ורבנן [וחכמים] אומרים שאין מכאן ראיה גמורה כי "ירשיען" כתיב [נאמר], שאמנם קוראים אנו "ירשיעון" בלשון רבים, אבל הכתיב הוא "ירשיען" בלשון יחיד, ואין למדים מכאן אלא דיין אחד.

א המחלוקת בין רבי וחכמים הוסברה איפוא כמבוססת על השאלה האם יש לסמוך על דרך הכתיבה או על הקריאה המקובלת של מילים בתורה. בענין זה אמר ר' יצחק בר יוסי אמר ר' יוחנן: רבי, ור' יהודה בן רועץ, ובית שמאי, ור' שמעון, ור' עקיבא, כולהו סבירא להו [כולם סבורים הם]: יש אם למקרא. כלומר, יש בסיס ויסוד חזק לאופן שבו קוראים את התורה, וצורת המלה כפי שהיא נקראת חשובה יותר מאשר נוסח הכתיב.

ומפרטים: דברי רבי בענין זה — הא דאמרן [זו שאמרנו] שהרי הוא דורש "ירשיען" בלשון רבים דווקא — "ירשיעון".

ור' יהודה בן רועץ, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שאלו תלמידים את ר' יהודה בן רועץ: נאמר "ואם נקבה תלד וטמאה שבעים כנדתה ושישים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" (ויקרא יב, ה) אקרא אני "שבעים" ולא "שבעים", יכול תהא יולדת נקבה טמאה שבעים יום!

אמר להן: אפשר להוכיח שאין הדבר כן, טימא וטיהר ביולדת זכר שמיד אחרי הלידה היא טמאה ואחר כך באים ימי "דמי טהרה", וטימא וטיהר בנקבה. מה כשטיהר בזכר שיש לה להמתין שלושים ושלושה יום — טיהר בנקבה כפלים (שישים ושישה), אף כשטימא בזכר ואמר "וטמאה שבעת ימים כימי נדת דוותה תטמא" (ויקרא יב, ב) בנקבה הזמן הוא כפלים, ואם כן יש לקרוא כאן "שבעים".

לאחר שיצאו ממנו יצא ומחזיר אחריהם ובקש מהם שישובו, ואמר להן: אי (אין) אתם זקוקים לכך לראיה זו שבאה על ידי ההשוואה, אלא "שבועיים" קרינן [קוראים אנו] במסורת המקובלת, ויש אם למקרא ואין צורך בראיות אחרות.

בית שמאי מנין שסבורים שיש אם למקרא — דתנן [שכן שנינו במשנה], בית שמאי אומרים: כל מיני דם הקרבנות הניתנין על מזבח החיצון, שנתנן במתנה אחת בזריקה אחת בלבד, אף שמעיקר הדין צריכים לתת את דמם בשתי נתינות או יותר — כיפר ויצא ידי חובת הקרבן. שנאמר: "ועשית עולותיך... ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך" (דברים יב, כז), שאף לקרבן עולה, שצריך נתינות אחדות, די בשפיכת דם אחת לצאת בדיעבד ידי חובה. ואילו בקרבן חטאת צריך שיתן לפחות שתי מתנות. ובית הלל אומרים: אף בחטאת, בדיעבד, אם נתנן במתנה אחת — כיפר.

ואמר רב הונא: מאי טעמא [מה הטעם] של בית שמאי — שנאמר בחטאת שלוקח מן הדם באצבעו "ונתן על קרנת מזבח העלה", וענין זה נזכר שלוש פעמים, הרי מצרפים את המקרים שמוזכר בהם "קרנת" "קרנת" "קרנת" (ויקרא ד,כה,ל,לד), ולפי הכלל שמיעוט רבים שנים, הרי כאן שש קרנות. ארבע מהן נמנו למצוה שלכתחילה עליו לתת דם על ארבע קרנות המזבח, ושתים אחרות נמנו לעכב, שאם לא נתן על שתי קרנות לפחות — לא יצא.

ובית הלל אומרים כי יש להבין את הדברים כפי הכתיב. נאמר "קרנות" פעם אחת מלא, ונאמר פעמיים "קרנת" "קרנת" חסר, ולפי הכתיב "קרנת" משמעו קרן אחת בלבד — הרי כאן בסך הכל ארבע. ונאמר כי נותנים את דם החטאת על ארבע קרנות — שלש מהן למצוה בלבד, ואחת לעכב.

ושואלים: לפי הסבר זה לשיטת בית הלל ואימא כולהו [ואמור שכולן] למצוה, וגם אם לא נתן כלל — כיפר. ודוחים: כפרה בכדי [לריק, בלא דבר] בלא נתינת דם כלל — לא אשכחן [מצאנו] בכתובים.

וכן ר' שמעון סבר שיש אם למקרא, דתניא [שכן שנינו בברייתא] שנחלקו חכמים בענין מספר הדפנות ההכרחי בסוכה של מצוה, יש מי שאומר ששתים צריכות להיות כהלכתן, כלומר, דפנות בשיעור הראוי לסוכה, ושלישית אפילו רחבה רק טפח אחד. ר' שמעון אומר שצריך שלש דפנות גמורות כהלכתן, ורביעית אפילו טפח. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון הם נחלקו]? ומסבירים: רבנן סברי [סבורים] שיש אם למסורת שדורשים מצורת המילים בכתיבתן, ור' שמעון סבר שיש אם למקרא. כיצד?

רבנן סברי [חכמים סבורים]: יש אם למסורת, ובענין סוכות נאמר "בסכת" "בסכת" "בסכות" (ויקרא כג, מב–מג) הרי כאן ארבע, כי "בסכת" נדרש בלשון יחיד, ו"בסכות" הוא לשון רבים, ומיעוט רבים שניים. דל חד קרא לגופיה [הסר מקרא אחד לגופו], כלומר, ללמדנו לעצם החובה לשבת בסוכה — פשו להו תלת [נשארו להם איפוא שלוש], כלומר, שלושה מקראות נוספים שמהם אנו לומדים ברמז לענין מנין הדפנות בסוכה, שצריך בה שלוש דפנות. אתאי הלכתא [באה ההלכה המקובלת בידינו] שדופן אחת של הסוכה יכולה להיות בלתי שלמה גרעתא [גרעה] את הדופן השלישית של הסוכה, ואוקימתא [והעמידה אותה] על טפח בלבד.

ולכן: שתים כהלכתן והשלישית אפילו טפח. ור' שמעון סבר שמבינים את הכתובים כדרך קריאתם והקרי הוא "בסכת" "בסכת" "בסכות" כל אחד בלשון רבים, הרי כאן לפחות שש, דל חד קרא לגופיה [הסר מקרא אחד לגופו] שיש צורך בסוכה כלל, ויש איפוא רק שני מקראות שנאמר בהם "בסכות", פשו להו [נשארו להן] ארבע לצורך הדרשה. אתאי הלכתא גרעתא [באה ההלכה וגרעה] את הדופן הרביעית ואוקמיה [והעמידה אותה] על טפח וזהו המקור לשיטתו.

ר' עקיבא סבור שיש אם למקרא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' עקיבא אומר: יודעים אנו שרביעית דם שיצאה ממת אחד מטמאה באהל, ורצה ר' עקיבא להוכיח כי אם יצא דם בשיעור זה מכמה אנשים יחד — מטמא, ומניין לרביעית דם שיצאה משני מתים יחד שאף היא מטמא באהל? — שנאמר: "ועל כל נפשת מת לא יבא" (ויקרא, כא יא) ובלשון המקרא "הדם הוא הנפש", ומן הצורה "נפשות" ברבים, נלמד שגם אם היו שתי נפשות ושיעור אחד הרי זה מטמא. ורבנן אומרים: "נפשת" כתיב ואפשר להבינו בלשון יחיד. ולמדים מכאן לטומאת דם היוצא ממת אחד בלבד.

מתקיף לה [מקשה על כך] על דרך סברה זו כולה רב אחא בר יעקב: מי איכא דלית ליה [האם יש חכם שאין לו, שאינו מקבל את ההנחה] שיש אם למקרא, וסבור שאין סומכים על הקריאה? והתניא [והרי שנינו בברייתא] על הכתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט) יכול הכוונה בחלב, ויהא האיסור בבישול לא בחלב כי אם על חלב?