טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
חריות של דקל שגדרן לעצים – תמר מצוי
תנא רבה בר בר חנה קמיה דרב: חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה צריך לקשר, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין צריך לקשר. הוא תני לה והוא אמר לה: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. איתמר, רב אמר: קושר, ושמואל אמר: חושב, ורב אסי אמר: יושב, אף על פי שלא קישר ואף על פי שלא חישב" (שבת, נ ע"א).
שם עברי: תמר מצוי שם באנגלית: Date Palm שם מדעי: Phoenix dactylifera
נושא מרכזי: מהן חריות של דקל?
לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.
עלי התמר וחלקיו זכו לשמות רבים במקרא ובספרות חז"ל. בפרשת אמור אנו קוראים: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא, כג מ'). בנחמיה (ח ט"ו) הם נקראים בשם המקובל גם בימינו: "וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". המילה "כפה" בהקשר של עלים מופיעה במקומות נוספים במקרא: "וַיַּכְרֵת ה' מִיִּשְׂרָאֵל ראשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן יוֹם אֶחָד" (ישעיהו, ט' י"ג). מפרש הרד"ק: "ויכרת, כפה ואגמון - החזקים והחלשים, כפה הוא ענף העץ, כמו וכפתו לא רעננה ואגמון הוא הגומא הגדל במים". מקור הרד"ק בפסוק: "בְּלא יוֹמוֹ תִּמָּלֵא וְכִפָּתוֹ לא רַעֲנָנָה" (איוב ט"ו ל"ב). המלבי"ם מפרש: "בלא יומו תמלא כפתו - שהם הענפים והעלים שלו הסוככים על הפרי שהוא משל על קנייניו וחילו, תמלא לפני זמנו, בעוד שכפתו לא רעננה - שיאבד הכל לפני זמנו".
בספרות חז"ל עלי התמר מיוצגים בדרך כלל על ידי השם "חרות" או נגזרות שלו שהן "חריות" ו"חרותא". למשל, בתוספתא (סוכה, ליברמן, פ"ב הלכה הלכה ז') נאמר: "לולב העשוי כמין חרות או שנפרצו רוב עליו פסול וכו'". מקובל לחשוב ש"חריות" היא צורת הרבים של "חרות" ו"חרותא" הוא שמה הארמי. השם "כפה" כעלה תמר מופיע בספרות חז"ל בתוספתא (כלים, בבא בתרא, צוקרמאנדל, פ"ב הלכה א'): "... אמר רבי מאיר מעשה באחד שכיפת שתי כיפין של תמרה להיות יושב עליה ובא מעשה לפני חכמים וטימאום".
סקירה של אזכורי השמות "חרות", "חריות" ו"חרותא" בספרות חז"ל מעלה שאמנם שלושתם מתייחסים באופן כללי לעלי התמר אך לא תמיד לאותו חלק בעלה. עלי התמר מורכבים מנוצים (ראו במילון המונחים) הבנויים מציר עלה ("שדרה" או "שזרה" ) ומעלעלים היוצאים ממנו ("הוצין"). בעלה צעיר ("לולב") העלעלים סגורים והם נפרשים רק לאחר התבגרותו (תאור מפורט של מבנה עלה התמר ראו ב"הרחבה"). בחלק מהמקורות משמעות "חרותא" היא עלה שלם לאחר שנפרש ואילו באחרים הכוונה רק לציר העלה ("שדרה"). במקור בודד (לשיטת רע"ב) "חרותא" הם העלעלים בלבד. על מנת שניתן יהיה לנסות לקבוע מהי המשמעות המדוייקת של השמות יש לעיין בהקשרם בסוגיות (הנושא נסקר בהרחבה במאמר "חרות פסול, דומה לחרות כשר").
חריות = שדרת עלה התמר
מדברי סוגייתנו ניתן להסיק ש"חריות" הן השדראות הקשות של עלי הדקל ולא העלה השלם. שתי החלופות שעמדו לפני בעל החריות בערב שבת היו להשתמש בהן לעצים או לישיבה. שדרת העלים עבה וניתן לנסרה למקטעים קצרים העשויים לשמש כעצי הסקה. לעומת זאת קשה לתאר (אם כי לא בלתי אפשרי) שימוש ביתי בעלים שלמים בעלי שטח רחב כחומר בעירה (1). מאידך גיסא גם החלופה להשתמש בהן לישיבה רומזת על השדרה. אמנם ייתכן וכוונתו להשתמש בעלה כמחצלת רחבה על מנת לשבת עליה אלא שכך לא נוכל להבין מדוע יש לקושרה או לקשור מספר עלים יחד שהרי די לפרוס אותם כמחצלת. אם נפרש שהכוונה לשדרה מובן מדוע יש לקשור. השדרה עצית ומסיבית אך אינה חזקה די הצורך כדי לשאת משקל רב וייתכן וקשרו כמה שדרות על מנת לקבל "קורה" שממנה בנו "ספסל". נראה שכך מבין רש"י: "חריות - ענפים קשים כעץ, משהוקשו שדראות של לולבין ונפלו עלין שלהן קרי להן חריות". רש"י מכנה בשם "ענפים" ו"שדראות" את צירי העלים היבשים לאחר שנשרו מהם העלעלים אך לאמיתו של דבר לדקליים אין ענפים אלא רק צירי עלים מורכבים. לפירוש רש"י זה (ופירושו במסכת סוכה להלן) החריות הן צירי העלים בלבד כפי שניתן היה להסיק מדברי הגמרא.
במסכת סוכה (לב ע"א) מופיעים השם "חרות" והשם הארמי "חרותא" בשתי משמעויות שונות: "קווץ, סדוק, עקום דומה למגל פסול. חרות פסול. דומה לחרות כשר! ... רבי יהודה אומר. תניא, רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: כפות תמרים כפות, אם היה פרוד יכפתנו. אמר ליה רבינא לרב אשי: ממאי דהאי כפות תמרים דלולבא הוא? אימא חרותא! בעינא כפות, וליכא. ואימא אופתא! כפות מכלל דאיכא פרוד, והאי כפות ועומד לעולם וכו'". בברייתא נמנה "חרות" כאחד מפסולי הלולב כלומר עלה תמר בעודו סגור. על פי רש"י לולב "חרות" הוא לולב שממנו נותרה השדרה בלבד: "חרות - קשה, שנעשה חריות, שכן דרך הלולב, עליו נושרים בימות הגשמים, והשדרה מתקשה ונעשה עץ". המשמעות השנייה, על פי פירושי הראשונים, היא בשאלת רבינא "אימא חרותא". מפרש המאירי:
"... ואין אומרים שהוא חרותא והוא כשנתקשה שתים ושלש שנים ונתקשו עליו ונעשו עץ זה פונה לכאן וזה לכאן כענפי שאר האילנות, שהרי אי אפשר לכפתן אחת עם חברתה מתוך קשיין, והתורה אמרה כפות רמז לכפיתה. וכן אין אומרים אופתא ר"ל חתיכת עץ מן הדקל, שאין כפיתה אלא בנפרד מעט מתחלתו, וכן אין אומרין כופרא והוא קודם שנתקשה עד שלא נעשה חרותא, מפני שהוא מלא קוצים ומסרטין את הידים וכתיב דרכיה דרכי נועם. וכן אין אומרים תמרים הרבה בענף שלהם שלא אמר כפות אלא לרמוז על ענין כפיתה ואין כפיתה אלא בעלים".
אם נפרש ש"חריות דקל" הן השדרה בלבד כמשתמע מסוגייתנו נוכל להציע פירוש חלופי לדברי הגמרא "בעינא כפות, וליכא". הראשונים מפרשים שהכוונה לקושי לכפות את עלעלי חריות הדקל לאחר שנפרשו. אם נניח שבהקשר הנוכחי חריות הן השדרה בלבד ברור מאליו שאין אפשרות לכפות אותן. להסבר זה יתרון מסוים על פני ההסבר המקובל. בהנחה ש"כפת תמרים" בפסוק בפרשת אמור נועדו לנטילה יחד עם שלושת המינים האחרים לא ברורה שאלת רבינא. כיצד נעלה על דעתנו נטילת לולב עם כפת תמרים רחבה וכבדה. לעומת זאת שדרת עלה הדקל דומה בגודלה ללולב ולכן היה צורך למעטה.
אם נמשיך בקו מחשבה זה נוכל להציע פירוש חלופי גם למונח "אופתא". מקשה רבינא: "ואימא אופתא? כפות מכלל דאיכא פרוד, והאי כפות ועומד לעולם". מפרש רש"י: "ואימא אופתא - אשטיל"א (חתיכת עץ) מעיקר הדקל, שהוא חלק ואין ענף יוצא ממנו לכאן ולכאן, שאין לך כפות הימנו. כפות - משמע שפרוד מתחלה, ואתה כופתו". לענ"ד עלינו לפרש את רש"י באופן שונה מעט מפשט דבריו לכאורה. נדמה לי שלא תתכן הו"א להשתמש בחתיכת עץ מבסיס גזע התמר. ראשית אין היא חלקה בניגוד לתאורו של רש"י ושנית אין אפשרות להפריד חתיכת עץ באורך הכשר לנענוע מבסיס הדקל מבלי לגרום לנזק בלתי הפיך לעץ. עלינו להניח ש"עיקר הדקל" הוא "עיקר ענף הדקל" כלומר בסיס העלה לפני מקום חיבורם של העלעלים. מקום זה הוא אכן חלק (נסו להעביר אצבע על פני שדרת הלולב) "ואין ענף יוצא ממנו לכאן ולכאן שאין לך כפות הימנו". על פי הצעה זו כל שאלותיו של רבינא מתייחסות לחלקים ומצבים שונים של עלה הדקל. לאור העובדה ששאלות רבינא מתייחסות לפרשנות המונח "כפת תמרים" מסתבר יותר ש"אופתא" הוא חלק מהעלה ולא מהגזעים (2). הצעה זו עולה בקנה אחד עם אחד הפירושים המופיעים ב"ערוך" (ערך "אפי") למונח "אופתא": "עיקר חריות של דקל". ייתכן ולכך כוונת רש"י בפירושו לסיפור המופיע במסכת גיטין (סא ע"א): "... חזייה לההוא גברא דהוה שדי אופיי וקא נתרן תמרי, אזל קא מנקיט ואכיל". מפרש רש"י: "אופיי – מקלות". מסופר על אדם שהשליך מקלות ובעזרתם הפיל תמרים מדקל. המקלות שאותם ניתן למצוא בסביבות הדקל הם השדרות היבשות של עליו.
מבנה עלה התמר
עלי התמר בנויים משלושה חלקים: הטָרָף (בדרך כלל הכוונה לחלק הרחב בעלה), הפּטוֹטֶרת (החלק הצר המחבר את הטרף לגזע) ובסיס הפּטוֹטֶרת. בסיס הפּטוֹטֶרת הוא החלק של הפטוטרת העוטף את הגזע. במיני דקליים רבים כדוגמת התמר בסיס הפטוטרת נשאר צמוד לגזע גם אחרי שהיא והטרף נשרו. עלה התמר הוא עלה מורכב כלומר הטרף בנוי מיחידות רבות הנקראות עלעלים ומאורגנות סביב ציר משותף ("ציר העלה" או "שדרה"). עלים מורכבים נושרים בשלכת כיחידה אחת (הציר עם כל העלעלים) בניגוד לעלים פשוטים הנושרים בנפרד. עלה הדקל נקרא עלה מורכב מנוצה משום שהעלעלים מסודרים משני עברי השדרה כסעיפי נוצה. עלעלי עלים מנוצים עשויים להתחבר משני עברי ציר העלה בניצב זה לזה (תמונות 1-2) ואילו בתמר וקרוביו העלעלים מחוברים באלכסון (תמונה 3). בדקל אחר הנקרא ושינגטוניה הטרף איננו מנוצה אלא דמוי מניפה (תמונה 4).
 |
|
 |
|
תמונה 1. אוג הבורסקאים – עלה מורכב מנוצה |
|
תמונה 2. חרוב – עלה מורכב מנוצה |
 |
|
 |
|
תמונה 3. חלקי עלה התמר |
|
תמונה 4. דקל ושינגטוניה |
בשלבים הראשונים להתפתחותם מבצבצים העלים בצמרת התמר(3) כלולבים שבהם העלעלים חופים זה את זה ואת ציר העלה ועטופים במעטפת חיצונית קרומית בצבע חום. בהמשך התפתחות העלה העלעלים גדלים ונפרשים בשני צירים (מימדים): 1. העלעלים נפרשים ומתמקמים בזווית אלכסונית לציר העלה (תמונה 5). 2. העלעלים שהיו מקופלים בלולב לאורכם לשתי שכבות נפרשים בעלה הבוגר משני צידי ציר העלעל (תמונה 6-8). תהליך זה מתואר באופן תמציתי ומדויק על ידי הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב, פ"ז הלכה א'): "כפות תמרים האמורות בתורה הן חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין לכאן ולכאן אלא כשיהיה כמו שרביט והוא הנקרא לולב".
 |
|
 |
|
תמונה 5. |
|
תמונה 6. |
 |
|
 |
|
תמונה 7. |
|
תמונה 8. |
(1) עלעלי כפות דקל יבשים נשרפים במהירות משום שהם דקים ובסופו של דבר ניתן להשתמש בשדרה בלבד.
(2) בהמשך הדברים שואל רבינא "ואימא כופרא". מפרש רש"י: "ואימא כופרא - היינו נמי עץ כעין חרותא, אלא עדיין בן שנה או שתי שנים ולא נתעבה עצו, ואתה יכול לכפות ענפיו על ידי אגוד ולזקפן למעלה לאוגדן עם אביהן". משמעות המונח "כופרא" הוא, בדרך כלל, מכבדות התמרים (ראו במאמר "אדאכלת כפנייתא בבבל") ולכן לא ברור מדוע רש"י חרג כאן ממשמעות זו ופירש שהכוונה לעלה? על פי דברינו אולי סבר שלא ייתכן שרבינא ישאל את רב אשי "ואימא כופרא" בהתייחס למכבדות שהרי בתורה נכתב "כפת תמרים" שהם העלים. המאירי פירש "כופרא" כרש"י אך הוסיף גם את המשמעות הרגילה של "כופרא": "וכן אין אומרין כופרא והוא קודם שנתקשה עד שלא נעשה חרותא מפני שהוא מלא קוצים ומסרטין את הידים וכתיב דרכיה דרכי נועם, וכן אין אומרים תמרים הרבה בענף שלהם שלא אמר כפות אלא לרמוז על ענין כפיתה ואין כפיתה אלא בעלים".
(3) עץ התמר נושא עלים בצמרתו בלבד משום שבה נמצא הקור. על כך ראו בהרחבה במאמר "דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
