אמר ר' יוסי בתירוץ הקושיה: קיימתיה [העמדתי, פירשתי, אותה] כהא [כמו זו] שאמר ר' שמואל בשם ר' זעירא: כל בהמה שאם תחול עליה קדושת הגוף אינה יכולה ליקרב לא היא בעצמה ולא דמיה, שאם יפדוה לא יוכלו להקריב את הנקנה בדמיה — לא קדשה קדושת הגוף אלא הקדש דמים בלבד. שרק כך תוכל לבוא לידי הקרבה, שיפדוה, והנקנה בדמיה, אם ראוי הוא למזבח, יקרב. ואת [ואתה ר' אלעזר] הסבור שכאשר הקדישו עופות בסתם חלה עליהם קדושת דמים ולא קדושת הגוף אמרת יאות [אומר אם כן נכון], שכן להקריבו את העוף שהוקדש סתם לעולה — אין את [אתה] יכול, דכתיב [שכן נאמר] "בבקר" — ולא עופות. לפדותו אין את יכול, שכן כלל הוא שאין לעוף פדיון. לפום כן צריך מימר [לפי כך צריך לומר]: שעוף שהוקדש בסתם ובכך חלה עליו קדושת עולת בהמה, לא קדשה העוף אלא קדושת דמים.

א בברייתא שהובאה בעמוד הקודם הוזכרה דעת ר' שמעון (לדברי ר' שמעון בן יהודה) שהמפריש נקבה לעולתו לפסחו או לאשמו בכל אלה אין היא עושה תמורה. ומביאים כי בהסבר שיטה זו אמרו חברייא [בני החבורה, התלמידים] בשם ר' יוחנן, וכן ר' אייבו בר נגרי אמר כן קומי [לפני] ר' אילא בשם ר' יוחנן: טעמא דהין תניא [הטעם של תנא זה, ר' שמעון] הוא ממדרש הכתוב. שנאמר "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' "(ויקרא כז, יא). ויש לברר: מה תלמוד לומר (יש ללמוד) מהמלה "טמאה" שהיא לכאורה מיותרת, שהרי וודאי אי אפשר להקריבה! אלא ודאי כוונת הכתוב ללמד שאפילו בהמה שמצד עצמה היא כשרה לקרבן, אלא שהיא טמאה (אינה ראויה) באותו השם, שלקרבן שהוקדשה עבורו אינה ראויה, וכגון נקבה לעולה דינה כן. ומתוך זה למד ר' שמעון שהמפריש נקבה לעולתו לפסחו או לאשמו אין היא עושה תמורה. שמאחר שאינה ראויה לקרבנות הללו, חלה עליה רק קדושת הדמים, וקדושת דמים אינה עושה תמורה. ומעירים: וקשיא [ואולם קשה] שהרי בדא כתיב [בענין זה הרי כתוב] "והעמיד והעריך" (שם), שכדי לפדות את הבהמה מקדושתה צריך להעמיד אותה לפני הכהן שיעריך אותה ואז תיפדה (ראה שם פסוקים יא—יב), ודעת ר' שמעון שאין דין העמדה והערכה בבהמה הקדושה בקדושת דמים בלבד (כמבואר במשנה תמורה פ"ז מ"ג, ובגמרא שם לב,א), וכיצד אפשר להסביר את דברי ר' שמעון בבהמה הקדושה בקדושת דמים בלבד על פי פסוק זה?! ר' זעירא בשם ר' אלעזר לא אמר כן, שפסוק זה הוא מקור שיטת ר' שמעון (לדברי ר' שמעון בן יהודה), אלא כך פירשו: "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' ", ולכאורה המלה "קרבן" מיותרת, שהיה די לומר "אשר לא יקריבו ממנה לה' ". אלא כוונת הכתוב לומר שדווקא כל בהמה שאינה ראוי ליקרב לא כאן, לא למה שהוקדשה, ולא במקום אחר, כלומר, ולא לשום קרבן אחר, היא היא ה"טמאה" שאם הקדישוה לקרבן אינו עושה תמורה, יצאת (יצאה) מכלל זה בהמה נקבה שהוקדשה לעולה, שאף על פי שאינה ראויה ליקרב כאן, לקרבן עולת בהמה, הריהי ראוי ליקרב במקום אחר, בעולת העוף הבאה אף מן הנקבה. ולשיטה זו פסוק זה הריהו מקור לדברי תנא קמא באותה ברייתא החלוק על ר' שמעון וסבור שהמקדיש נקבה בין לעולה בין לפסח או לאשם הריהי עושה תמורה. ומביאים כי ר' אבון ור' בון בעון קומי [שאלו לפני] ר' זעירא: הרי בעל חיים הרובע אדם והנרבע על ידי אדם, שאינן ראוין ליקרב כלל לא כאן, לקרבן לו הוקדשו, ולא במקום אחר, לקרבן אחר, ואולם אם הוקדשו לקרבן הרי הן עושין תמורה, ושלא כדבריך! אמר לון [להם]: אף אני לא אמרתי שבהמה שאינה ראויה לשום קרבן אינה עושה תמורה, אלא בבהמה טמאה ממש, כלומר, ממיני הבהמות הטמאות, ולא ממין טהור אלא שאינה ראויה לקרבן לו הוקדשה. ולכן רובע ונרבע, אף שהן עצמם אינן יכולות להיקרב לשום קרבן, מינן יכול להיקרב, ולכן אף הן עצמן יכולות לעשות תמורה. ודוחים: וקשיא [ואולם אינך יכול לומר כך שכן קשה] שהרי בדא כתיב [בענין זה הרי כתוב] "והעמיד והעריך" (שם), וברור שפסוקים אלו עוסקים בבהמה טהורה שהוממה לאחר הקדשתה, ולא בטמאה ממש, שהרי דין הטמאה ממש נאמר בכתוב אחר ("ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו". ויקרא כז, כז).

ב הלכה ה משנה אחת לשלשים יום משערין את שווי הדברים שצריך לקנות מכספי הלשכה. שקובעים עם מוכר הדברים את השער של היינות השמנים והסלתות לשלושים הימים הבאים. כך שאם יתייקר השער יתנו למוכרים כשער שנקבע. ודין נוסף: כל המקבל עליו לספק סלתות מארבע, כלומר, שסיכם עם גזברי ההקדש לספק למקדש ארבעה סאין סולת בסלע לשנה הקרובה, שכך היה מחירם באותה שעה, וקיבל מהם את דמיהם מראש, והתייקר מחירם ועמדו משלש, שעתה יכול לקבל רק שלוש סאים בסלע — בכל זאת יספק מארבע, כפי שקיבל על עצמו. ואף אם קבע לספק רק משלש סאים בסלע, וירד המחיר ועמדו מארבע סאים בסלע — יספק מארבע, שכלל הוא שיד הקדש לעולם על העליונה בין בעליית המחיר בין בירידתו. אם לאחר שסיפק את הסולת למקדש התליעה הסולת — התליעה לו, לזה שמספק את הסולת, ויביא אחרת תמורתה, שהוא חייב באחריותה. וכן אם שילמו גזברי ההקדש למוכר תמורת היין שיספק למקדש, ולאחר שנתן המוכר את היין להקדש החמיץ היין — החמיץ לו, ויביא אחר תמורתו, מפני שחייב באחריותו. וטעם הדבר: לפי שהמוכר אינו מקבל מעותיו, כלומר, אינו זוכה בהם, עד שיהא המזבח מרצה, והרי דברים אלו אינם יכולים לעלות למזבח להקרבה.

ג גמרא תני [שנויה ברייתא] החולקת על דין משנתנו בשם ר' שמעון: מוכרי היין השמנים והסלתות למקדש מיד היו מקבלין את מעותיהן, שמיד כשקבלו את הכסף תמורת סחורתם זכו בו. ולא חששו שלא ירצה המזבח, מאחר והכהנים זריזין וחרוצים הן

א הלכה א משנה אלו הן שהיו הממונים על תפקידים שונים שהיו במקדש: יוחנן בן פנחס היה ממונה על החותמות שהיו כעין קבלה המאשרת כי אדם הנושא חותמת כזו זכאי לקבל קרבן מסויים מגזברי המקדש, שהיה פנחס מקבל את הכסף מהקונה ומוסר לו חותמת אותה הוא מסר לממונה על סוג הקרבן שקנה ומקבלו תמורתה. אחייה היה ממונה על הנסכים (יין, שמן וסולת לנסכים ומנחות), שהיה נותן למביא חותמת נסכים את הנסכים שהוכנו לשם כך והיו מונחים בלשכה מיוחדת. מתיה בן שמואל היה ממונה על הפייסות (גורלות), לקבוע מי יזכה באיזו עבודה בכל יום. פתחיה היה ממונה על הקנין (תורים או בני יונה לקרבנות הזב, זבה, יולדת ומצורע), שהיה החייב בקן נותן מעות כשווי קן בקופת ה"הקנין" שבמקדש, ופתחיה שהיה ממונה על קופה זו היה דואג בכל יום לקנות בכסף שבקופה עופות ולהקריבם לשם בעליהם ולשם הקרבן שהיו צריכים לו. ואגב אומרים: פתחיה זהו מרדכי היהודי שבשושן הבירה, ולמה נקרא שמו "פתחיה"? שהיה פותח (מפרש) דברים סתומים ודורשן (מסבירם), והיה יודע בשבעים לשון. וחוזרים למנות את הממונים במקדש: בן אחייה היה ממונה על ריפוי הכהנים שהיו חולי מעיים. נחוניה היה חופר שיחין (בורות המים) לצורך עולי הרגל. גביני היה הכרוז של המקדש, והיה מכריז בכל בוקר "עמדו כהנים לעבודתכם ולויים לדוכנכם וישראלים למעמדכם". בן גבר היה ממונה על נעילת השערים במקדש בערב ופתיחתם בבוקר. בן בבי היה ממונה על הפקיע, התאמת עובי הפתילות למנורה לפי תקופות השנה. בן ארזא היה ממונה על הצלצל, כלי נגינה שלאחר שנשמע קולו החלו הלויים בעבודת השיר. הוגרס בן לוי היה ממונה על השיר. שהיה מלמד את המשוררים את שירת המקדש, וקובע אלו מהם יהיו המשוררים בכל יום, וכן קבע מתי יחלו בכל שיר ומתי יסיימוהו. בית גרמו היו ממונים על מעשה לחם הפנים. בית אבטינס היו ממונים על מעשה הקטורת. ואלעזר היה ממונה על האומנים שעסקו באריגת הפרוכת של המקדש. ופנחס היה המלביש, שהיה מסייע לכהנים בהתאמת ובלבישת בגדי הכהונה לצורך העבודה.

ב גמרא במשנה נמנו חמישה עשר ממונים שהיו במקדש, אף שודאי במשך כל שנות קיום שני בתי המקדש היו ודאי הרבה יותר מאלו שנמנו. וכדי להסביר את הדבר ר' חזקיה אמר שר' סימון ורבנן [וחכמים] נחלקו בענין זה, חד אמר [אחד מהם אמר]: האנשים המנויים במשנתנו לא כולם היו בני דור אחד, אלא כשירי הכשרים והמיוחדים מבעלי התפקידים הנזכרים שבכל דור ודור בא למנות עליהן (זכו להימנות). וחרנה אמר [והאחר אמר]: מי, כלומר, התנא שמנאם, שהיה באותו דור מנה מה שבדורו. חלק מהממונים המנויים במשנה נזכרים גם במשנה ביומא (פ"ג מי"א), בית גרמו, בית אבטינס, הגרוס בן לוי ובן קמצר. חלקם נזכרו שם בשל אי רצונם ללמד את סוד מלאכתם לברכה, וחלקם לקללה. ומעירים כי פירוש הדברים תלוי במחלוקת זו. מאן דאמר [מי שאמר סבור] שהתנא כשירי כל דור ודור בא למנות — על כולן, כלומר, על בית גרמו (שלא רצו ללמד את אומנות עשיית לחם הפנים), וגם על בית אבטינס (שלא רצו ללמד את אומנות עשיית הקטורת), הוא הכתוב אומר "זכר צדיק לברכה" (משלי י, ז), ומי שנמנה שם בכלל הנאמר "ושם רשעים ירקב" (שם) הוא בן קמצר (שלא רצה ללמד את אומנות הכתב). ואילו מאן דאמר [מי שאמר סבור] שהתנא מי שהיה באותו דור מנה מה שבדורו — על כולן, כל המנויים באותה משנה במסכת יומא הוא אומר "ושם רשעים ירקב", ועל מי נאמר "זכר צדיק לברכה" — על בן קטין וחביריו שנזכרו שם, שנתן בן קטין מכספו כדי לעשות לכיור שבמקדש שנים עשר ברזים שיוכלו שנים עשר כהנים לקדש ידיהם ורגליהם בו זמנית. וכן עשה מתקן מיוחד לכיור ("מוכני"), כדי למנוע ממי הכיור להיפסל בלינה.