טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
הנודר מן הירק מותר בדלועין – הגדרת ירק
"מתניתין: הנודר מן הירק מותר בדלועין, ורבי עקיבא אוסר. אמרו לו לרבי עקיבא: והלא אומר אדם לשלוחו קח לי ירק, והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין! אמר להם: כן הדבר, או שמא אומר הוא לא מצאתי אלא קיטנית? אלא שהדלועין בכלל ירק, וקיטנית אינו בכלל ירק. ואסור בפול המצרי לח, ומותר ביבש" (נדרים, נד ע"א).
פירוש: משנה. הַנּוֹדֵר מִן הַיָּרָק מוּתָּר בִּדְלוּעִין שאין אנשים כוללים אותם בלשונם בכלל ירק, וְר' עֲקִיבָא אוֹסֵר. אָמְרוּ לוֹ חכמים לְר' עֲקִיבָא: וַהֲלא אוֹמֵר אָדָם לִשְׁלוּחוֹ "קַח לִי יָרָק", וְהוּא, השליח, חוזר ואוֹמֵר למשלח "לא מָצָאתִי אֶלָּא דְּלוּעִין". משמע שאין הדלועים בכלל ירק! אָמַר לָהֶם: כֵּן הַדָּבָר, שמדבר זה עצמו מביא אני ראיה לשיטתי, אוֹ שֶׁמָּא אוֹמֵר הוּא "לא מָצָאתִי אֶלָּא קִיטְנִית"? אֶלָּא מכאן, שֶׁהַדְּלוּעִין בִּכְלַל יָרָק למרות היותם נבדלים משאר ירקות, ומשום כך אומר השליח שלא מצא אלא דלועים, וְקִיטְנִית אֵינוֹ בִּכְלַל יָרָק כלל, ומשום כך אין השליח אומר למשלחו שמצא קיטנית, כיון שאינו מין ירק כלל. וְאָסוּר הנודר מן הירק בְּפוֹל הַמִּצְרִי לַח שעדיין הוא בגדר ירק, וּמוּתָּר בְּיָבֵשׁ שאינו נקרא ירק (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: ירק/ירקות שם באנגלית: Vegetables
נושא מרכזי: הגדרת ירק/ירקות
תקציר: המונח "ירק" (ברבים ירקות) כולל, בשפת היום-יום, מגוון גדול של צמחים ראויים למאכל שקשה להגדירם בכלל משותף פשוט. בניגוד ל"פירות" הכוללים בדרך כלל(1) רק את חלק הצמח הנקרא בהגדרה הבוטנית פרי, בתנאי שהוא מתפתח בצמחים רב-שנתיים, הרי שבירקות נכללים חלקי צמח מסוגים שונים. בין הירקות אנו מוצאים פירות ובעיקר של צמחים חד-שנתיים(2) (פלפל, חציל, עגבניה, מלפפון וכד'), שורשים (גזר, סלק וכד'), פקעות (תפוחי אדמה, בטטה ועוד), בצלים, גבעולים, עלים ואפילו פרחים כדוגמת הכרובית (תמונה 1). במידה מסויימת גם לטעמם של הפירות יש חלק בהגדרה ולכן כמה מינים מתוקים כגון תות שדה ואבטיח נקראים "פירות" למרות שצורת גידולם דומה ל"ירקות". ניתן להציע הגדרה שאינה מוחלטת והיא שבניגוד ל"פירות" הגדלים במקומות גבוהים יחסית כמו עצים, שיחים ומטפסים הרי ש"ירקות" הם פירות או חלקי צמח אחרים הגדלים על פני הקרקע או מתחתיה.
בבואנו להגדיר "ירקות" על פי המקורות (מקרא וספרות חז"ל) עלינו לזכור שחלק לא מבוטל מהפירות הנקראים בפינו "ירקות" לא היו מוכרים בעת העתיקה בארץ וסביבתה כחלק מסל המזון של האדם משום שהגיעו רק מאוחר יותר. כך הם למשל העגבניה, התירס, הקישוא, הדלעת, הפלפל(3) ועוד.
סיכום המקורות השונים מצביע על שלוש הגדרות שונות למונח "ירק" או "ירקות" המיועדות לתחומי הלכה שונים. כאשר ההגדרה מתייחסת לאיסור ערלה, כלאים וברכות מטרת ההגדרה היא להבדיל בין אילן ובין "ירק". במשנה בכלאים (פ"א מ"ז) נאמר: "אין מביאין אילן באילן, ירק בירק, ולא אילן בירק, ולא ירק באילן. רבי יהודה מתיר ירק באילן". אילן אינו אסור בכלאי הכרם, חייב בערלה וברכתו "בורא פרי העץ" ואילו "ירק" אסור בכרם, פטור מערלה וברכתו "בורא פרי האדמה". הגדרת "ירק" לצורך זה רחבה וכוללת את כל הצמחים שאינם אילנות. הבדל נוסף בין "אילן ל"ירק" הוא המועד הקובע את השתייכות הצמח לשנה מסויימת לענין מעשרות ושביעית. המועד הקובע ב"ירק" הוא הלקיטה ואילו באילן המועד הקובע הוא החנטה. הבדל זה קשור לאופיו הבוטני של ה"ירק" התלוי בהשקייה מתמדת בדומה לאתרוג שלמרות היותו אילן דומה ל"ירק" לענין מעשרות.
הגדרה נוספת של "ירק" מבחינה בין חלקי הצמח או שלבי גידול שונים שמעמדם תלוי במטרות השונות שלמענם מגדלים אותו. צמחים או חלקי צמח שמטרת גידולם היא הגרגירים כמו תבואה וקטניות נקראים "זרע" ואילו צמחים שהחלק העיקרי שלהם נאכל בעודו ירוק נקראים "ירק". הבחנה זו קובעת מהו החלק בצמח שיש להפריש עליו תרומות ומעשרות. במשנה בנדרים (פ"ז מ"א) נאמר: "הנודר מן הירק מותר בדלועין ... ואסור בפול המצרי לח ומותר ביבש". הגדרה נוספת דומה במידה רבה, אם כי לא זהה, להגדרה המקובלת בשפת היום-יום. בשונה מההגדרה המקובלת הכוללת בין הירקות גם פירות, על פי ההגדרה הבוטנית (עגבניה, מלפפון, פלפל, קישוא ועוד), הרי שב"ירקות" של חז"ל לא נכללו בדרך כלל פירות אלו אלא רק גידולי גבעולים, עלים, שורש ופקעת. יוצאים מן הכלל הם מינים שפירותיהם ניתנים לאכילה גם בעודם קטנים ולכן נכללו בקבוצת ה"ירק". הגדרה זו מתייחסת לאפשרות לגדל את הירקות בערוגות קטנות ובכך להסביר את ההיתר לגדל מינים שונים בערוגה משותפת (כלאים, פ"ג מ"ב).
מדברי הגמרא משתמע שלכל הדעות דלועים אינם נכללים בקבוצת ה"ירק" ואילו המחלוקת בין חכמים לרבי עקיבא היא באדם הנודר "ירק המתבשל בקדרה עלי". ייחודם של הדלועים הוא בכך שעיקר אכילתם הוא על ידי בישול.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"ירק" לעומת "אילן"
לענין כלאי הכרם אומרת התוספתא (כלאים, ליברמן, פ"ג הל' ט"ו): "הקנים והחגין והוורד והאטדין מין אילן ואינן כלאים בכרם. זה הכלל: כל המוציא עליו מעיקרו הרי זה ירק וכל שאין מוציא עליו מעיקרו הרי זה אילן". בתוספות הרא"ש (ברכות, מ ע"א) מובאת גרסה שונה: "... תניא בתוספתא כל שמוציא עליו מעיקרו עשב הוא ומברכין עליו בפה"א וכל שמוציא עליו מענפיו אילן הוא ומברכין עליו בפה"ע וכו'". הבית יוסף (או"ח סי' רג ג') מסיק מגרסה דומה, המובאת בשם הגאונים, מסקנה להלכה: "ומ"ש רבינו בשם תשובת הגאונים כל אילן שיבש בסיתוא וכו'. מסיים בה בתשובת הגאונים בלשון הזה דהכי אמר גאון תני בתוספתא (שם) כל שמוציא עלין מעיקרו עשב הוא וכל שמוציא עלין מעצו עץ הוא והני מוז"י (בננה) כיון דכלו עציו לגמרי והדר פארי משרשיו מברכין עליו בורא פרי האדמה עד כאן לשונו וכו'". מחילופי גרסאות אלו נוכל להסיק ש"עיקרו" ו"עצו" (ראו עוד במאמר "היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק") וכן "ירק" ו"עשב" הם שמות נרדפים. על פי ה"אור זרוע" (ח"א, הלכות סעודה סי' קע"ב) "עצו" הוא הענפים: "... וכל שמוציא עליו מעצו פי' מענפיו אילן הוא ומברכין עליו בפה"ע". ההבחנה שאנו מוצאים בתוספתא בין ירק ואילן לעניין כלאיים מתורגמת בפוסקים גם להלכות ברכות. על פי הבחנה זו נוכל להגדיר ירק כגידול חד-שנתי או אפילו כזה שחלקיו העל-אדמתיים מתייבשים בסוף עונת הגידול והוא מתחדש מהשורש. ייתכן שגם הרשב"א בחידושיו (ברכות, מג ע"א) סבר כך וכוונתו בביטוי "תחילת ברייתו" היא רק לחלק העל-אדמתי: "... ותניא נמי גבי כלאי הכרם כה"ג [תוס' כלאים פ"ג] כל שמתחלת ברייתו מוציא עלין מין ירק וכל שמתחלת ברייתו מוציא עץ מין אילן הוא וכו'". שיטה אחרת מרחיבה את המונח "ירק" גם לצמחים בעלי גזע רב שנתי, שענפיהם נושרים בחורף(4) משום שמזהה את ה"עיקר" כגזע ולא כשורש. שיטה זו מובאת בשולחן ערוך הרב (ברכת הנהנין, פ"ו סי' ו'):
"... ויש אומרים שאפילו העיקר נשאר קיים כל החורף רק שענפיו נושרים בחורף וחוזרים וצומחים בקיץ מהעיקר ומוציאין עלין ופירות אין פירותיו חשובים לברך עליהם בורא פרי העץ ויש לחוש לדבריהם לכתחלה לברך בורא פרי האדמה. ואם בירך בורא פרי העץ אף על פירות עץ שכלה כל העיקר וענפיו בחורף ולא נשאר אלא השורש יצא בדיעבד".
מבחינה מסוימת ניתן לומר שעל פי חז"ל כל הצמחים הנאכלים (בדרך ראויה ומקובלת) נקראים פרי שהרי על כולם נתקנה ברכה הפותחת ב"בורא פרי וכו'" אלא שקיימת הבחנה בין ירקות וזרעים שברכתם "בורא פרי האדמה" לפירות שברכתם "בורא פרי העץ". באופן כללי ביותר מבלי להכנס לסבך ההלכתי משתמע שפרי העץ הם פירות הגדלים על צמחים רב-שנתיים ולרוב השיטות גם גבוהים (כאמור, לגבי אופן ההגדרה המדויקת של צמח רב-שנתי קיימת מחלוקת ראשונים). להבחנה כללית זו כמה יוצאים מן הכלל. למשל ברכת קור הדקל (ראו במאמר "דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא") היא "בורא פרי האדמה" למרות שהוא גדל בצמרת הדקל: "קורא רב יהודה אמר: בורא פרי האדמה; ושמואל אמר: שהכל נהיה בדברו. רב יהודה אמר בורא פרי האדמה פירא הוא, ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו הואיל וסופו להקשות" (ברכות, לו ע"א). מאידך גיסא הקפריסין (ניצני הפריחה של הצלף) נקראים פירות למרות שאינם פרי בהגדרה הבוטנית: "על מיני נצפה על העלים ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה, ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ". להלכה הרמב"ם (הלכות ברכות, פ"ח הלכ"ו) מבחין בין אביונות הצלף שהם הפרי בהגדרה הבוטנית לבין הקפריסין שאמנם הם החלק המועדף לאכילה אך אינם פרי אלא ניצני פרחים: "... קפרס של צלף מברך עליו בורא פרי האדמה מפני שאינו פרי, והאביונות של צלף הן הפרי שהן כצורות תמרים דקים קטנים מברך עליהן בורא פרי העץ". (על חלקי הצלף ראו ב"צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא"). מהלכות אלו ואחרות ניתן להסיק שמבנה הצמח איננו המדד היחיד לקביעת סוג הברכה ויש להביא בחשבון גם את מעמדו ומטרת הגידול שלו.
"ירק" לעומת "זרעים"
בניגוד לחלוקה הדיכוטומית המבדילה בין "ירק" ל"אילן" שעליה עמדנו עד עתה, ומיישמת את ההגדרות לגבי כלאיים ולעניין ברכות, הרי במקורות אחרים ניתן למצוא שקבוצת ה"ירק" איננה קבוצה אחידה והיא כוללת בתוכה שתי קבוצות משנה: "ירק" ו"זרע". חלוקה זו מבחינה בצמחים עצמם בין חלקיהם ה"ירוקים" כאשר הכוונה לכל האיברים הוגטטיביים (איברים שאינם קשורים לרבייה) לבין הזרעים הנקראים בלשון חז"ל "זרע". ה"ירק" כולל את הגבעולים, העלים, הפרחים, השורשים והפקעות הנאכלים. מקור השם "ירק" הוא בעובדה שחלקי צמח אלו נאכלים בדרך כלל בעודם רכים כאשר הצמח עדיין ירוק. אכילת הזרעים המקובלת היא רק לאחר שהצמח השלים את התפתחותו והתייבש כמו למשל בתבואה. בגידולים מסויימים גם הזרעים עשויים להאכל כאשר הם עדיין בשלב ה"ירק" ואופן השימוש בהם תלוי ברצון המגדל. לדוגמה, לגבי נדרים אנו לומדים: "הנודר מן הירק מותר בדלועין ... ואסור בפול המצרי לח ומותר ביבש" (נדרים, פ"ז מ"א) אך גם "רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה כיוצא בהן" (שביעית, פ"ב מ"ח). מפרש הריבמ"ץ: "רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לשם זרע מתחילה כיוצא בהן. פירוש שווה לאורז ודוחן, ומתעשר לשעבר ומותר בשביעית, אבל אם זרען לאכלו ירק, בשעת לקיטתו עישורו, כירק".
הבחנה זו בין הזרעים ובין חלקיהם הירוקים של הצמחים מוזכרת גם לגבי הלכות מעשר וכלאים: "... כסבר שזרעה לזרע ירקה פטור, זרעה לירק מתעשרת זרע וירק. רבי אלעזר אומר: השבת מתעשרת זרע וירק וזירין, וחכמים אומרים אינו מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגיר בלבד" (מעשרות, פ"ד מ"ה). במסכת עירובין (כח ע"א) אנו לומדים: "השחליים והגרגיר שזרען לירק מתעשרין ירק וזרע, זרען לזרע מתעשרין זרע וירק". מפרש רש"י: "לירק - לאכול בירקן. זרען חייב - במעשר, ואף על פי שלא זרען מתחילה לכך. וירקן פטור - דלאו מידי הוא ... הגרגיר - אורוג"א נאכל בין זרע ובין ירק". מקור נוסף בתוספתא המבחין בין חלקי הצמח הוא בשביעית (ליברמן, פ"ב הל' ז')": "השבת והכסבר שזרען לירק אף על פי שהשרישו לפני ראש השנה ולקטן לאחר ראש השנה, מתעשרין ובשעת לקיטתן עישורן, ומתעשרין מזרען על ירקן ומירקן על ירקן ... השבת שזרע לזרע מתעשרת זרע ופטורה זירין וירק. זרעה זירין (לירק) מתעשרת זרע וזירין וירקה פטור. כל ירקות שזרען לזרע בטלה דעתו, ירקן חייב וזרען פטור".
מהלכות אלו אנו לומדים על צמחים שניתן היה לזרעם למטרות שונות ("זרע" או "ירק") ולכן אופן חיובם במעשר לא היה אחיד. מאידך גיסא בחלק מהצמחים השימוש המקובל היה קבוע ומכאן גם ההלכה: "התבואה והקטנית שזרעה לזרע ("תוספתא כפשוטה" על פי גרסאות כתב "לירק") בטלה דעתו, זרען חייב וירקן פטור. הפול והשעורין והתלתן שזרען לירק בטלה דעתו, זרען חייב וירקן פטור" (תוספתא, שביעית, ליברמן, פ"ב הל' ח'). צמחים נוספים שמעמדם החקלאי נידון על ידי חז"ל מובאים בתוספתא (כלאים, ליברמן, פ"ב הל' ח'): "החרדל והפולין והשיפון אף על פי שזרען לירק אין זורעין אותן בערוגה. פולין הגמלונין ופול המצרי בזמן שזרעו לזרע זורעין אותו בערוגה, לירק אין זורעין אותו בערוגה אחת. ושאר ירקות שדה וירקות גנה אף על פי שזרען לזרע אין זורעין אותן בערוגה אחת".
"ירק" לעומת "ירקות"
במבט ראשון נראה ש"ירקות" הם צורת הרבים של "ירק" אך למעשה ניתן לראות ששתי מילים אלו שונות גם במשמעותן. במשנה בברכות (פ"ו מ"א) נאמר: "כיצד מברכין על הפירות ... ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ. ועל הירקות אומר בורא פרי האדמה רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים". מהמשנה אנו לומדים שקבוצת ה"ירק" (העומדת בניגוד לקבוצת ה"אילן") כוללת שתי קבוצות משנה כלומר "פירות הארץ" ו"ירקות". רמז למהותם של ה"ירקות" ניתן לקבל ממחלוקתו של רבי יהודה שהרי הוא איננו חולק על משמעות השם אלא רק על נוסח הברכה. לדעתו הנוסח "בורא פרי האדמה" כללי מדי ולכן מצמצם אותו ל"בורא מיני דשאים" המגדיר טוב יותר את מהותם של הירקות. מכאן ניתן להסיק ש"הירקות" הם גידולים דומים לדשא כלומר החלק העיקרי הנאכל בהם הוא עליהם או איברים ירוקים נוספים(5). ואכן כך מפרש רבינו יונה על הרי"ף (ברכות, כד ע"ב): "ועל פירות הארץ וכו' הקטניות נקראות פירות הארץ וכרוב ותרדין וחסא וכיוצא בהן נקראין ירקות". ה"תרדין" הם כנראה סלק עלים (ראו במאמר "מפני שאוכלין תרדין, ושותין שכר של היזמי") ואם כן בדוגמאות שמנה רבינו יונה מופיעים רק גידולי עלים. בתוספתא (שביעית, ליברמן, פ"ב הל' ז') אנו לומדים: "... כל ירקות שזרען לזרע בטלה דעתו, ירקן חייב וזרען פטור". לומדים אנו ש"ירקות" הם גידולים שבדרך כלל נאכלים בהם החלקים הוגטטיביים ולא הזרעים. בניסוח אחר ניתן לומר ש"ירקות" הם גידולים שהחלק הנאכל הוא זה שמתפתח מהזרע אך לא הזרע עצמו ואילו זרעים הם גידולים שהחלק הנאכל בהם הוא זה שנזרע כדוגמת מיני דגניים וקטניות. לדוגמה אנו מוצאים במשנה במעשרות (פ"ג מ"ג): "השוכר את הפועל ... לנכש בבצלים. אמר לו על מנת לאכול ירק, מקרטם עלה עלה ואוכל ואם צירף חייב". הפועל תולש עלים בודדים מהבצלים שעדיין לא הגיעו לגמר גידולם.
ראיה נוספת וחד משמעית לכך ש"ירק" הוא דווקא גידולי עלים נוכל לקבל מהגמרא בפסחים (נו ע"ב): "ונותנין פיאה לירק. ולית להו לאנשי יריחו הא דתנן, כלל אמרו בפיאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכניסו לקיום חייב בפיאה ... ומכניסו לקיום פרט לירק. אמר רב יהודה אמר רב: הכא בראשי לפתות עסקינן, ומכניסו לקיום על ידי דבר אחר קמיפלגי. מר סבר: מכניסו לקיום על ידי דבר אחר שמיה קיום, ומר סבר: לא שמיה קיום". "ירק" איננו חייב בפאה משום שאיננו נשמר. עלים אכן כומשים בקלות ואינם נשמרים. המשך דברי הגמרא מאושש את הגדרה זו משום שהיא מחלקת בין "ראשי לפתות" שהם העלים לבין אשרוש הלפת (בלשון רש"י "אימהות") שלא רק שנשמר אלא גם מסייע לשימור העלים. מפרש רש"י: "ראשי לפתות - עלי הלפת מכניסין אותן לקיום על ידי האימהות. ללפת - לעלין, דבאימהות כולי עלמא מודו דהא מתקיימין". פירוש רש"י מובן היטב לאור כך שהאשרוש מכיל כמות גדולה של מים העשויים לעבור לעלים כאשר הם מתחילים להתייבש. בנוסף לכך עצם ניתוק העלים מהאשרוש וניתוק צינורות ההובלה שלהם עלול לזרז את ההתייבשות. כאשר אין מפרידים את העלים מהאשרוש הם עשויים להשאר טריים זמן רב יותר. פירוש רש"י שונה מהסבר הר"ח שפירש ש"מכניסו לקיום על ידי דבר אחר" איננו העלים אלא כבישה.
על הבחנה זאת בין "ירק" ובין "זרעים" והקשר לפסוק בבראשית "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע" עמד הגר"א (אדרת אליהו על התורה):
"תדשא הארץ ... ומפני שכל חלקי הצמחים הם שלש אלה. אלנות וזרעונים. והזרעונים נחלק לשנים. ירקות וזרעונים. ירקות הם אשר הירק נאכלים מהם ולא הזרע כמו לפת וצנון והם הנקראים דשא וכן אמרו ועל הירקות אומר בורא מיני דשאים (ברכות, לה ע"א). והזרעונים הם אשר נאכלים הזרע ולא העשב כמו תבואה וקטניות כשאר"זל על התבואה אומר בורא מיני זרעים כדאיתא בתוספתא פרק ל"ד וזהו עשב מזריע זרע שאין עקרן אלא להזריע זרע".
הבחנה זאת בין "ירק" ו"ירקות" הנוגעת להבדל בין סוגי גידולים ולא רק בין חלקי הצמח מופיעה במקורות תנאיים נוספים כפי שעולה מדברי הרמב"ם (כלאים, פ"א הל' ט'): "ויש מזרעוני גינה זרעונים שדרכן לזרוע מהן שדות כגון הפשתן והחרדל ואלו הן הנקראים מיני זרעים, ויש מזרעוני גינה זרעונים שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא ערוגות ערוגות קטנות כגון הלפת והצנון והתרדים והבצלים והכסבר והכרפס והמרור וכיוצא בהן ואלו הן הנקראים מיני ירקות". על פי הרמב"ם "ירקות" הם גידולים הצומחים בערוגות קטנות ונאכלים בעודם רכים. בכך מפרש הרמב"ם את המשנה בכלאים (פ"ג מ"ב): "כל מין זרעים אין זורעים בערוגה וכל מין ירקות זורעין בערוגה וכו'". מפרש הרמב"ם: "הירקות זורעין מהן מעט, ולפיכך נזרעין ערוגות ערוגות. ומיני זרעים שזורעין מהן חלקות גדולות אינן נזרעין ערוגות ערוגות. אמר שזה שהתרנו למעלה חמשה זרעונים בערוגה, ושלשה עשר אם היה לה גבול טפח כמו שביארנו, אינו אלא במיני ירקות בלבד, אבל לא מיני זרעים מפני שהם נראים כלאים וכו'". בהלכות כלאים (פ"ד הל' ט') כתב: "מיני ירקות שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא מעט מעט כמו שבארנו מותר לזרוע מהם אפילו חמשה מינין בתוך ערוגה אחת שהיא ששה טפחים על ששה טפחים וכו'".
אין בדברי הרמב"ם עדות מפורשת לאופי הירקות והסיבה שמגדלים אותם בערוגות קטנות אך ניתן לשער שמדובר בצריכה יומיומית שלהם תוך כדי גידולם בערוגות בניגוד לגידולי שדה שיש להמתין עד להבשלתם המלאה כדוגמת תבואה וקטניות. הבדל זה נאמר על ידי הרש"ס באופן מפורש: "שמשונים הם ירקות מפני שמשלפין מהם בכל יום ואוכלין אותם בקלחן ובעשבן"(6).
מקור נוסף הרומז על מאפייני הירקות הוא מחלוקת תנאים לגבי מין שאיננו "ירק" טיפוסי: "הנודר מן הירק מותר בדלועין, ורבי עקיבא אוסר. אמרו לו לרבי עקיבא: והלא אומר אדם לשלוחו קח לי ירק, והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין! אמר להם: כן הדבר, או שמא אומר הוא לא מצאתי אלא קיטנית? אלא שהדלועין בכלל ירק, וקיטנית אינו בכלל ירק. ואסור בפול המצרי לח, ומותר ביבש" (נדרים, פ"ז מ"א). ראשית יש להעיר שאכן לעניין נדרים נפסק שהדלועין אינם נקראים ירק(7) הדלועין (כנראה דלעת הבקבוק. ראו במאמר "האבן שבקירויה אם ממלאין בה ואינה נופלת, ממלאין בה") אינם נכללים בקבוצת ה"ירקות" (או לפחות מעמדם נתון למחלוקת) משום שהחלק הנאכל הוא פרי ולא חלק וגטטיבי. בלשון הרשב"א: "והא מן ירק נדר. ולר"ע פריך דהא איהו לא נדר אלא מן הירק וזה אינו ירק אלא פרי וכו'". לגמרא ברור שקבוצת "ירק" איננה כוללת את הדלועין ולכן מקשה על רבי עקיבא: "הנודר מן הירק כו'. והא מן ירק נדר! אמר עולא: באומר ירקי קדירה עלי. ודילמא ירק הנאכל בקדרה קאמר! באומר ירק המתבשל בקדרה עלי". מפרש רש"י: "אמאי אוסר ר"ע הא מן ירק נדר - ודילועין לא איקרי ירק. ירקי קדרה עלי - ודילועין בכלל ירקי קדרה הן שהרי מתבשלין בקדרה". שאלה המסתעפת ממשנה זו היא מה מעמדו של מלפפון. מחד גיסא גם הוא פרי כדלועין ומאידך גיסא אין נוהגים לבשלו בקדירה.
המשנה במסכת מעשרות (פ"א מ"ד) עומדת לכאורה בסתירה למשנה בנדרים משום שכוללת את הדלועים בקבוצת ה"ירק": "ובירק: הקשואים והדלועים והאבטיחים והמלפפונות התפוחים והאתרוגין חייבים גדולים וקטנים. ר"ש פוטר את האתרוגים בקטנן וכו'". קושי נוסף עליו עמדו המפרשים הוא שילוב "התפוחים והאתרוגין" ברשימת ה"ירקות" שמנתה המשנה. על קושי זה עמד הרמב"ם בפיהמ"ש ולכן הגיה והוסיף את המילה "וכן":
"תקון משנה זו כך הוא, ובירק הקשואים והדלועים האבטיחים והמלפפונות, וכן התפוחים והאתרוגים חיבין גדולים וקטנים לפי שתחלתן אוכל וסופן אוכל וראוים הם לאכילה כשהן קטנים, ואין משאירין אותן אלא להוסיף אוכל כמו שביארנו".
הריבמ"ץ כתב: "התפוחין והאתרוגין. פירות אילנות הן, אלא לעניין מעשר כירק הן, וחייבין בין גדולין בין קטנין, פירוש בין בתחילתן בין בסופן כירק". ייתכן ובניגוד לרמב"ם הוא מאחד את כל הגידולים תחת שם משותף המייצג הלכה משותפת. המילה "ובירק" איננה מתייחסת לאופי הבוטני של המנויים ברשימה אלא לחיובם במעשר למרות שהם עדיין קטנים ובניגוד לפירות רגילים.
לאור דברי משנה אלו נחזור לעיין במשנה בנדרים המתייחסת לדלועים בלבד ולאופן בו הגדרנו מהם "ירקות". על פי הגמרא המחלוקת בין חכמים לרבי עקיבא נוגעת דווקא לדלועים משום שמדובר באדם שנדר "ירק המתבשל בקדרה עלי". לא ברור לי האם גם קישואים, אבטיחים ומלפפונות נאכלים על ידי בישול וגם בהם תתקיים מחלוקת זו. לעיל מצאנו ש"ירקות" הם גידולים שהחלקים הנאכלים בהם אינם הפירות ואילו המשנה במעשרות מונה ארבעה מיני פירות של גידולי קרקע ומכנה אותם בשם "ירק". ניתן ליישב את הקושי על פי האופן בו מסביר הריבמ"ץ את הופעת הפירות ברשימת ה"ירק" במשנה. המילה "ירק" בה פותחת המשנה איננה מבטאת תכונה בוטנית אלא תכונה הלכתית המאפיינת ירקות והיא חיוב פירותיהם במעשרות גם בהיותם קטנים. ייתכן גם שהאפשרות לאכול את פירות גידולי הקרקע בכל שלבי התפתחותם הופכת אותם בשלבי הבוסר לחלק בלתי נפרד משאר איברי הצמח הוגטטיביים במראה (צבע ירוק) ובטעם.
לאחר שהרחבנו את הגדרת ה"ירקות" על פי המשנה במעשרות נעבור למקור המצמצם את קבוצה זו לגידולי גינה: "הנודר מן היין מותר ביין תפוחים מן השמן מותר בשמן שומשמין ... מן הירק מותר בירקות השדה מפני שהוא שם לווי" (נדרים, פ"ו מ"ט). מפרש רע"ב: "שהוא שם לווי - הבא לומר ירקות שדה צריך לחבר שם לירק ולומר ירקות שדה. וכן כולם. אבל בשביעית לפי שאין ירקות גינה מצויין שאין גדלין בלא עבודה ואוכלים ירקות שדה, לפיכך ירקות סתם בשביעית הוו ירקות שדה. משא"כ בשאר שני השבוע". פירושו מבוסס על דברי הברייתא (נדרים, נג ע"א): "הנודר מן הירק בשאר שני שבוע אסור בירקות הגינה ומותר בירקות השדה, ובשביעית - אסור בירקות השדה ומותר בירקות הגינה".
 |
|
 |
|
תמונה 1. כרובית - תפרחת צעירה |
|
תמונה 2. כרוב |
 |
|
 |
|
תמונה 3. סלק עלים |
|
תמונה 4. צנון |
 |
|
 |
|
תמונה 5. כרפס - סלרי |
|
תמונה 6. דלעת הבקבוק - מטפסת על עץ |
(1) להלן אתייחס לכמה יוצאים מן הכלל.
(2) לעיתים דו-שנתיים או תלת-שנתיים אך לא רב שנתיים.
(3) אין לבלבל בין הפלפל המוזכר בספרות חז"ל שהוא מטפס המניב גרגירים חריפים לבין השיח שהגיע לאזורנו מאמריקה רק לאחר גילויה על ידי קולומבוס.
(4) לא מצאתי דוגמה לעץ בעל גזע רב-שנתי שענפיו נושרים.
(5) ייתכן וניתן לכלול בשם "ירק" גם פירות של גידולי קרקע כמו הדלועים בתנאי שהם נאכלים כשהם עדיין קטנים (ירוקים). ראו להלן בדיון לגבי המשנה במעשרות.
(6) ייתכן שניתן לפרש בעזרת הבחנה זאת את דברי הירושלמי (וילנא, כלאים פ"ה הל' ח'): "תני רבי חיננא בר פפא את שהוא עולה מגזעו מין אילן משרשיו מין ירק. התיבון הרי הכרוב הרי הוא עולה מגזעו. כאן בודאי כאן בספק". מפרש "פני משה": "את שהוא עולה מגזעו. שהנופים והעלין שלו עולין מן גזע האילן ולא משרשיו שבקרקע הרי זה מין אילן ואת שהעלין שלו עולין מן שרשיו שבקרקע וגדלין סביב סביב הגזע שהוא באמצע הרי זה מין ירק. התיבון. וכללא הוא והרי הכרוב שלפעמים הרי הוא עולה העלין שלו מגזעו ולכ"ע מין ירק הוא. כאן בודאי כאן בספק. כלומר הכלל שאמרו הוא בדבר שבודאי ולעולם הוא כך, אבל בכרוב אף על פי שתמצא לפעמים שנראה שעלין שלו מן גזעו הן עולין, מ"מ על הרוב הן מן שרשיו והרי הוא כספק לענין כלאים אם זה יעלה מן הגזע או משרשיו כדרך שארי מין כרוב וספק איסורא לחומרא, ואת שהוא עולה מגזעו לעולם בזה הוא שאמרו מין אילן הוא ואינו כלאים בכרם". הסבר זה תמוה אלא אם כן נניח שזרעי הכרוב לא היו אחידים והתפתחו מהם שני מופעים: כרוב עלים בעל גזע וכרוב בעל שושנת עלים (ראו במאמר "וקולחי כרוב ודלעת יונית" (יבמות, פא ע"ב)). לענ"ד ניתן להסביר שאמנם הכרוב עולה מגזעו אך סימן זה אינו קובע את מעמדו משום שהכרוב הוא ירק וודאי. מגדלים אותו בערוגות קטנות ליד הבית ועליו וקלחו נאכלים תוך כדי גידול ("שמשלפין מהם בכל יום ואוכלין אותם בקלחן ובעשבן").
(7) דבר זה עומד לכאורה בסתירה לדברי המשנה במעשרות (פ"א מ"ד) שבה הדלועים נכללים בקבוצת ה"ירק". לכאורה ניתן ליישב את הסתירה באופן פשוט בכך שבנדרים "הלך אחר לשון בני אדם" ואילו במעשרות הגדרת "ירק" שונה. הסבר זה בעייתי משום שהמשנה פותחת בפנייה בשפתו של הלומד "ובירק" ולאחר מכן מונה את המינים הנכללים בקבוצה זו. להלן ארחיב בשאלה זו.
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
