הגדרה^[1] - חזקה שאדם מטבעו איננו יכול לכפור את חובו בפניו של בעל החוב

טיב החזקה

בטיבה של חזקה (ראה ערך חזקה) זו נחלקו הראשונים:

• יש מפרשים שאין אדם מעיז פניו בפני מי שעשה לו טובה, כגון מי שהלוה לחברו אין הלוה יכול לכפור בהלואה בפני המלוה, אבל בפקדון שהמפקיד לא עשה שום טובה לנפקד אין כאן חזקה זו, והרי הוא יכול להעיז ולכפור בפקדון (רש"י בבא קמא קז א ד"ה כדרבה, וד"ה אבל).

• יש מפרשים שאדם אינו יכול לכפור בפני מי שיודע שהוא משקר, בין שעשה לו טובה ובין שלא עשה לו טובה; אבל אם בעל חובו אינו מכיר בשקרו, כגון כשהנפקד טוען שהפקדון נאבד אצלו על ידי אונס, שהמפקיד אינו יודע אם זה אמת או שקר, בטענה כזאת יכול אדם להעיז (ריב"א בתוס' בבא קמא שם ד"ה עירוב, ובתוס' כתובות יח א ד"ה חזקה).

• ויש מפרשים שלעולם אינו יכול לכפור בפני בעל חובו בין במלוה ובין בפקדון, בין כשחברו מכיר בשקרו ובין שאינו מכיר (דעת רבינו תם בתוס' כתובות שם, ובבא קמא שם)^[2].

מתי אומרים חזקה זו

מודה במקצת

חזקה זו משמשת תשובה לשאלה למה מודה-במקצת הטענה (ראה ערכו) חייב לישבע, ואין אומרים שיהא נאמן בלי שבועה מטעם מיגו, שהרי יכול היה לכפור הכל ואז היה דינו שפטור משבועה, ומתוך שלא כפר הכל והודה במקצת הרי זו הוכחה שאומר אמת; אלא שאנו אומרים חזקה אין אדם מעיז פניו לכפור הכל, ולכן אין כאן מיגו כלל, שלא היה יכול להעיז ולכפור הכל (בבא מציעא ג א)^[3].

ביטול החזקה

חזקה זו מתבטלת במקום שכנגדה עומדת חזקה אחרת, בצירוף סברא המחלישה את ההעזה. מסיבה זו, תקנו חכמים שכופר הכל נשבע שבועת-הסת (ראה ערכו), לפי שחזקה שאין אדם תובע מחברו אם חברו אינו חייב לו, ואף על פי שאף לנתבע יש חזקה של אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, בכל זאת תולים שהוא משקר, ואין כאן העזה גמורה משום שהוא משתמט ממנו לפי שעה מפני שאין לו עכשיו כסף, וכשיהיה לו כסף ישלם את החוב, ובאמת הלוה אינו רוצה לכפור לגמרי, ולכן הטילו עליו שבועה כדי שיודה (שבועות מ ב; בבא מציעא ג ב)^[4].

כופר הכל

יש אומרים שחזקה זו משמשת אף טעם להלכה שכופר הכל פטור משבועה: שהרי אין אדם מעיז לכפור הכל, ומכיון שזה כפר הכל הרי זו הוכחה שאומר אמת ופטור (רש"י בבא קמא קז א ד"ה כדרבה; רשב"א שבועות מב ב).

לסברא זו בפקדון, לדעה שיכול להעיז, אף אם כפר וטען שלא קיבל את הפקדון חייב להישבע, שהרי אין כאן הטעם של אין אדם מעיז שנפטרנו מחמתו (רש"י שם ד"ה מעיז); ולדעה שאם חברו מכיר בשקרו אינו מעיז, אינו חייב להישבע כשכופר שלא קיבל את הפקדון, אבל אם טוען שהפקדון נאנס חייב להישבע, אפילו כשאינו מודה במקצת, שכיון שהמפקיד אינו יודע האמת הוא יכול להעיז ולשקר (שלטי גיבורים בבא קמא שם, בשם הריב"א; רשב"א שם).

ויש חולקים וסוברים שהטעם שכופר הכל פטור הוא מגזרת הכתוב, ולכן אפילו במקום שלא יכול להעיז, כגון שטען שלא קיבל את הפקדון, פטור משבועה (רבנו תם וריב"א בתוס' בבא קמא קז א ד"ה עירוב). לסברא זו, יש שפוטרים משבועה אפילו כשטוען נאנסו בפקדון (רבנו תם בתוס' שם), ויש שמחייבים בזה, שגזרת הכתוב אינה אלא בהלואה בלבד, אבל בשומרים, מכיון שהתורה חייבה שבועת השומרים בנאנסו, גם כופר הכל חייב (ריב"א בתוס' שם).

לפטור מממון

יש אומרים שדוקא לפטור עצמו משבועה אין אדם מעיז, אבל לפטור עצמו מממון אדם מעיז, לפי שאם אתה חושדו שבא להחזיק ממון חברו שלא כדין, אף הוא יעיז ויעיז בכל טענה שהיא (שו"ת הרשב"א ב רפג). ולכן עזים שאכלו בשדה אחר ותפסם בעל השדה - נאמן לטעון שאכלו עד כדי דמיהם של העזים במיגו שהיה יכול לומר לקוחים הם בידי (בבא בתרא לו א), ואף על פי שאם יאמר כך יהיה מעיז, שחברו יודע שזה שקר, מכל מקום בשביל לפטור עצמו מממון, אדם מעיז (ר"ן שבועות מה ב).

הערות שוליים