הגדרה[1]
- טבעו של אדם שאינו יכול לראות את ממונו הולך לאיבוד ולהימנע מלהצילו[2]
חזקה זו משמשת נימוק להתיר לאדם לעבור על איסור בשני מקרים:
- מי שהחשיך לו בערב שבת בדרך והיו אצלו מעות, נותן כיסו לנכרי להוליכו, שאם לא נתיר לו אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ויביאו בידו ויטלטל ארבע אמות ברשות הרבים (שבת קנג א).
במקרה זה החזקה משמשת סיבה להתיר איסור קל של דברי סופרים כדי שלא יבא לעבור על איסור תורה.
- גנב הבא במחתרת מותר לבעל הבית להורגו, לפי שהגנב יודע שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ובעל הבית לא ישתוק כשיראה שהגנב נוטל את ממונו, ויעמוד כנגדו, אלא שחושב הגנב שכשיעמוד בעל הבית כנגדו יקום עליו ויהרגו, ולכן התירה התורה לבעל הבית להקדים ולהרוג את הגנב, שהבא להרגך השכם להרגו (סנהדרין עב ב, ורש"י ד"ה בעל הבית: יומא פה ב, ורש"י ד"ה אין אדם מעמיד).
במקרה זה החזקה משמשת הוכחה לכך שהאדם נמצא בסכנת נפשות ולכן מותר לו להרוג את הגנב.
הערות שוליים
- ↑ א טור' תקמו.
- ↑ וראה עוד בערך אדם בהול, בפרק אדם בהול על ממונו, בהסבר ההבדל שבין הדין של אין אדם מעמיד עצמו על ממונו שבו החשש הוא סיבה להתיר, לדין של אדם בהול שבו אסרו מאותה סיבה.
