ור' אליעזר דוחה פירכה זו, כי לדעתו שבות של מצוה עדיף ליה [עדיפה לו בעיניו], שאין ללמוד קל וחומר משבות של רשות שנאסרה ביום טוב לענין שבות שבעשיית מצוה, שמפני חשיבות המצוה יתכן שהתירו שבות זו, אף שלא התירו שבות של רשות.

תניא [שנינו בברייתא] אמר ר' אליעזר: ומה לי אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת, כגון מיחוי הקרביים, שלדעת הכל מותר אף כי כבר איתעביד ליה [שכבר נעשתה] המצוה, וכיצד אפשר לומר כי לא ידחו מכשירי מצוה שלפני שחיטה אף הם את השבת!

אמר לו ר' עקיבא שמה לי כלומר, כיצד יכול אתה לעשות השוואה כזו, שכן אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת, שהרי כבר דחתה שחיטה את השבת, ושבות הנעשית לאחר מכן נעשית לאחר שנדחתה כבר השבת מפני הקרבן, תאמר ידחו מכשירי מצוה שלפני שחיטה את השבת — שהרי לא דחתה עדיין שחיטה את השבת. דבר אחר, נימוק אחר לר' עקיבא: שמא ימצא זבח פסול במום ונמצא מחלל את השבת למפרע, שהרי שחט בשבת ולא קיים מצוה.

נימוק זה דוחה ר' אליעזר: אי הכי [אם כך] אם חושש אתה לכך — משחט נמי לא נשחט [לשחוט גם כן לא נשחוט] שמא ימצא זבח פסול ונמצא מחלל את השבת למפרע. אלא יש להסביר את מהלך הדברים באופן זה: הא אמר ליה ברישא [נימוק זה האחרון אמר לו ר' עקיבא בתחילה] ופרכיה [ושברו] ר' אליעזר כפי שהוכחנו שאין זו ראיה. והדר אמר ליה הך [ואחר כך אמר לו את הנימוק הזה] של מה לי אם דחו.

א במשנה השיב ר' עקיבא ואמר כתשובה לר' אליעזר שאפשר לעשות קל וחומר הפוך: שתהא השחיטה אסורה על ידי קל וחומר מהזאה שתוכיח שהיא אסורה. תניא [שנינו בברייתא], אמר לו ר' אליעזר: עקיבא, בשחיטה השבתני ודחית את דברי בדרך גיחוך ורצית להביא קל וחומר שיש לו פירכה, בשחיטה תהא מיתתו, שכעונש על כך תמות בידי אדם בשחיטה. אמר לו: ר' עקיבא לר' אליעזר: רבי, אל תכפירני בשעת הדין, אל תסתור את ההלכה שבידי בשעה שאנחנו דנים על הדבר, שהרי כך מקובלני ממך: הזאה שבות היא ואינה דוחה את השבת, ולכך אף לשיטתך דברי נכונים וחזור בך ממה שאמרת "ועליה אני דן" וכו'.

ושואלים: אם כן, וכי מאחר שהוא עצמו אגמריה [לימד אותו] הלכה זו שאין הזאה דוחה את השבת מאי טעמא קא הדר ביה [מה טעם חזר בו]? אמר עולא: ר' אליעזר כי אגמריה [כאשר לימד אותו] לר' עקיבא הזאה של תרומה אגמריה [למד אותו] כלומר, שאין מזים על הטמא בשבת כדי להכשירו לאכול בתרומה, וטעמו של דבר — שתרומה גופה אפילו הפרשת התרומה לא דחיא [דוחה] שבת. אבל לא לימדו בענין הזאה לקרבן.

ומעירים: ר' עקיבא נמי [גם כן] כי אותביה [כאשר הקשה לו] באמת — מענין הזאה של תרומה אותביה [הקשה לו]. וכך יש להבין קושייתו: הרי אכילת תרומה שהיא מצוה ואסור להזות על הטמא בשבת כדי שיוכל לאוכלה רק משום שבות ובכל זאת לא התירוה, ומכאן קל וחומר לשחיטה שהיא מלאכה גמורה ותהא אסורה בשבת! והוא, ר' אליעזר, סבר: הזאה של פסח קא מותיב ליה [מקשה לו], משום כך אמר שאף בהזאה זו חולק הוא.

מתיב [הקשה] רבה על הסבר זה של עולא, מתוך ברייתא אחרת: השיב ר' עקיבא ואמר: הזאת טמא מת תוכיח כשחל יום שביעי שלו לאחר שנטמא להיות בשבת, ובערב הפסח שהיא מצוה, שהרי אם יזה עליו יטהר ויוכל לאכול מן הפסחים והיא ההזאה אסורה משום שבות בלבד, ובכל זאת אינה דוחה את השבת. ומכאן ברור שהזאה שדיברו בה היתה הזאה לקרבן פסח, ואם כן מובן שר' עקיבא דן בהזאה לצורך קרבן.

אלא יש לחזור מדברי עולא, ולומר וודאי הזאה של פסח אגמריה [למדו], ומה ששאלנו וכי מאחר דאגמריה [שלמדו] ר' אליעזר עצמו מאי טעמא קא פריך ליה [מה טעם דוחה אותה] ר' אליעזר? ומשיבים כי ר' אליעזר גמריה איתעקר ליה [לימודו נעקר ונשכח ממנו], ואתא ובא ר' עקיבא לאדכורי גמריה [להזכיר את לימודו] ולכן עשה לו קל וחומר זה כדי להזכירו מה שהוא עצמו לימדו. ושואלים: אם כן, ונימא ליה בהדיה [ושיאמר לו במפורש] שכך לימדו! ומשיבים: סבר, לאו אורח ארעא [אין זו דרך ארץ] לומר לרבו ששכח, וניסה תחילה להזכירו בדרך עקיפין.

ב ושואלים לגופם של דברים: ובאמת הזאה מאי טעמא [מה טעם] לא דחיא [דוחה] שבת, מכדי טלטולי בעלמא [הרי טלטול בלבד] הוא מהכלי שבידו לגופו של הטמא, ומה טעם לאסור דבר זה בשבת? תדחי [תדחה] את השבת לפחות משום מצות פסח! אמר רבה: איסור ההזאה גזירה הוא שמא יטלנה את כלי ההזאה ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים, ונמצא עובר על איסור מן התורה ממש, ולכן אסרו כל הזאה. וכשיטת רבה בכמה מקומות שאסרו אף מצוות מסויימות מפני חשש זה.

ומקשים: ולפחות לשיטת ר' אליעזר ניעבריה [נעביר אותם] את מי החטאת, אפילו ברשות הרבים! דהא [שהרי] אמר ר' אליעזר ככלל: מכשירי מצוה כלומר, דברים הנועדים כדי להביא ולסייע לעשיית מצוה אף כשאין בעשייתם מצוה לעצמה, דוחין את השבת אף שהם מלאכה גמורה! אמרי [אומרים] שיש לחלק בדברים: הני מילי [דברים אלה] שמכשירי מצוה דוחים את השבת אמורים היכא דגברא גופיה חזי ורמי חיובא עליה [כאשר האיש עצמו ראוי למצוה ומוטל החיוב עליו], אבל הכא [ כאן], דגברא גופיה לא חזי [שהאיש עצמו אינו ראוי לקרבן פסח] שהרי הוא טמא — לא רמי חיובא עליה [אין מוטל החיוב עליו] ואין בכך כל מצוה, ולכך אין לדבר אז על מכשירי מצוה.

אמר רבה בהתאם לשיטה זו לפי דברי ר' אליעזר: קטן בריא מחמין [מחממים] לו מים חמין להברותו כדי שיהיה חזק יותר כדי למולו בשבת, דהא חזי ליה [שהרי עכשיו ראוי לו] להימול, אבל קטן חולה — אין מחמין [מחממים] לו מים חמין להברותו ולמולו, דהא [שהרי] מאחר שהוא חולה כעת לא חזי ליה [ראוי לו] עתה להימול, ומתוך שאין בו עתה משום מצוה אינו אלא מכשירו למצוה, ואין מכשירי מצוה דוחים שבת.

אמר רבא: ואי [ואם] בריא הוא התינוק למה ליה [לו] חמין להברותו? אלא אמר רבא: הכל חולים הן אצל מילה, שכל תינוק זקוק לרחיצה בחמין ולכן מבחינה זו כל התינוקות נחשבים כחולים, ואחד קטן בריא ואחד קטן חולה — אין מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת אפילו לדברי ר' אליעזר, דהא לא חזי [שהרי אינו ראוי].

איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה על החילוק שעשה בין ראוי ואינו ראוי, ששנינו: ערל מבוגר שלא מל לפני הפסח ענוש כרת משום שביטל בזדון את מצות הפסח, שהרי לערל אסור לאכול ממנו, אלו דברי ר' אליעזר. והא הכא [והרי כאן] דגברא גופיה לא חזי [שהאיש עצמו אינו ראוי] שהרי כל עוד הוא ערל אינו חייב בקרבן פסח, ובכל זאת קתני [שנה] ענוש כרת, אלמא: רמי חיובא עליה [מכאן שמוטל החיוב עליו] אפילו כשאינו ראוי לפי שעה!

אמר רבה תירוץ לקושיה זו: קסבר [סבר] ר' אליעזר בכלל: אין שוחטין את הפסח וזורקין את דם הפסח על (לצורך) טמא שרץ שכן לפי שעה טמא הוא, ואף על פי שביכולתו לטבול במקוה ולהיות טהור גמור בליל הפסח.