ואין טועמין מפירותיה, הרי זו הוכחה שהיא מקודשת לפולחן.

ושמואל אמר: כגון דאמרי "הני תמרי לשיכרא דבי ניצרפי דשתו ליה [אלה התמרים לשיכר של בית עבודה זרה ששותים אותו] ביום חגם", ודבר זה דיו לדון את האילן כדין אשירה. אמר אמימר: ואמרו לי סבי [זקני] פומבדיתא לענין זה: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של שמואל.

על דברי רב יהודה בענין הגבהת חבית (ר"ח). מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: כיצד משתתפין במבוי — מביאים חבית של יין וכן של שמן וכן של תמרים וכן של גרוגרות וכן של שאר מיני פירות לצורך השיתוף.

ואם נתן את החבית משלו — צריך לזכות לכולם על ידי אחר. ואם משלהן — צריך על כל פנים להודיע להם שהוא עושה את השיתוף. ומגביה מן הקרקע משהו כדי לזכות לאחרים. הרי שאין צורך להגביה טפח! ומתרצים: מאי [מהו] "משהו" נמי דקאמר [זה שאמר גם כן משמעו] טפח ולא פחות.

א איתמר [נאמר] שנחלקו בנושא שיתופי מבואות, רב אמר: אין צריך לזכות לכולם על ידי אחר, וכל אחד מבני המבוי נעשה שותף מעצמו. ושמואל אמר: צריך לזכות במעשה של הקנאה. וכן נחלקו בעירובי תחומין, רב אמר: צריך לזכות, ושמואל אמר: אין צריך לזכות.

ומקשים: בשלמא [נניח] לשיטת שמואל אפשר להבין את דבריו כי הכא [כאן] בדין שיתופי מבואות תנן [שנינו במשנה] שצריך לזכות, והכא [וכאן] בדיני עירובי תחומין לא תנן [שנינו]. אלא לרב מאי טעמא [מה הטעם] לחלק כך בין הדברים?

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בנושא זה, וכן מסופר שאמר רב יהודה אמר רב: מעשה בכלתו של ר' אושעיא שהלכה מבעוד יום לבית המרחץ שהיה מחוץ לתחום, וחשכה לה שהגיעה השבת לפני שיכלה לחזור. ועירבה לה חמותה עירובי תחומין עבורה, שתוכל לחזור לביתה.

ובא מעשה לפני ר' חייא לשאול אם אפשר לסמוך על עירוב זה — ואסר. אמר לו ר' ישמעאל בר' יוסי: בבלאי [בבלי], כל כך אתה מחמיר בעירובין?! כך אמר אבא: כל שיש לך להקל בעירובין — הקל.

ואבעיא להו [ונשאלה להם ללומדים שאלה זו] האם משל חמותה עירבה לה, וטעמו של ר' חייא שאסר היה משום שלא זיכתה לה. וכיון שלא היה זיכוי אלא עירוב בלבד — אין העירוב קונה בלא זיכוי. או דלמא [שמא] משלה, משל הכלה, עירבה לה, ולא הועיל העירוב משום שנעשה שלא מדעתה?

אמר להן ההוא מרבנן [אחד מהחכמים], ור' יעקב שמיה [שמו]: לדידי מיפרשא לה מיניה [לי עצמי נתפרש לו הדבר ממנו] מר' יוחנן שמשל חמותה עירבה, ומשום שלא זיכתה לה אסר ר' חייא.

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' יעקב בריה [בנה] של בת יעקב: כי מטית התם [כשתבוא לשם לארץ ישראל] אקיף [הקף] את הדרך, שלא תלך בדרך הקצרה ביותר וזיל לסולמא [ולך לסולם] צור, ובעית מיניה [ושאל ממנו] מרב יעקב בר אידי ענין זה.

ואכן, כך עשה ובעא מיניה [שאל ממנו]: האם באותו מעשה משל חמותה עירבה, ומשום שלא זיכתה לה אסר ר' חייא, או דלמא [שמא] משלה עירבה, ומשום שנעשה שלא מדעתה.

אמר ליה [לו]: משל חמותה עירבה לה, ומשום שלא זיכתה לה אסר ר' חייא. ורב סבור כדעת רבו ודודו ר' חייא, ואף הוא סבר שבעירוב תחומין יש לזכות.

אמר רב נחמן נקטינן [מוחזקים אנו] בהלכה פסוקה זו: אחד עירובי תחומין ואחד עירובי חצירות אחד שיתופי מבואות — צריך לזכות. ולאחר שאמר דבר ברור זה בעי [שאל] רב נחמן דבר שלא היה ברור לו כל צורכו: האם עירובי תבשילין שעושים כדי להתיר לבשל ביום טוב לצורך שבת שלאחריו צריך לזכות לכל אלו שיאכלו מתבשיל זה, או אין צריך לזכות?

אמר רב יוסף: ומאי תיבעי ליה [ומה תישאל לו] בענין זה, וכי לא שמיע ליה הא [שמע דבר זה] שאמר ר' נחמן בר רב אדא אמר שמואל: עירובי תבשילין צריך לזכות. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: פשיטא [פשוט הדבר] שלא שמיע ליה [שמע אותה הלכה]. דאי שמיע ליה, מאי תיבעי ליה [שאם שמע אותה, מה נסתפק לו] מה היא ההלכה?

אמר ליה [לו]: אטו [וכי] בעירובי תחומין מי [האם] לא אמר שמואל אין צריך לזכות, ואמר איהו [הוא] בכל זאת שצריך לזכות, ושמא אף כאן אין רב נחמן מקבל את פסקו של שמואל.

אמר לו אביי: הכי השתא [כיצד אתה משוה]?! בשלמא התם [נניח שם] בשיתוף מבואות ועירובי תחומין פליגי [נחלקו] רב ושמואל, וקא משמע לן כחומרין דמר, וכי חומרין דמר [והשמיע לנו שהלכה כחומרתו של זה, וכחומרתו של זה] שסומך על שתי הדעות כאחת אבל הכא [כאן] בענין עירוב תבשילין, אי איתא דשמיע ליה מי איכא דמאן דפליג [אם אמנם שמע את ההלכה האם יש מי שחלק] בכך? ומן הסתם אם אומר אחד מרבותיו פסק הלכה שאין אחרים חולקים עליו, הלכה פסוקה היא.

ב ההוא טורזינא דהוה בשיבבותיה [אותו פקיד גוי שהיה בשכנותו] של ר' זירא, אמרו ליה [לו] השכנים: אוגיר לן [השכר לנו] את רשותך לצורך טלטול בשבת, לא אוגיר להו [השכיר להם]. אתו לקמיה [באו לפני] ר' זירא אמרו ליה [לו]: מהו הדין, האם מותר למיגר מדביתהו [לשכור מאשתו] שלא מדעת בעלה?

אמר להו [להם]: הכי [כך] אמר ריש לקיש משמיה דגברא רבה [משמו של אדם גדול], ומנו [ומי הוא זה] ר' חנינא: אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו. ולפי עקרון זה, יכולה אשת הפקיד להשכיר שלא מדעתו.

כעין זה מסופר: ההוא טורזינא דהוה בשיבבותיה [אותו פקיד שהיה בשכנותו] של רב יהודה בר אושעיא, אמרי ליה [אמרו לו] השכנים: אוגר לן [השכר לנו] את רשותך לצורך טלטול בשבת, לא אוגר להו [השכיר להם]. אתו לקמיה [באו לפני] רב יהודה בר אושעיא, אמרי ליה [אמרו לו]: מהו למיגר מדביתהו [לשכור מאשתו], ולא הוה בידיה [היתה בידו] תשובה. אתו לקמיה [באו לפני] רב מתנא, לא הוה בידיה [היתה בידו] תשובה. אתו לקמיה [באו לפני] רב יהודה, אמר להו [להם]: הכי [כך] אמר שמואל: אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו, ואף בהשכרה כן.

מיתיבי [מקשים] שנינו: נשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן — אין עירובן עירוב, ואין שיתופן שתוף! וכיצד פסק שמואל היפך דברים אלה?

ומתרצים: לא קשיא [קשה]: הא [כאן] כשאמר שמואל שאשתו מערבת שלא מדעתו — הרי זה במקרה שאסר על שכניו אם לא עירב עימם, ואז מקילים אנו ואומרים שאף אשתו רשאית לערב עבורו. הא [כאן] שאין אשתו רשאית לערב שלא מדעתו — מדובר כשלא אסר על אחרים.

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] שיש להבין את הדברים כך, שאם כן קשיא [קשה] מדברי שמואל על דברי שמואל עצמו, שאמר שמואל: אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי, ולא נשתתף שבת אחת — בני המבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין שיתופן ממנו בעל כרחו.

ונדייק מכאן: רגיל — אין [כן], אבל שאין רגיל — לא, הרי שלא בכל מקרה אפשר לשתף אדם שלא מדעתו. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נוכל לסייע לו] ממה ששנינו: כל הדר במבוי כופין אותו לעשות לחי וקורה למבוי, הרי שלצורך תיקון לשבת אין מתחשבים בדעתו ואפשר לעשות אפילו על ידי כפיה.