סקר
ללומדים דף יומי בלילה - איזה דף אתם לומדים?




 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 

 

דקל אין לו גזע – תמר מצוי

 

"אמר רב נחמן, נקיטינן: דקל אין לו גזע. סבר רב זביד למימר: אין לו גזע לבעל דקל, דכיון דלמחפר ולשרש קאי אסוחי מסח דעתיה; מתקיף לה רב פפא: והא קונה שני אילנות, דלמחפר ולמשרש קיימי, וקתני דיש לו גזע! אלא אמר רב פפא: אין לו גזע לבעל דקל, לפי שאין מוציא גזע" (בבא בתרא, פב ע"א).

פירוש: אָמַר רַב נַחְמָן, נְקִיטִינַן [מוחזקים אנו] מרבותינו הלכה זו: דֶּקֶל שקנה אדם מחבירו אֵין לוֹ גֶּזַע. סָבַר [סבור היה] רַב זְבִיד לְמֵימַר [לומר] שהכוונה היא: אֵין לוֹ גֶּזַע, כלומר, מה שעולה מן הגזע לְבַעַל דֶּקֶל, ומדוע? שכיון דִּלְמֶחְפַּר [שלחפור] וּלְשָׁרֵשׁ קָאֵי [הוא עומד] שאם ימות או ייקצץ הדקל שוב אין לו זכות ליטוע אילן במקומו אַסּוּחֵי מַסָּח דַּעְתֵּיהּ [מסיח את דעתו ממנו]. מַתְקִיף לָהּ [מקשה על כך] רַב פַּפָּא: וְהָא [והרי] קוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בשדה חבירו, דִּלְמֶחְפַּר וּלְמִשְׁרַשׁ קַיְימִי [שלחפור ולשרש עומדים] שהרי אם ימותו אינו רשאי לנטוע אחרים במקומם, וְקָתָנֵי [ושנינו] במשנתנו שיֵשׁ לוֹ מה שעולה מן הגֶּזַע! אֶלָּא אָמַר רַב פַּפָּא: הכוונה היא שאֵין לוֹ גֶּזַע לְבַעַל דֶּקֶל, ודווקא לבעל דקל, ולא לבעל אילן אחר לְפִי שֶׁאֵין דקל מוֹצִיא גֶּזַע, כלומר, אינו מצמיח כלל ענפים מן הגזע (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: תמר מצוי         שם באנגלית: Date Palm          שם מדעי: Phoenix dactylifera


נושא מרכזי: מדוע אין לדקל "גזע"? 

 

לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.



פעמים רבות אנו נדרשים להאיר הלכות בעזרת מידע השאוב מתחומי הביולוגיה. כך גם הם דברי רב נחמן על פי הסברו של רב פפא שעיקרם מבוסס על הכרת האנטומיה המיוחדת של הדקל. מדבריו ניתן להסיק שבדרך כלל הדקל אינו מצמיח מתוך גזעו העיקרי "גזעים" נוספים. מפרש הרשב"ם:

"אלא לפי שאין דרך - דקל להוציא מן הגזע כלום אלא מלמעלה בראשו גדילים כל ענפיו, והלכך עולין לו בחבל כדאמרן בהמוכר את הבית ומשום הכי הסיח דעתו. ואפילו אי מיקרי ויוצא מן הגזע הרי הוא של בעל הקרקע. ומתניתין באילנות הרגילין להוציא גזע מיירי ולא בדקל הואיל ולא שכיח להוציא גזע דכל מילתא דלא מסיק לוקח אדעתיה לא קני".

מהקשר הסוגיה משתמע שתופעה זו אמנם עשויה להתרחש, לעיתים נדירות, שאם לא כן אין מקום לשאלה למי הם שייכים. לתכונה זו של הדקל שלא להצמיח "גזעים" נוספים יש השלכה הלכתית נוספת: "הלוקח אילן מחבירו לקוץ מגביהו מן הקרקע טפח, וקוצץ. בסדן השקמה שני טפחים, בבתולת השקמה שלשה טפחים, בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה. בדקלים ובארזים חופר למטה ומשריש, לפי שאין גזעו מחליף" (תענית, כה ע"א, בבא בתרא, פ ע"ב). הברייתא קשורה למשנה הבאה: "הלוקח פירות שובך מחבירו, מפריח בריכה ראשונה. פירות כוורת, נוטל ג' נחילים ומסרס. חלות דבש, מניח ב' חלות. זיתים לקוץ מניח שתי גרופיות" (בבא בתרא, פ ע"ב) (בנושא זה הרחבתי במאמר "זיתים לקוץ מניח שתי גרופיות"). ההלכות המובאות במשנה נועדו להבטיח שמכירת "פירות" הן מן החי (יונים, דבורים) והן מן הצומח (עץ זית) תתבצע באופן שיבטיח שאמצעי הייצור של "פירות" אלו ישאר ברשות בעליהם וימשיך לייצר גם להבא. העובדה שהדקל בדרך כלל אינו מתחדש מתירה לקונה לקצוץ אותו לגמרי. על הקשר בין שתי הסוגיות עמד הרשב"ם (בבא בתרא, פב ע"א):

"אסוחי מסח דעתיה - בעל הדקל מן העתיד לצאת מן הגזע, דסבור הוא שמא ייבש הדקל מהרה ולא יוציא גזע, דלא דמי לשאר אילנות שאם יבשו בראשן קוצצן למטה וחוזרין וגדילין שהרי גזען מחליף. כדתניא לעיל: אבל דקל מאחר שייבש אין לו תקנה כדתניא לעיל בדקלים ובארזים חופר ומשרש הלכך מייאש מן היוצא מן הגזע ולא נתכוין לקנותו".

שתי התופעות ("דקל אין לו גזע" ו"אין גזעו מחליף") נובעות מכך שלדקלים בוגרים אין ניצני התחדשות בבסיס העץ ולאורך הגזע. תופעה בוטנית זו עשוייה לשפוך אור על סוגייתנו וסוגיות נוספות. ראו במאמר "סליק יתיב ארישא דדיקלא".

אין בדברי הגמרא הסבר כיצד מתפתחים לפעמים "גזעים" נוספים. אמנם ייתכן ומקרים נדירים מסוג זה יתרחשו אך לענ"ד סביר יותר שהכוונה לדקלים צעירים משום שבשלב זה באפשרותם להוציא חוטרים ("חזירים") המשמשים לעיתים להכנת נטיעות חדשות על ידי "אירגוז" (תמונות 1-2) (ראו עוד ב"הרחבה"). ההצעה למקד את סוגייתנו בדקלים צעירים משתלבת היטב בתרוץ הגמרא: "ולרב זביד קשיא מתניתין? דזבין לחמש שנין". מפרש הרשב"ם:

"דזבין ליה לחמש שנין - שאף אם ימות יטע אחר במקומו והלכך כיון דמשעבדא ליה ארעא לזמן קצוב לא מסח דעתיה מן הגזע אבל היכא דזבין סתמא שאפילו אם ימות לסוף יום או יומים לעקור ולשרש קאי התם ודאי מסח דעתיה".

במבט ראשון האוקימתא המתארת מכירה הכוללת תנאי המעניק לקונה זכות לחדש את הנטיעה, אם העץ יתייבש תוך חמש שנים, אינה מובנת. מה ייחודם של אותם חמש השנים? אם הקונה חושש מכך שהעץ ימות באופן אקראי מדוע הגביל את פרק הזמן שיהיה רשאי לנטוע מחדש? אם מדובר בעץ תמר לקראת סוף ימיו בוודאי שאין מקום לקביעת תקופת "אחריות". ייתכן ואכן מדובר בנטיעה צעירה לפני התבססותה והתפתחות מערכת שורשים מתאימה. עיקר התייבשות עצי דקל היא בסמוך לנטיעה בגלל כשלון בקליטה. בימינו ניתן לצמצם את ההתייבשות על ידי השקייה מסודרת ומבוקרת אך ניתן להניח שבשיטות ההשקייה שהיו נהוגות בעת העתיקה חלק מהייחורים שנשתלו התייבשו בגלל מיקום לא מוצלח. המכירה "לחמש שנים" מקבילה לנהוג בימינו להעניק "אחריות" או פרק זמן לחרטה בעסקאות מכירה שונות. לאדם הקונה דקלים צעירים יש אינטרס להבטיח לעצמו שאם הם יתייבשו תוך חמש שנים (דבר העלול לקרות) יהיה רשאי לנטוע מחדש. כאמור, פרק זמן זה מקביל לתקופה שבה הדקלים גם עשויים לפתח "גזעים" משניים.

זני התמרים הקיימים היום מניבים החל מגיל 4 ומגיעים לתנובה מלאה בגיל 10. עצי תמר מניבים במשך עשרות שנים (בדגניה ב' נעקרו בשנת 2004 תמרים מניבים בני למעלה מחמישים שנה. ראו כאן) אלא שלאחר שהמכונות החקלאיות אינן גבוהות די הצורך יש צורך לעקרם.
  

    
תמונה 1. דקל שבסיסו מוקף בחוטרים  ("אפקותא דדיקלי")   תמונה 2. חוטר מ"אורגז"

 

הרחבה

מבנה גבעול וגזע הדקל

כבר במבט שטחי ניתן להבחין בכך שלדקלים מבנה יוצא דופן בהשוואה לעצים אחרים. לדקל אין ענפים צדדיים ועליו מרוכזים בצמרת. הסיעוף היחיד הוא של חוטרים המתפצלים מבסיס גזעי עצים צעירים. על מנת שנוכל להבין את מבנה מיוחד זה עלינו להכיר את המבנה האנטומי המיוחד של גבעול הדקל. הדקל נכלל במחלקת החד-פסיגיים ולכן גזע העץ חסר את הקמביום המאפיין את הדו-פסיגיים והאחראי להתעבות הגזע. בדו-פסיגיים צרורות הצינורות (צינורות העצה והשיפה יחד עם רקמת הקמביום) מאורגנים בצרורות לאורך הגבעול ומסודרים באופן אופייני כפי שניתן לראות בחתך רוחב  (ראה בשרטוט).
 


 


תוך כדי התפתחות הגבעול והתפתחות הצרורות הם מתקרבים זה לזה עד כדי יצירת טבעת קמביום בהיקף הגבעול. טבעת קמביום זו היא האחראית, כאמור, להתעבות הגזע. בחד פסיגיים הצרורות מפוזרים בכל שטח החתך ולכן לא נוצרת טבעת קמביום. בגלל העדר הקמביום אין לדקל טבעות צמיחה ולא ניתן לקבוע את גילו על פי חתך הגזע. מסיבה זו כמעט אין בחד פסיגיים עצים אלא רק צמחים עשבוניים (דגניים, שושניים, אירוסיים וכו'). הדקליים הם אחת מהדוגמאות הבודדות לעצים חד-פסיגיים. הם משלימים את שלב התעבות הגזע לפני שהם מתארכים ומנקודה זו קוטרם לא גדל יותר והם נשארים בעלי גזע דק יחסית (תמונות 3-4). מהרגע שהגזע הגיע לרוחבו המקסימלי לא נוצרים יותר צרורות צינורות ועליהן לשרוד עד סוף חייו של הדקל. 

הדקל גדל לגובה על ידי התחלקות תאי הניצן הקודקודי שהוא החלק החי בעל התאים העובריים, המתמיינים לעלים ופרחים. הניצן הקודקודי נמצא בצמרת העץ ונקרא בלשון חז"ל "קור". חלק זה ראוי לאכילה אך אכילתו גורמת, כמובן, למות הדקל משום שחלוקת התאים נעצרת. בניגוד לרוב החד-פסיגיים גם היקף גזע הדקל עשוי לגדול בעזרת תוספת של תאי פרנכימה (תאי ליבת הגבעול) ותוספת של צרורות צינורות. גידול ראשוני זה מתאפשר הודות לאיזור של תאי נבט מתחלקים הנקרא "ניצן ההתעבות הראשוני" והוא מקיף את הניצן הקודקודי בקצה הגבעול. 

בחד-פסיגיים עציים איזור זה מתפשט מטה להיקף הגבעול ושם הוא נקרא "ניצן ההתעבות השניוני". ניצנים אלו אחראים להוספת צרורות הצינורות החדשים תוך כדי הגידול בקוטר הגבעול. צרורות הצינורות המפוזרים בחתך הרוחב בגזע הדקל מעניקים לו מראה נקבובי מאד הניכר אפילו בעצים מאובנים. 

המבנה האנאטומי של הדקל אינו מאפשר תיקון של פגיעות בגזע ואינו מאפשר לבצע הרכבות. היעדרות הקמביום בהיקף הגזע אחראית גם לכך שאין לדקל ענפים צדדיים והתפתחותו היחידה לאורך זמן היא כלפי מעלה בעזרת הניצן הקודקודי. המבנה האופייני של הדקלים שעליהם מרוכזים אך ורק בצמרת נובע מכך שכמעט אין תאים עובריים מתחלקים לאורך הגזע. 
 

שיטות ריבוי הדקל

הריבוי המסורתי של הדקל התבצע בעבר בשתי שיטות(1). 1. ריבוי מיני בעזרת זרעים. 2. ריבוי א-מיני (וגטטיבי) בעזרת חוטרים המתפתחים בבסיס הגזע. לשיטת רבייה זו יש שני יתרונות בולטים: 1. המטען התורשתי של החוטרים זהה לחלוטין למטען של דקל האם דבר המבטיח את איכותם ואת אחידות המטע. 2. צמחים שהתפתחו מחוטרים מגיעים לניבה 2-3 שנים מוקדם יותר מאשר עצים שהתפתחו מזרעים. ניתן לזהות נטיעות שמקורן בחוטרים בעזרת צורתן הקשתית והמרקם השונה של הצד בו הם היו מחוברים לדקל האם. הבדל נוסף הוא בסידור השורשים. לשתילים שהתפתחו מזרעים יש שורשים מסביב לכל בסיס הגבעול ואילו לחוטר אין שורשים בצד בו הוא היה מחובר לדקל האם.

משך חיי הדקל מתחלק לשני שלבים נפרדים. השלב הראשון הוא השלב הוגטטיבי שבו ניצנים הנוצרים בחיקי העלים מתפתחים לחוטרים. בשלב השני הרבייתי הניצנים יוצרים תפרחות ומפסיקה יצירת חוטרים. משך הזמן החולף מהתמיינות הניצן החיקי של העלה והפיכתו לחוטר ועד להתפתחותו הוא 18-36 חודשים. דרושות עוד 3-4 שנים עד שהחוטר מגיע לגודל מתאים להפרדתו מהדק ושתילתו. החוטרים נוצרים במספר מוגבל ולכל היותר 20-30 במהלך שנות חייו הראשונות של הדקל (גיל 10-15). מספרם תלוי בתנאים בהם העץ גדל (השקייה, זיבול טיב הקרקע ועוד). מתוך 20-30 החוטרים הנוצרים רק 3-4 מהם מתאימים לשתילה בכל שנה.

הגורמים לקיומם של שני השלבים בחיי הדקל הם יחסי הגומלין בין הניצנים וריכוזי הורמוני הצמיחה בעץ. בעצים צעירים מערכת השורשים גדלה באופן מהיר ונרחב דבר הגורם להפרשת כמויות גדולות של ציטוקינינים. כמות גדולה של הורמונים אלו בעץ צעיר גורמת לניצנים בחלק הבסיסי של העץ לייצר חוטרים. כאשר הדקלים מתבגרים, מגיעים לגובה רב יותר ומתחילים לפרוח הציטוקינין המיוצר על ידי מערכת השורשים "נמהל" בנפח העץ הגדול. הירידה בהשפעת הציטוקינין מאפשרת לאוקסינים המיוצרים בצמרת לעכב את התפתחותם של הניצנים החיקיים. במקרה של כריתת צמרת הדקל מתפתחים ניצנים צדדיים והעץ יכול להסתעף משום שנמנעת השפעתם המעכבת של האוקסינים. 
 

    
תמונה 3. מטע תמרים – שדה אליהו   תמונה 4. דקל ושינגטוניה – ניתן לראות את היחס בין עובי הגזע הדק לגובה העץ

 


(1) כיום תופסת מקום הולך וגדל שיטה נוספת של ריבוי בשיטת תרבית רקמה. שיטה זו מיושמת למשל בצמח תרביות רקמה בע"מ


 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר