טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

מאי כבני מרון? הכא תרגימו כבני אמרנא – כבש הבית

"בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון. מאי כבני מרון? הכא תרגימו כבני אמרנא. ריש לקיש אמר: כמעלות בית מרון. (אמר) רב יהודה אמר שמואל: כחיילות של בית דוד. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: וכולן נסקרין בסקירה אחת" (ראש השנה, יח ע"א). 

פירוש: שנינו במשנה: בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון. ושאלו מאי [מה פירוש] "כבני מרון"? הכא [כאן בבבל] תרגימו [תרגמו, הסבירו זאת]: כבני אמרנא [כבני צאן]. ריש לקיש אמר: כמעלות בית מרון ששם היה מעלה תלול וצר מאד ולא היה ברוחבו אלא כדי מעבר אדם אחד בלבד, והעומד בראש ההר היה יכול לראות את כל העולים להר במבט אחד. אמר רב יהודה אמר שמואל: כחיילות כאנשי צבא של בית דוד למשל, שהם נסקרים בבת אחת (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ). מבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: כבש הבית    שם באנגלית:  Sheep    שם מדעי: Ovis aries

שם נרדף במקורות: כבשה, כשב, איל, רחל, יובל, כר, אימר, דיכרין


נושא מרכזי: מהם בני אמרנא ומדוע הם סימלו את המעבר לפני ה'?
 

לריכוז המאמרים שנכתבו על הכבש הקש/י כאן.

במפרשים אנו מוצאים שני פירושים לביטוי "כבני אמרנא". יש הסבירו שהכוונה לבני צאן באופן כללי כלומר לכבשים ועזים ויש שפירשו שהכוונה דווקא לכבשים(1). במבט ראשון נראה שאולי מדובר בהבדל לשוני בלבד ואולי אף לא מכוון. לענ"ד "בני אמרנא" הם דווקא כבשים והם נבחרו במכוון לסמל את המעבר לפני ה' ביום הדין.

רבינו חננאל פירש: "... הכא תרגימו כבני אימרנא (כבני אימרונא) פירוש כבני כבשים העוברים ע"י מונה וכו'". כך פירש גם רש"י: "בראש השנה כל באי עולם כו' כבני אמרנא - ככבשים שמונין אותן לעשרן, ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן, שאין יכולין לצאת כאחד". במסכת תמורה (כט ע"א) הוא מפרש: "אימרא דצומא - כבש רעב שלא נשמר מעולם ולא חששו". מאידך גיסא אנו מוצאים במפורש במאירי: "כבני מרון רצה לומר אחד אחד והוא שפירשו בגמרא הכא תרגימו כבני אמרנא רצה לומר הצאן העובר תחת השבט למעשר שנמנין אחד אחד וכו'". במשך חכמה (דברים, פרק ל') הדבר נרמז: "כבני אימרנא. דכבשים ועזים מצטרפים לענין מעשר, וכן תמימים ובעלי מומים. אבל חדש וישן לא מצטרפים. כן הדורות נכנסים כל דור בפני עצמו וכו'". בעקבות מפרשים אלו גם ב"תלמוד המבואר" מתורגם הביטוי "כבני אמרנא" כבני צאן. בשורות הבאות אוכיח ש"אמרא" או "אימרא" הוא כבש ולאחר מכן אסביר מה ייחודו בהקשר הנוכחי.

בגמרא בברכות (סב ע"א) אנו לומדים: "אביי מרביא ליה אמיה אמרא למיעל בהדיה לבית הכסא. ולרביא ליה גדיא? שעיר בשעיר מיחלף"(2). מפרש רש"י: "מרביה ליה אימרא - מגדלת לו שה, ומלמדתו שהולך עמו תמיד". בגמרא בבכורות (לה ע"א) נאמר: "א"ר יהודה: מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. אמר רבא: גדיא באודניה, אימרא בשפוותיה. איכא דאמרי: אימרא נמי באודניה, אימור דרך צדעיו נפק"(3)  מפרש רש"י: "גדיא באודניה - גדי אזניו ארוכות וקודם שיצא כל ראשו נראין אזניו ויכול להטיל מום דכל זמן שלא יצא כל ראשו אינו כילוד. אימרא בשיפתיה - ששפתיו נראין תחלה ואזניו קשורות ואינן נראות עד שיצא כל ראשו". רבא מבחין בין גדי שאוזניו ארוכות לבין אימרא כלומר כבש בעל האוזנים הקצרות (ראו במאמר "גדיא באודניה, אימרא בשפוותיה"). הבחנה ברורה נוספת אנו מוצאים בספור במסכת כריתות (כח ע"ב): "ינאי מלכא ומלכתא הוו יתבין, מלכא אמר גדיא יאי ומלכתא אמרה אימרא יאי, אמרו: נשייליה ליששכר איש כפר ברקאי, דכהן גדול הוא וקים ליה קדירה. שיילוהו אמר להם אי גדיא יאי ייסק לתמידא וכו'"(4).

באזכורים נוספים משתמע מתוך ההקשר שאמרא הוא כבש. במסכת נדרים (י ע"ב) נאמר: "מתניתין. האומר לחולין שאוכל לך, לא כשר, ולא דכי, טהור וטמא, נותר ופיגול אסור. כאימרא, כדירים, כעצים, כאשים, כמזבח, כהיכל, כירושלים, נדר באחד מכל משמשי המזבח, אף על פי שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר בקרבן וכו'". מפרש רש"י: "כאימרא - שאמר הרי עלי כאימרא דמשמע כבש תמידין".

לאור כך שמצאנו ש"אמרנא" הם כבשים מתעוררת השאלה מדוע באמת לא הסבירו בבבל ש"כבני מרון" הם בני צאן שהרי גם עזים חייבות במעשר בהמה? ייתכן וייחודן של הכבשים בהשוואה לעזים זו התנהגותן הכנועה המאפשרת יציאה מסודרת דרך הפתח הקטן. ניתן להניח שהעזים היו דוחפות זו את זו ויוצרות עירבוביה המקשה לסקור ולספור אותן אחת אחת. כתב בעל "שם משמואל" (מועדים, ראש השנה): "ועל כן מר אמר כבני אימרנא, זהו ביטול הדעת והכנעה כצאן שיש להם טבע ההכנעה ונמשכין אחר הרועה". אופי זה סייע לאומנתו של אביי לגדל עבורו שה שילווה אותו לבית הכסא בניגוד לעיזים בעלות התדמית הדמונית (ראו לעיל).

ההליכה בטור מסודר זה אחר זה משתמעת מפירושו בבמדבר (בלק): "... על כן ישראל שהם ממעטין את עצמם הם מתאחדים ביותר, וכבמדרש למה נמשלו ישראל לשה מה שה ראשו של זה בצד זנבו של זה וכו'. את המדרש שאליו הוא מפנה לא מצאתי אלא מדרש דומה (איכה רבה, בובר, פרשה א'): "אמר רב עמרם לא חרבה ירושלים אלא עד שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר היו שריה כאילים (איכה א ו), מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כיבשו פניהם בקרקע, ולא הוכיחו זה את זה". אמנם האיל הוא זכר הכבשים אבל בחלק מנוסחאות המדרש מתייחסות לאייל (על ההבדל בין אייל לאיל ראו במאמר "למה תוקעין בשופר של איל" (ראש השנה, טז ע"א)).

בתמונה שצולמה במעבר הרים החוצה את הרי האטלס הגבוה במרוקו(5) ניתן לראות עדר גדול הכולל עזים (מימין) וכבשים. העזים נעות כקבוצה ואילו הכבשים נשרכות אחריהם בטור ארוך ומסודר ("ראשו של זה בצד זנבו של זה"). אין ספק שהתנהלות הכבשים בתמונה מתאימה יותר לסקירה מסודרת של בודדים זה לאחר זה. על הבדלי ההתנהגות בין העזים והכבשים ובעיקר על כך שהעזים מקדימות את הכבשים תוכלו לקרוא במאמרים "עיזי מסגן ברישא והדר אימרי" (שבת, עז ע"ב) ו – "ההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא" (בבא קמא, כ ע"א).

טעם נוסף לבחירת הכבשים כפירוש ל"בני מרון" אנו מוצאים בדבריו של רבי צדוק הכהן מלובלין (רסיסי לילה אות מ'):

"ואמרו וכו' שיעלה זכרוניכם וכו' זהו מצד הזכירה עצמה ונגד מעלת בית מרון על ידי שאומרים שהשם יתברך הוא הזוכר ממילא נתרחב המקום ואין שם צמצום והרי הזכרון לטובה כי השם יתברך צופה רק לטובה ולא הביט און וגו'. ובמה בשופר הוא אתערותא דנבראים. נגד כבני אמרנא תוקעין בשופר של איל להזכיר עקידת יצחק שהוא המסירות נפש להשם יתברך וכו'".

 

עדר כבשים ועזים בהרי האטלס במרוקו (העזים מימין והכבשים בטור ארוך משמאל)       צילם: יונתן לוין

(1) למילה "אימרא" פירוש נוסף והוא שפת הבגד כפי שאנו מוצאים במסכת עבודה זרה (לד ע"א): "במה שימש משה שבעת ימי המלואים? בחלוק לבן. רב כהנא מתני: בחלוק לבן שאין בו אימרא". מפרש שם רש"י: "אימרא - שפה יש אומר שלא יחשדוהו ששם בה מתרומת המשכן ולאו מילתא שהרי כבר נגמרה המלאכה ובשעת עבודה מהיכן שקיל".
(2) פירוש: וכיון שמחשש המזיקים בבית הכסא דאגו רבים, מסופר כי אביי מרביא ליה אמיה אמרא למיעל בהדיה מגדלת היתה אומנתו טלה שיכנס עמו] לבית הכסא, כדי שלא יהיה שם לבדו. ושואלים: ולרביא ליה גדיא, [ושתגדל לו גדי]? ומשיבים: שעיר בשעיר מיחלף [מתחלף], מאחר שגם השד וגם הגדי נקראים "שעיר" חששו להכניס אותו במקום המזיקים.
(3) פירוש: ובענין הטלת מום בבכור, אמר רב יהודה: מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, משום שאינו קדוש בבכורה עד שייוולד, ואין זה בכלל איסור הטלת מום בקדשים. אמר רבא: הואיל ובכור אינו קדוש עד שיצא ראשו, גדיא [גדי עזים] יכול לעשות בו מום באודניה [באוזנו], מפני שיש לו אזניים ארוכות, והן יוצאות לחוץ קודם שיצא כל ראשו. ואילו אימרא [טלה של כבשים], שאזניו קטנות ומצויות באחורי ראשו מטיל מום בשפוותיה [בשפתיו], מפני שהן יוצאות תחילה. אבל לא באזנו, מפני שהיא יוצאת לאחר שכבר יצא רוב ראשו.
(4) פירוש: ינאי מלכא ומלכתא הוו יתבין [ינאי המלך והמלכה היו יושבים] ודנים בענייני מאכל, מלכא [המלך] אמר: גדיא יאי [הגדי מובחר] ומלכתא [והמלכה] אמרה: אימרא יאי [הכבש מובחר], אמרו שניהם: נשייליה [נשאל] את יששכר איש כפר ברקאי, שכהן גדול הוא וקים ליה קדירה [והוא מבין במיני תבשיל]. שיילוהו [שאלו אותו]. אמר להו [להם]: אי גדיא יאי ייסק לתמידא [אם הגדי היה מובחר, כדברי המלך, היה עולה לקרבן התמיד ולא הכבש].
(5) תודה לד"ר נועם בר-שי שהעביר אלי את התמונה.

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.