טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

דלמא בגמלא פרחא אזל – גמל

"ההוא גיטא דאשתכח בסורא, וכתיב ביה הכי: בסורא מתא אנא ענן בר חייא נהרדעא פטרית ותרכית פלונית אנתתי, ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא, ולא הוה ענן בר חייא אחרינא לבר מענן בר חייא מחגרא דהוה בנהרדעא, ואתו סהדי ואמור, דההוא יומא כי איכתב ההוא גיטא, ענן בר חייא מחגרא גבן הוה; אמר אביי: אף לדידי דאמינא חיישינן, הכא לא חיישינן, דהא קאמרי סהדי דבנהרדעא הוה, מאי בעא בסורא. אמר רבא: אף לדידי דלא חיישינן, הכא חיישינן, דלמא בגמלא פרחא אזל, אי נמי בקפיצה, אי נמי מילי מסר וכו'" (יבמות, קטז ע"א).

פירוש: מסופר: הַהוּא גִּיטָּא דְּאִשְׁתַּכַּח [גט אחד שנמצא] בּעיר סוּרָא וּכְתִיב בֵּיהּ הָכִי [והיה כתוב בו כך]: "בְּסוּרָא מָתָא [העיר] אֲנָא [אני] עָנָן בַּר חִיָּיא איש נְהַרְדְּעָא פְּטָרִית וּתְרָכֵית [פטרתי ושלחתי] וגירשתי את פְּלוֹנִית אִנְתְּתִי [אשתי]", וּבָדְקוּ רַבָּנַן [חכמים] מִסּוּרָא וְעַד נְהַרְדְּעָא כמעט בכל בבל, וְלֹא הֲוָה [היה] עָנָן בַּר חִיָּיא אַחֲרִינָא [אחר], לְבַר [חוץ] מֵעָנָן בַּר חִיָּיא מֵחַגְרָא דַּהֲוָה [שהיה] בִּנְהַרְדְּעָא, וַאֲתוּ סָהֲדֵי וַאֲמוּר דְּהַהוּא יוֹמָא כִּי אִיכַּתַּב הַהוּא גִּיטָּא [ובאו עדים ואמרו שבאותו יום כאשר נכתב אותו גט] עָנָן בַּר חִיָּיא מֵחַגְרָא גַּבָּן הֲוָה [אצלנו היה] בנהרדעא ולא בסורא. אָמַר אַבַּיֵי: אַף לְדִידִי דְּאָמִינָא חָיְישִׁינַן [לשיטתי שאני אומר שבדרך כלל חוששים אנו לאיש אחר] הָכָא לָא חָיְישִׁינַן [כאן אין אנו חוששים], דְּהָא קָאָמְרִי סָהֲדֵי [שהרי אומרים עדים] שבִּנְהַרְדְּעָא הֲוָה [היה], מַאי בְּעָא [ומה הוא מבקש, עושה] בְּסוּרָא, ואם כן אין לחשוש כלל שהאיש האחר הוא שכתב את הגט. אָמַר רָבָא: אַף לְדִידִי דְּלָא חָיְישִׁינַן [לשיטתי שאין אנו חוששים] הָכָא [כאן] שנודע שיש עוד אחד באותו שם, חָיְישִׁינַן [אנו חוששים] דִּלְמָא בְּגַמְלָא פָרְחָא אֲזַל [שמא בגמל פורח, מהיר מאוד, הלך] והגיע מנהרדעא לסורא באותו יום. אִי נַמִי [או גם כן] בִּקְפִיצָה (קפיצת הדרך), בדרך נס, הגיע. אִי נַמִי מִילֵּי [או גם כן שדברים, שליחות] מָסַר וכתבו את השטר במקום שהוא לא היה בו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: גמל   שם באנגלית: Arabian camel Dromedary   שם מדעי: Camelus dromedarius

שם נרדף במקורות: בכרה, נאקה (נקבות)


נושא מרכזי: האם "גמלא פרחא" הוא עובדה ריאלית?

לנושאים נוספים העוסקים בגמל - לחץ כאן.

במפגש עם הביטוי "גמלא פרחא" בסוגייתנו קשה שלא להזכר בסוגיה במסכת שבועות (כט ע"א): "נשבע על דבר שאי אפשר לו, אם לא ראיתי גמל פורח באויר וכו'". לכאורה נראה ש"גמלא פרחא" מקביל ל"גמל פורח באוויר" שהוא דבר בלתי אפשרי ולכן שבועה על דבר זה נחשבת כשבועת שוא. למעשה אין הדבר כך ו"גמלא פרחא" שונה באופן מהותי מ"גמל פורח באויר". אכן גמל פורח באויר הוא דבר דמיוני אך לעומתו "גמלא פרחא", גם אם איננו מצוי הרי שלפחות לדעת רבא הדבר אפשרי ("דלמא בגמלא פרחא אזל") ולכן חשש שמא אדם אחר כתב את הגט. רש"י מתאר את "גמלא פרחא" כמציאות קיימת: "גמלא פרחא - הולך מהר כעוף פורח". את גמל זה אנו פוגשים גם בסוגייה העוסקת בעדים זוממים: "ואמר רבא, באו שנים ואמרו: בסורא בצפרא בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש, ובאו שנים ואמרו: בפניא בחד בשבתא עמנו הייתם בנהרדעא, חזינן, אי מצפרא לפניא מצי אזיל מסורא לנהרדעא לא הוו זוממין, ואי לאו הוו זוממין. פשיטא? מהו דתימא: ליחוש לגמלא פרחא, קמ"ל"(1) (מכות, ה ע"א). שם ניתן להסיק מדברי רש"י באופן חד משמעי ש"גמלא פרחא" הוא מציאות ריאלית: "גמלא פרחא - מין גמלים יש שהם קלים במרוצתם כעוף הפורח". רש"י קובע שקיים גמל כזה ולכן כתב: "מין גמלים יש".

אבחנה ברורה וחדה בין שני המושגים ("גמלא פרחא" ו"גמל פורח באוויר") אנו מוצאים בחידושי הרשב"א (נדרים כד, ע"ב): "מתניתין. נדרי הבאי אם לא ראיתי בדרך זו כעולי מצרים, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. פירוש: אמר קונם עלי פירות אלו אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד, אע"פ שלא ראה כן ממש אלא שראה עם רב ולא כמנין עולי מצרים, הרי זה מותר, לפי שדרך העולם כן לדבר בדרך ההבאי והפלגה, וקורין לעם רב עולי מצרים, ולנחש גדול נחש כקורת בית הבד וכיוצא בזה, ולא נתכוון זה לומר כן בדוקא ... ומה שלא שנה כאן אם לא ראיתי גמל פורח באויר כמו ששנה אותו בשבועות גבי שבועת שוא, אמרו בתוס' מפני שאין דרכן של בני אדם להיות מדברים כך, ואינם קורין אפילו לגמלא פרחא גמל פורח באויר, ולפיכך שנאו במשנת שבועות לפי שהיא שבועת שוא ממש בדבר שאי אפשר וכו'". בניגוד לנחש ו"עם רב" שבהם יש המגזימים הרי שגמל לא מתארים כפורח באויר ואפילו אם הוא "גמלא פרחא".
 

גמלא פרחא כגמל מירוץ

הרמב"ם מביא את הלכה זו בלשון שונה מעט המגדירה את התופעה של "גמלא פרחא" כדבר שאמנם איננו מוכר אך עשוי להתקיים במציאות. בהלכות עדות (פי"ט ה"א) הוא כותב: "אם יכול אדם להלך אפילו על הסוס מירושלם ללוד מבקר עד ערב, אינן זוממין, ואם אינו יכול להגיע הרי אלו זוממין, ואין אומרים שמא כר קל ביותר נזדמן להן וקפלו בו את הדרך, ומזימין אותן". הכס"מ מבין שמקור ההלכה הוא בסוגיות "גמלא פרחא" ומציע שתי אפשרויות להסביר את המונח "כר קל" שבדברי הרמב"ם. אפשרות אחת היא להגיה מ"כר" ל"גמל" ובאפשרות נוספת הוא מציע ש"כר" בלשון המקרא הוא גמל. הוא מוכיח זאת מהפסוק בישעיהו (ט"ז א'): "שלחו כר משל ארץ מסלע מדברה אל הר בת ציון". את סיום דבריו "... אלא בדבר המצוי הידוע לכל משערין לעולם וכו'" מפרש שו"ת שאילת דוד (אבן העזר, סימן ט): "וכן בסוף דבריו בדבר המצוי והידוע לכל משערין ומאמינן אותו, רצה לומר בדבר שהוא בנמצא אף שהוא רחוק מאוד והוא מיעוטא דמיעוטא עם כל זה יכולין להציל עצמן בזה אבל בדבר שאינו נמצא שלעת עתה אינו ידוע לנו שיהא אופן כזה בעולם אינו מציל עליהם שאין לתלות בדברים שהם אינם נמצאים ולא נשמע מזה אף שאינם מגדר הנמנעות וכו'".

תאור הסטורי קדום ל"גמלא פרחא" אנו מוצאים בספור מסעותיו של רבי פתחיה מרגנסבורג שסייר בארץ ישראל ושכנותיה במאה ה – 12. תיאוריו נחשבים לאמינים ומשמשים עד היום מקור חשוב לחקר חיי היהודים במזרח (2):

"וחזר לבגדת (כנראה בגדד). והראו לו גמלא פרחא דנמוך הוא, ורגליו דקין, וכשחפץ האדם לרכוב עליו קושרו עליו שלא יפול. והרוכב מהלך מה שהאדם הולך בחמשה עשר ימים, הולך על גמלא פרחא ביום אחד. ויותר היה יכול לרכוב, אלא שאין האדם יכול לסבול, וברגע אחד מדלג מיל".

תאור זה נראה דמיוני אך השוואתו לידוע לנו על גמלי מירוץ הופך אותו לריאלי כמעט לחלוטין. בצד זני הגמלים המוכרים לנו, הגמל החד-דבשתי והדו-דבשתי, המשמשים בעיקר להובלת משאות הרי שקיימים זנים שעיקר השימוש בהם הוא למירוצי גמלים. קיימים שני זנים עיקריים: זן עומני וזן סודני השונים זה מזה בצבעם. הזן העומני בהיר מאד ואילו הזן הסודני בצבע זהוב. זנים אלו מותאמים ליעודם שהוא ריצה מהירה בעזרת מאפיינים שונים. לגמלי מירוץ יש רגלים ארוכות ודקות יחסית ודבשת זעירה הגורמת להקטנת משקלם ומעניקה להם מבנה אוירודינמי משופר. המבנה הכללי שלהם מזכיר זרזיר מותניים (זן כלבי מירוץ) גבוה. הישיבה בשעת המירוץ היא מאחורי הדבשת וכך קטנה התנגדות האויר. השאיפה להקטין את המשקל הביאה לכך שרוכבי הגמלים במירוצים הם ילדים קטנים בני 6-7 דבר שגורם לסערות בינלאומיות מצד אירגונים העוסקים בהגנה על זכויות ילדים. מסיבה זו הולכת וכובשת, בשנים האחרונות, את מקומם הכוונה בעזרת רובוטים. הילדים רוכבי הגמלים נקשרים לאוכף על מנת למנוע את נפילתם. גמלי המירוץ מקבלים מזון מיוחד הכולל תמרים, דבש, אספסת ירוקה חלב וזרעים. לקראת המירוץ מונעים מהם שתיה ומזון במשך 12 שעות.

המהירות המירבית של גמלי מירוץ היא כ – 65 קמ"ש. הם יכולים לרוץ במהירות של כ – 30-40 קמ"ש במשך שעה ו – 11-19 קמ"ש במשך 18 שעות (המספרים השונים מייצגים מקורות מידע שונים שעמדו לפני). במירוץ שנערך לאחרונה חלף הגמל הזוכה על פני 10 ק"מ במשך 17 דקות ו – 7 שניות. בשעת הדהירה נראים הגמלים כמרחפים משום שהם מנתקים את ארבעת רגליהם מהקרקע. על רקע הנתונים המתארים את מאפיינהם ויכולתם של גמלי המירוץ הופך תיאורו של רבי פתחיה מציאותי למדי. התאור של ה"גמלא פרחא" כנמוך נובע מכך שהדבשת חסרה. גם ההשוואה שערך רבי פתחיה בין המרחק שאדם עובר במשך 15 יום והמרחק ש"גמלא פרחא" עשוי לגמוא ביום אחד היא בגבול האפשרי. אם נחשב את המרחק שאדם עשוי לחלוף ב – 15 יום על פי דברי רבי יוחנן: "כמה מהלך אדם בינוני ביום? עשר פרסאות" (פסחים צד, ע"א) נקבל מרחק של כ – 450 ק"מ (בהתחשב בכך שקשה להתמיד בקצב הליכה מהיר לאורך שבועיים ובניכוי ערבי שבתות ושבתות) ואולי אף מעט פחות.

על מנת לבדוק האם ניתן להגיע מסורא לנהרדעא ביום עלינו לברר מהו המרחק בין שתי ערים אלו. על מנת לענות על שאלה זו אביא קטע ממאמרו של הרב ד"ר הרב ד"ר נתן דוד רבינוביץ (3): "המרחק מסורא לנהרדעא היה כעשרים פרסאות, ראה: ערוך השלם, ח"ו, ערך על, עמ' 201: "...פי' שמואל בנהרדעא ורב בסורא ותרוייהו על פרת ונהרדעא לעיל מן סורא טפי מן כ' פרסי..." (על מיקום נהרדעא, ראה: הרמן, ראשות הגולה עמ' 209-210. ועל סורא, ראה: A. Oppenheimer, Babylonia Judaica in the Talmudic Period, Wiesbaden 1983, pp. 417-418), דהיינו כ- 100 קילומטר וכו'". על פי הנתונים המספריים שהבאנו לעיל הרי שזני גמלי המירוץ יכולים לחלוף ללא קושי מיוחד על פני מרחק של 100 ק"מ (מסורא לנהרדעא) במשך יום.

תיאורנו ההופך את ה"גמלא פרחא" למציאות ריאלית ופשוטה הופך את הקערה על פיה ומעורר קושי מכיוון הפוך. אם אכן פשוט כל כך להגיע בעזרת "גמלא פרחא" מסורא לנהרדעא מדוע נדון את העדים כעדים זוממים? בגמרא ביבמות (קטז ע"א) אכן "גמלא פרחא" נחשב כאפשרות ריאלית להגיע במשך יום מסורא לנהרדעא. הגמרא דנה לגבי גט הנמצא בסורא כאשר שמו של הבעל זהה לשמו של אדם אחר שעל פי עדות עדים היה באותו יום בנהרדעא. חולקים אביי ורבא האם אנו חוששים שאדם זה היה בסורא באותו היום והוא זה שכתב את הגט הנמצא ולא הבעל. אביי אינו חושש אולם רבא חושש לכך מכמה סיבות שאותן מונה הגמרא: "אמר רבא: אף לדידי דלא חיישינן (במקומות אחרים), הכא חיישינן דלמא בגמלא פרחא אזל, אי נמי בקפיצה, אי נמי מילי מסר וכו'". תוס' מתקשה מנין נובע ההבדל בין הסוגיה במכות והסוגיה ביבמות ומדוע בסוגיה במכות רבא אינו חושש ל"גמלא פרחא? "ואר"ת דהכא כיון שמתכוין לקלקל אשת חברו אזל בגמלא פרחא, אבל התם אם הלכו בגמלא פרחא היה מקלקלם יותר. וה"ר מנחם פי' דהתם אם איתא דאזלו בגמלא פרחא היה להן לטעון כן ומדלא אמרו הכי שמע מינה דשקר הם מעידים".

מדייק רעק"א בגליון הרמב"ם (הלכות עדות פי"ט ה"א) מדברי התוס' שאם העדים טוענים שאכן הזדמן להם גמלא פרחא אין הם מומתים. הריטב"א (מכות ה' ע"א) מביא דעות החולקות וסוברות שהם אינם יכולים להציל את עצמם בטענת "גמלא פרחא" משום שלמעבר "גמלא פרחא" יש קול והדבר מפורסם. הם מוכיחים זאת מכך שאם טענה זאת הייתה מתקבלת, גם אם הם לא טענו, בית דין היו צריכים לטעון עבורם מדין "והצילו העדה".

התפיסה הריאלית של "גמלא פרחא" עומדת בפני קושי מסויים משום שרבא משווה בסוגיה ביבמות בין "גמלא פרחא" לבין "קפיצה" כלומר קפיצת הדרך בעזרת שם. את השוואה זו אנו מוצאים בדברי הראב"ד המובאים על ידי הרשב"א (יבמות, שם):

"הא דאמרינן חיישינן לגמלא פרחא אי נמי בקפיצה אזל, אי נמי מילי מסר, כתב הראב"ד ז"ל דזה הטעם האחרון עיקר אבל לגמלא פרחא לא חיישינן דאפילו בדיני נפשות במס' מכות אמרינן מהו דתימא ליחוש לגמלא פרחא קמ"ל. אלא אלו השני טעמים הראשונים סניפין הם".

משתמע מדבריו (בניגוד לשיטת הרשב"א שהובאה לעיל) שלדעתו "גמלא פרחא" איננו חלופה ריאלית והיא דומה ל"קפיצת הדרך". לדעת הסבורים ש"גמלא פרחא" הוא מציאות קיימת ניתן ליישב את הקושי בעזרת התשובה מקובלת בש"ס: "הא כדאיתא והא כדאיתא" כלומר גם אם קפיצה היא באופן ניסי הרי ש"גמלא פרחא" הוא בדרך הטבע. ייתכן ליישב באופן נוסף ולהציע שההתייחסות לקפיצת הדרך הייתה כמציאות ריאלית. ראה בעניין זה את מאמרו של הרב דוד כוכב כאן. 

ניתן להניח שאמנם "גמלא פרחא" היה קיים בבבל אלא שלא היה מקובל להשתמש בו באופן יום יומי, ובוודאי שלא אצל היהודים, ולכן באופן רגיל לא היה מקום לחשוש שמא השתמשו בו. רק במקרים מיוחדים כאשר היה מניע מיוחד כגון "לקלקל את אשת חבירו" היה מקום לחשוש שאולי אדם אחר נעזר בו על מנת לאסור את האשה על בעלה.
 

מרוץ גמלים         צילם:  Toby Hudson		מרוץ גמלים בנגב          צילם:  Shy halatzi

 
גמלא פרחא כיען

כיוון מחשבה שונה לחלוטין ניתן למצוא בהצעתו של נתנאל מילס שדבריו יובאו ככתבם וכלשונם:

"במקומות שבהם מדובר בגמרא על "גמלא פרחא" גמל פורח (יבמות, קטז ע"א ומכות, ה ע"א) שלפי המפרשים הוא מין גמל שרץ במהירות רבה. הצעתי היא שאולי מדובר למעשה ביען (Struthio camelus) שבעת העתיקה בגלל צוורו הארוך, רגליו הארוכות ומקום גידולו המדברי נחשב למין כלאיים בין גמל לעוף כמו שניתן לראות גם משמו הלטיני. הוא גם נחשב למהיר ביותר בין ההולכים על שתיים וגם מהיר מהגמל (הגמל רץ למרחקים קצרים במהירות של עד 65 קמ"ש ולמרחקים ארוכים בכ- 40 קמ"ש והיען רץ במהירות של כ- 70 קמ"ש (ע"פ ויקיפדיה האנגלית) ועד היום יש מקומות בעולם שנוהגים לרכוב עליו".

את רעיון זה של נתנאל מצאתי מאוחר יותר בספר "אוצר השמות אשר בספרי הקדש" המבסס את דבריו על הערבית (4) שבה מכנים את היען בשם "עוף-גמל" כלומר "גמלא פרחא" :

"... העוף הזה שוכן במדברות ויוכל לחיות ימים רבים ולא יסבול צמאון, ובדבר הזה הוא דומה להגמל, ובאמת יכנהו הערבי עוף-גמל, כי לבד היותו אורך הצואר וגבה רגלים יש לו עוד תכונות רבות מטבע הגמל, והיו מאמינים כי הוא מין כלאים מהרבעת גמל עם עוף והוא גם כן נכנע וגומל טוב לבעליו כגמל".

הצעה זו מפתה מאד משום שעל פיה ניתן להבין באופן פשוט יותר כמה מפרטי תאורו של רבי פתחיה. היען אכן נמוך מהגמל ורגליו דקות. בניגוד לגמל שניתן לשבת עליו בבטחון, גם כאשר הוא רץ במהירות, הרי שאין אפשרות מעשית לרכב על יען במשך זמן רב ללא קשירה שהרי גבו מעוגל ונוטה לאחור. על האפשרות לרכב על יען ראה בסרטונים המציגים מרוצי יענים כאן וכאן.

יען רתום לעגלה התמונה נסרקה מגלויה שנשלחה בשנת 1911 בארה"ב            מקור:		מרוץ יענים

(1) פירוש: ועוד אָמַר רָבָא: בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ "בּעיר סוּרָא בְּצַפְרָא בְּחַד בְּשַׁבְּתָא [בבוקר ביום ראשון בשבת בשבוע] הָרַג פְּלוֹנִי אֶת הַנֶּפֶשׁ", וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ לעדים הראשונים: "בְּפַנְיָא בְּחַד בְּשַׁבְּתָא [בערב באותו יום ראשון בשבת] עִמָּנוּ הֱיִיתֶם בּעיר נְהַרְדְעָא", חָזֵינַן [רואים אנו], אִי מִצַּפְרָא לְפַנְיָא מָצֵי אָזֵיל [אם מן הבוקר לערב יכול אדם ללכת] מִסּוּרָא לִנְהַרְדְּעָא הרי לָא הָווּ [אינם] זוֹמְמִין, שהרי יתכן שראו את אותו שהרג בבוקר בסורא, ואחר כך הלכו לנהרדעא, וְאִי לָאו [ואם לא] שאין הדבר אפשרי הָווּ [הריהם] זוֹמְמִין. ותוהים: פְּשִׁיטָא [פשוט] שכן הוא! ומשיבים: מַהוּ דְּתֵימָא [שתאמר] לֵיחוּשׁ לְגַמְלָא פָּרְחָא [נחשוש לגמל פורח], שמא רכבו על גמל מהיר ביותר, ואף שכרגיל אי אפשר לעבור מרחק זה באותו זמן הם הצליחו לעשות זאת, קָא מַשְׁמַע לָן [משמיע לנו] שאין אנו חוששים לכך.
(2) כפי הנראה תיאורי מסעו נכתבו על ידי יהודה בן שמואל החסיד. הקטע המצוטט הוא מתוך הספר "סבוב רב פתחיה" עמ' 40 (דעת - אתר לימודי יהדות ורוח).
(3) שבתא דריגלא: ביאור היסטורי מחודש לשתי סוגיות, המעיין, ניסן תש"ע
(4) א. ח. רוזנברג, אוצר השמות אשר בספרי הקדש, ניו-יורק תרע"ו, חלק ד', ערך "יען".

לעיון נוסף

בפורטל הדף היומי:
"אם לא ראיתי גמל שפורח באוויר"

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.