והמלקט לו את עצמות הוריו שתחילה קברום באדמה עד שיכלה הבשר, כדי להביאם לקבורת קבע שחייב באבילות כל אותו יום — טובל ואוכל אפילו בקדשים כי האבלות ביום לקוט עצמות היא רק מדברי סופרים והם לא גזרו על אנינות בלילה שאחרי זה.

גר שנתגייר בערב פסח, בית שמאי אומרים: טובל ואוכל את פסחו לערב, ובית הלל אומרים: הפורש מן הערלה ונימול כפורש מן הקבר כאילו נטמא במת וצריך שיזו עליו מי חטאת ביום השלישי וביום השביעי, ואינו ראוי לאכול מן הקרבנות עד ליום השמיני לגירותו.

א גמרא ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] התירו למי שמת לו מת לאכול פסחו לערב? ומשיבים: קא סבר [סבור הוא] אנינות של לילה שלאחר יום המיתה היא דרבנן [מדברי סופרים] בלבד, וגבי פסח לא העמידו הם דבריהם שיהא אסור משום אנינות במקום כרת שהרי הנמנע מן הפסח חייב כרת, ואילו גבי שאר קדשים העמידו חכמים דבריהם במקום שיש בו רק מצות עשה של אכילת קדשים.

ב במשנה נאמר שהשומע שמועה רחוקה על מתו והמלקט עצמות טובל ואוכל בקדשים. ותוהים: מלקט עצמות? הא בעי [הרי צריך] הזאת שלישי ושביעי ככל הנוגע בעצמות המת! ומשיבים: אימא [אמור] לא מלקט בעצמו אלא מי שליקטו לו עצמות והוא לא נגע בהן, ולכן יש כאן אכן דין אבלות מסוימת מדברי סופרים אבל טומאה אין כאן.

ג במשנה שנינו שגר שנתגייר בערב פסח נחלקו בית שמאי ובית הלל אם טובל ואוכל את הפסח לערב. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא בערל גוי שנימול לשם גירות

שבית הלל סברי [סוברים]: גזירה שמא יטמא במת לשנה הבאה, ויאמר: אישתקד [בשנה שעברה], מי [האם] לא טבלתי ואכלתי מיד בלא הזייה? עכשיו נמי [גם כן] אטבול ואוכל. ולא ידע שיש הבדל יסודי במצבו, שאשתקד (שנה שעברה) גוי הוה [היה] ולא מקבל טומאה שמדברי תורה אין טומאה בגוים ועכשיו הוא ישראל ומקבל טומאה, ולכן גזרו שיזה שלישי ושביעי וימתין כדי להרגילו.

ובית שמאי סברי [סבורים] לא גזרינן [גוזרים אנו] מפני חשש זה. אבל ערל ישראל שלא נימול עד עתה מסיבה כלשהי ועתה כשנימול — דברי הכל טובל ואוכל את פסחו לערב, שהרי יודע להבדיל בין אשתקד להשנה ולא גזרינן [גוזרים אנו] דין ערל ישראל משום ערל גוי.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] אמר ר' שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ערל ישראל ששטובל ואוכל את פסחו לערב, אלא על מה נחלקו על ערל גוי שנתגייר שבית שמאי אומרים: טובל ואוכל את פסחו לערב, ובית הלל אומרים: הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר.

ד אמר רבא: בדין ערל שנתגייר בדין הזאה ובדין איזמל העמידו חכמים דבריהן, ולא ויתרו על גזירותיהם אפילו במקום שיש בו חיוב כרת. אולם בדין אונן ומצורע ובית הפרס — לא העמידו דבריהן במקום שיש בו חיוב כרת.

ומבארים את הפרטים: ערל — הא דאמרן [זה שאמרנו] בדברים הקודמים שמשום גזירה ביטלו בית הלל את הגר מלהקריב קרבן פסח, אף שמן התורה הריהו מצווה על כך וחייב כרת על ביטולו.

הזאה — שאמר מר [החכם] במשנה: הזאה עצמה אסורה בשבת רק משום שבות שגזרו חכמים ובכל זאת אינו דוחה את השבת ואם חל ערב פסח בשבת, הרי מי שצריך להזות עליו בשבת — אינו נטהר ובטל מקרבן פסח.

איזמל — דתניא [ששנויה ברייתא]: אם שכחו ולא הביאו אזמל למול בו בשבת כשם שאין מביאין אותו את האזמל דרך רשות הרבים ואין עוברים בכך על דברי תורה כך אין מביאין אותו דרך גגות ודרך חצרות ודרך קרפיפות (בקעות מגודרות) אף כי הדבר אסור רק מתקנת חכמים, ואם כך עמדו חכמים על דבריהם ובשל תקנתם נדחית מצוות המילה, הרי מי שיש לו בן שלא נימול הוא עצמו אסור באכילת פסחו אף שעל ביטולו הריהו מתחייב כרת.

אונן שחכמים לא העמידו דבריהם בו הא דאמרן [זו שאמרנו] במשנתנו.

מצורע מאי היא [מה הוא] ענינו? דתניא [ששנויה ברייתא]: מצורע שטבל ביום שביעי לטהרתו וחל יום שמיני שלו בערב הפסח, וראוי היה באותו יום להביא קרבן כפרה ואז יאכל מן הפסח, וראה קרי בו ביום, ובעל קרי טמא הוא ואסור להכנס למקדש — טובל לקריו ומביא את קרבנותיו להתכפר ואוכל בפסח בלילה.

אמרו חכמים: אף על פי שטבול יום אחר אינו נכנס לבית המקדש שעדיין יש בו טומאה מסויימת, זה — נכנס. והטעם: מוטב יבא עשה של קרבן פסח שיש בו כרת, וידחה עשה שאין בו כרת של "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" שבשלו משלחים את טבול היום מן העזרה.

ואמר ר' יוחנן: יתר על כן, דבר תורה אפילו מצוות עשה מן התורה אין בו שתאסור טבול יום להכנס למקדש, שנאמר: "ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים בבית ה' לפני החצר החדשה" (דברי הימים ב' כ, ה) מאי [מה היא] חצר החדשה — שחדשו בו באותו מקום דבר, ואמרו: טבול יום לא יכנס במחנה לויה בירושלים — בכל תחום הר הבית. ואם כן איסור זה הוא רק מתקנת חכמים ולא העמידו חכמים דבריהם אלה.

בית הפרס שלא העמידו חכמים דבריהם, דתנן [שכן שנינו במשנה]: ושוין בדעתם בית שמאי ובית הלל