כוכבא האמין בכוחו, ואמר לקב"ה "אל תעזור ואל תפריע", נסתלקה ממנו השגחת הבורא.

ר' אלעזר המודעי שהיה מגן בתפילותיו על העיר, בר כוכבא חשד בו שהוא מסייע לאוייב והרגו ובכך נסתלקה ההגנה מהעיר וכבשו הרומאים את העיר לאחר קרב אכזרי וממושך וכחמישים שנה לאחר חורבן בית שני, נחרבה העיר ביתר בתשעה באב ולא נתנו הגויים לקבור את המתים, ועשו מהגופות גדר לכרמים שלהם.

·        נחרשה העיר (ירושלים): הרומאים לא השאירו את בנין המקדש שרוף, אלא רצו להכניע את רוח העם, והרסו הכל עד היסוד, וחרשו את אדמת המקדש והעיר, להרוס כל תקוה.

נקרא הצום החמישי שחל בחודש החמישי (אב).

התענית מתחילה לפני שקיעת החמה ביום ח' באב, ועד צאת הכוכבים בט' באב.

חייב ב"חמישה עינויים".

תענית בכורות: להודות לה' על הנס שהרג את בכורי מצרים ודילג על בכורי ישראל והצילם ממכת "בכורות" ביום י"ד ניסן, וכשם שהתענו הבכורים בזמן יציאת מצריים, גם בזמנינו מתענים הבכורים הזכרים, מכיוון שזה תודה על הנס מתענה לא רק בכור לאב אלא גם בכור לאם מתענה, ואם הבכור לא הגיע לגיל מצוות, אביו מתענה במקומו.

התענית היא מעלות השחר ועד צאת הכוכבים.

ונוהגים הבכורים לסיים מסכת או לשמוע סיום מסכת ויושבים לסעודת מצווה , ובסעודה זו מפסיקה את התענית.

תענית שעות:אדם שרוצה לצום לכפרה על עוונתיו ו/או להתקרב בעבודת ה' ואין בכוחו לצום יום שלם, מחליט שכעת מתענה שלוש שעות וכדו, ולמרות שזה לא צום יום שלם, יש לזה חשיבות, ומעשיו רצויים לפני ה'.

תענית הראב"ד: באמצע הסעודה מפסיק מעט (ורצוי לומר דבר תורה בזמן שמפסיק מאכילתו) וימשיך את סעודתו, והרעיון לְשַׁבֵּר את התאוה שלו, ומקדיש את רצונותיו לקב"ה, ויש בזה חשיבות כאילו צם באותו היום.

להבהרה: אי אפשר לעשות תענית הראב"ד במקום תענית ציבור שחכמים תקנו.

תענית חלום: אדם שקם משנתו ונפשו עגומה עליו מחלום שחלם, יתענה באותו היום עד צאת הכוכבים, וירבה בתפילות לבטל את החלום.

תענית דיבור:מקבל על עצמו לא לדבר דיבורים בטלים, מדבר רק דברי תורה וקדושה, למשך שעה או יותר, ויש לזה חשיבות גדולה, ועוד שבזמן שלא מדבר, מונע מעצמו דיבורים אסורים, ושכרו הרבה, ויש חשיבות גדולה יותר לתענית דיבור יום שלם, ובפרט ביום השבת.

תענית בהב:מתענים בימים שני חמישי ושני (בהב), שמשה רבינו עלה למרום לקבל לוחות שניים, עלה ביום חמישי וירד ביום שני, ולכן אלו ימים חשובים יותר לתפילה.

מתענים בחודש חשוון ובחודש אייר, להתוודות על החטאים שעשינו בסוכות ובפסח.

אין חובה להתענות, זו תענית שאדם מקבל על עצמו , מתוך רצון להתחזק בעבודת ה'.

תענית גשמים: אם יש עצירת גשמים, מתענים ומרבים בתחנונים לה' שיוריד גשם.

הגיע י"ז חשוון ולא ירדו גשמים, אנשי מעשה ותלמידי חכמים מתענים בהב.

הגיע ר"ח כסליו ולא ירדו גשמים גוזרים תענית על כל הציבור ומתענים בהב.

עברו התעניות האלו ולא ירדו גשמים, גוזרים עוד שלוש תעניות בהב על הציבור, ואסורים ב"חמישה עינויים".

עברו התעניות האלו ולא ירדו גשמים, גוזרים עוד שבע תעניות בהב על הציבור וחייבים ב"חמישה עינויים".

בימי שני עם חשיכה סוגרים חצי דלת בחנויות, להראות שאנחנו בצער, ובחמישי ממשיכים כרגיל, מפני כבוד השבת.

עברו התעניות האלו ולא ירדו גשמים, אנשי מעשה ותלמידי חכמים מתענים בהב ושאר כל העם ממעטים במשא ומתן, ודברים משמחים.

(כתב: בנימין מאיר כהן)