סקר
ללומדים דף יומי בלילה - איזה דף אתם לומדים?




 

פירוש שטיינזלץ

בברייתא האחרונה הוזכרה דעת ר' מאיר שזמן קריאת שמע בערבית הוא מזמן שהכהנים טובלים לאכול בתרומתם. ובתוספתא שנינו משמו כי זמנה הוא משעה שבני אדם נכנסים לאכול בערבי שבתות, ואם כן קשיא [קשה] מדברי ר' מאיר על דברי ר' מאיר עצמו! ומשיבים: תרי תנאי אליבא [שני תנאים לשיטת] ר' מאיר, כלומר, שני תנאים תלמידי ר' מאיר חולקים בשאלה זו, וכל אחד מהם ייחס לרבו דעה אחרת.

וכן קשיא [קשה] מדברי ר' אליעזר על דברי ר' אליעזר עצמו, שבמשנה הוא אומר שזמן קריאת שמע מצאת הכוכבים ("משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן") ובברייתא שנינו משמו כי הזמן הוא משעה שקדש היום בערבי שבתות!

ומשיבים: כאן יש שתי תשובות אפשריות, או תרי תנאי אליבא [שני תנאים לשיטת] ר' אליעזר, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תשובה אחרת לדבר: רישא לאו [תחילת המשנה לא] שיטת ר' אליעזר היא. שאפשר להבין שהשיטה השנוייה במשנה שקוראים את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתם, היא אינה מדברי ר' אליעזר ורק חציה השני של ההלכה, "עד סוף האשמורה הראשונה", היא היא דברי ר' אליעזר.

ב במשנה שנינו כי ר' אליעזר קבע כי סוף זמן קריאת שמע של ערבית הוא עד סוף האשמורה הראשונה בלילה. האשמורה נזכרת במקרא כחלק מהלילה, ואולם עדיין יש לדעת לכמה אשמורות (או משמרות) מתחלק הלילה, אם לשלוש או לארבע אשמורות.

ויש לשאול איפוא משום מה נקט ר' אליעזר ביטוי שאין משמעותו מוגדרת בבירור ולא השתמש בביטוי לשוני מבורר (תוהרא"ש), שכן מאי קסבר [מה בעצם סבור הוא] ר' אליעזר? אי קסבר [אם הוא סבור] כי בן שלש משמרות הוי [הוא] הלילה, לימא [שיאמר] אם כן במפורש "עד ארבע שעות". ואי קסבר [ואם הוא סבור] כי בן ארבע משמרות הוי [הוא] הלילה, לימא [שיאמר] אם כן במפורש "עד שלש שעות"!

ומשיבים: לעולם קסבר [סבור הוא] כי בן שלש משמרות הוי [הוא] הלילה, ומה שהשתמש בלשון "אשמורות" הא קמשמע לן [זה משמיע לנו]: דאיכא [שיש] משמרות ברקיע ואיכא [ויש] משמרות בארעא [בארץ], שגם בעולם העליון (הרקיע) וגם בעולמנו יש חלוקה כזו של הלילה. דתניא [כפי ששנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: שבן שלש משמרות הוי [הוא] הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, מצער זכרון חורבן המקדש. ודימוי זה נלמד ממה שנאמר: "ה' ממרום ישאג, וממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו הידד כדורכים יענה אל כל יושבי הארץ" (ירמיהו כה, ל), ולפי שנזכר בפסוק זה שלוש פעמים שורש המלה "שאג", הרי זה מרמז לשלש שאגות.

וסימן לדבר לחילופי משמרות שלמעלה: שינויים גם בעולמנו, במשמרה ראשונה החמור נוער, בשניה הכלבים, צועקים (נובחים), ובשלישית כבר מתחילים האנשים להתעורר, ותינוק יונק משדי אמו, ואשה מספרת (משוחחת) עם בעלה.

ברייתא זו קבעה סימני היכר חיצוניים למשמרות, ועל כך שואלים: מאי קא חשיב [מה מנה] ר' אליעזר בסימנים אלה, אי [אם] את תחלת המשמרות קא חשיב [הוא מונה] — הרי לתחלת המשמרה הראשונה סימנא [סימן] למה לי? והלא תחילת משמרה זו אורתא [ערב] הוא, ואין איפוא צורך בסימנים מיוחדים! ואם נאמר כי את סוף המשמרות קא חשיב [הוא מונה], אף לסוף משמרה אחרונה למה לי סימנא [סימן]? והלא יממא [יום] הוא, ואין איפוא צורך בסימן נוסף!

ומשיבים: אלא יש להבין את הסימנים שנתן כך: חשיב [הוא מונה] את סוף המשמרה הראשונה, ותחלת המשמרה האחרונה, ששתיהן צריכות לסימן, ובמשמרה האמצעית נתן סימן לאמצעית דאמצעיתא [אמצע המשמרה האמצעית]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם כולהו [בכולן] את סוף המשמרות קא חשיב [הוא מונה], וכי תימא [ואם תאמר] שלסוף המשמרה האחרונה לא צריך סימן מיוחד, שהרי יום הוא — יש לומר כי בכל זאת יש ערך לסימן.

למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] הלכה למעשה — למיקרי [לקרוא] קריאת שמע למאן דגני [למי ששוכב] בבית אפל ולא ידע [ואינו יודע] זמן קריאת שמע אימת [מתי הוא]. שהישן בבית אפל אינו רואה את תחילת אור היום, ולכן ניתן לו סימן, כיון שאשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו כבר נסתיימה המשמרה האחרונה בלילה, ואז ליקום וליקרי [יעמוד ממיטתו ויקרא] קריאת שמע.

אמר רב יצחק בר שמואל משמיה [משמו] של רב: בן שלש משמרות הוי [הוא] הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, כי עבודת המקדש היתה קשורה בזמני המשמרות (תוהרא"ש), ואומר: "אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם".

ג עם הזכרת משמעותם העליונה של זמני אשמורות הלילה מובא מעשה בהקשר דומה. תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה (בית שנעזב ואין בו דיירים) אחת מחורבות ירושלים להתפלל בה. בצאתי מן החורבה התגלה לפני כי בא אליהו הנביא זכור לטוב ושמר (המתין) לי על הפתח של החורבה, (והמתין לי) עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי אליהו כדרך שפונים אל הרב: "שלום עליך, רבי". ואמרתי לו כתשובה: "שלום עליך, רבי ומורי". ואמר לי: בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו: על מנת להתפלל. ואמר לי אליהו: היה לך להתפלל בדרך. ואמרתי לו: לא יכולתי להתפלל בדרך מאחר ומתירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים, ולא יוכל להתרכז בתפילה כראוי, אמר לו אליהו: היה לך להתפלל תפלה קצרה. כי קיים נוסח מקוצר של תפילה, שנועד לאלה שאין ביכולתם להתפלל תפילה ארוכה.

ור' יוסי מסכם כי באותה שעה משיחה קצרה זו למדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך במקום הצורך, ואין להיכנס דווקא לבית להתפלל, ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה שיוכל לכוון לבו בה.

ולאחר דברי ההקדמה אמר לי אליהו: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו בתשובה: שמעתי בחורבה בת קול, כעין הד מאותה שאגה ששואג הקדוש ברוך הוא (מהרש"א) שמנהמת כיונה ואומרת: "אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות". ואמר לי אליהו: חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, קול זה אינו חד פעמי, אלא חוזר בכל יום ויום, שלש פעמים אומרת כך. ולא זו בלבד אלא גם בשעות אחרות כשמזכירים את גדולת ה', וכגון בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין באמירת הקדיש "יהא שמיה [שמו] הגדול מבורך (בנוסח הקדיש: "יהא שמיה רבא מברך"), הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו, ואומר: אשרי המלך שמקלסין (משבחים) אותו בביתו כך, כי כשהיה המקדש, בית ה' בנוי, היה הקדוש ברוך הוא משובח שם בתהילה זו, ועתה בזמן הגלות מה לו לאב שהגלה את בניו, כלומר, מה רבה היא הרגשת הכאב של האב המגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם, ומוסיפים כאב לאב בכאבם שלהם (רשש"ט).

ד תנו רבנן [שנו חכמים], מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה: מפני החשד של זנות, ומפני המפולת, שעשויה החורבה להתמוטט, ומפני המזיקין (שדים). נתינת שלושה טעמים להלכה אחת נראית מיותרת, ושואלים מדוע ניתן הטעם "מפני חשד", ותיפוק ליה [ותצא לו ילמד הלכה זו] מן הטעם הפשוט יותר "משום מפולת"?

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר