הגדרה^[1] - בית דין מאוחר אינו יכול לבטל תקנות וגזרות של בית דין שקדם לו

מקום הכלל וגדריו

עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דברים יז א) - אלו התקנות והגזרות והמנהגות שבית דין הגדול מורים לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם (רמב"ם ממרים א ב), ואין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין (עדיות א ה; מגילה ב א; מועד קטן ג ב; גיטין לו בעבודה זרה לו א), שבית דין שגזרו גזרה או תיקנו תקנה והנהיגו מנהג ועמד אחריהם בית דין אחר וביקש לבטל דברי בית דין הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג - אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין (רמב"ם שם ב ב).

בחכמה - שראש ישיבת זה בית הדין חכם מאותו שקדם (פירוש המשניות לרמב"ם שם); ויש אומרים שגם כללות החכמה של הבית דין בהצטרפות כולם יתרה מחכמת בית דין הראשון (שו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם אלף תצ).

במנין - שמנין חכמי הדור האחרון שהסכימו וקיבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול ולא חלקו בו, הוא מרובה מזה שקדם (רמב"ם ממרים שם), או שמנין התלמידים שבישיבה של בית דין האחרון מרובה ממנין התלמידים שבישיבה של ראשון (ברטנורא שם); ויש אומרים שבמנין הוא מנין שנים (פירוש הראב"ד שם, בשם הירושלמי), שראש ישיבת בית דין האחרון היה זקן בשנים מזה שקדם (כן משמע משו"ת הרדב"ז שם, ותפארת ישראל שם), או ששימש תלמידי חכמים שנים מרובות יותר (ריטב"א עבודה זרה ז א).

היה גדול בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל עד שיהיה גדול בחכמה ובמנין (משנה שם; רמב"ם שם).

לא בכל התקנות נאמר הכלל הזה, אלא שלשה סוגי תקנות הם:

• שאפילו בית דין גדול מהראשון אינו יכול לבטלן.

• שבית דין השני יכול לבטלן כשהוא גדול מהראשון בחכמה ובמנין.

• שאפילו בית דין קטן מהראשון יכול לבטלן.

יש מי שכתב שהכלל אמור לא רק לבטל אלא אף להוסיף, שאין בית דין קטן מחברו בחכמה ומבנין רשאי להוסיף על תקנותיו של הראשון (יד מלאכי כלל הדינים עג).

התקנות שאפילו בית דין גדול מהראשון אינו יכול לבטלן

התקנות שאפילו בית דין גדול מהראשון אינו יכול לבטלן, הן התקנות של שמונה-עשר-דבר שגזרו בית שמאי ובית הלל, שאפילו יבוא אליהו ובית דינו לבטלן אין שומעים לו, לפי שפשט איסורן ברוב ישראל (עבודה זרה לו א).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים ששמונה עשר דבר לאו דוקא, אלא כל שגזרו ואסרו בשביל סייג לתורה ופשט האיסור בכל ישראל, הרי זה דומה לשמונה עשר דבר (רמב"ם ממרים ב ג).

• ויש אומרים שכל שפשט איסורו בכל ישראל, אפילו אינו משום סייג, אלא סתם גזרה ותקנה ומנהג, הרי זה כשמונה עשר דבר (השגות הראב"ד שם ב; תוספות גיטין לו ב ד"ה אלא, בתירוץ הראשון; ר"ן עבודה זרה שם).

• ויש אומרים ששמונה עשר דבר דוקא אמרו, לפי שעמדה להם בנפשותיהם, בחרבות וברמחים (ירושלמי שבת א ד), ונעצו חרב בבית המדרש ואמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא (בבלי שם יז א), ובשמונה עשר דבר אלו אם פשט איסורם בכל ישראל הוא שאמרו שאף אליהו אינו יכול לבטל (תוספות שם, בתירוץ השני).

התקנות שדוקא בית דין גדול מהראשון יכול לבטלן

מחלוקת זו שייכת גם בנוגע לתקנות שדוקא בית דין גדול מהראשון יכול לבטלן:

• יש אומרים שהן אלו שפשט איסורן ברוב ישראל אבל אינן משום סייג לתורה (רמב"ם שם).

• ויש אומרים שהן אלו שלא פשט איסורן ברוב ישראל, ואפילו הן משמונה עשר דבר, אלא שרוב הצבור יכול לעמוד בהן (תוספות שם, בתירוץ הראשון; ר"ן שם).

• ויש אומרים שהן אלו שפשט איסורן ברוב ישראל, אלא שאינן משמונה עשר דבר (תוספות שם, בתירוץ השני).

התקנות שאפילו בית דין פחות מהראשון יכול לבטלן

התקנות שאפילו בית דין פחות מהראשון יכול לבטלן, הן אלו שלא פשט איסורן ברוב ישראל, אפילו הן משמונה עשר דבר, ואין רוב הצבור יכול לעמוד בהן, ולפיכך נמנו רבי יהודה הנשיא ובית דינו והתירו שמן של גוים, אף על פי שאיסור השמן גזרה קדומה היתה מתלמידי שמאי והלל בי"ח דבר, מפני שראו שלא פשט איסורו ברוב ישראל, ואין רוב הצבור יכול לעמוד בו (כן משמע מהגמ' שם).

התפשטות האיסור ועמידת הציבור בו

נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהתפשטות האיסור ברוב ישראל הוא דבר אחד עם "רוב הצבור יכול לעמוד בו", וכשלא פשט ברוב ישראל זה עצמו מוכיח שאין רוב הצבור יכול לעמוד בו (רמב"ם ממרים ב ג. כן משמע מהתוספות עבודה זרה לו א ד"ה והתנן, בתירוץ השני).

• ויש אומרים שהם שני דברים, ודוקא כששני התנאים ישנם: לא פשט איסורו, ורוב הצבור אינו יכול לעמוד בו, אז אפילו בית דין קטן מהראשון יכול לבטלו, אבל כשחסר תנאי אחד צריכים בית דין גדול דוקא (תוספות שם, בתירוץ הראשון; ר"ן שם).

אפילו גזרו ודימו שפשט בכל ישראל ועמד הדבר כן שנים רבות, ולאחר זמן מרובה עמד בית דין אחר ובדק בכל ישראל וראה שאין אותה הגזרה פושטת בכל ישראל, יש לו רשות לבטל, אפילו היה פחות מבית דין הראשון בחכמה ובמנין (רמב"ם שם ז).

כשתיקנו במקום אחד

במה דברים אמורים כשלכתחילה תיקנו על דעת שתתפשט התקנה בכל ישראל ולא פשטה, אבל אם בשעה שתיקנו לא תיקנו לכתחילה אלא על מקום אחד בלבד, ובאותו מקום פשטה, הרי זה באותו מקום כאילו פשטה בכל ישראל (תוספות גיטין לו ב ד"ה אלא).

כשבית דין הראשון התנו שכל הרוצה לבטל יבוא ויבטל

אם בית דין הראשון התנו בשעה שתיקנו שכל הרוצה לבטל יבוא ויבטל, רשאי גם בית דין קטן מהראשון לבטל (מועד קטן ג ב).

לצורך שעה בשביל חזוק הדת

לצורך שעה בשביל חזוק הדת, רשאי בית דין אחר לבטל תקנת בית דין ראשון, אף על פי שהבית דין השני קטן מהראשון, שלא יהיו גזרות אלו חמורות מדברי תורה, שאם ראו בית דין צורך להחזיר רבים לדת, או להציל רבים מישראל מלהיכשל בדברים אחרים - עושים לפי מה שצריכה השעה (רמב"ם שם ד).

לצורך שעה מטעמים אחרים

נחלקו אחרונים אם יש להתיר לצורך שעה גזרת בית דין הראשון שלא לשם חיזוק הדת, כגון אכילת קטניות בפסח, שכל קהילות האשכנזים נהגו בה איסור מימים קדמונים, ואירעה שעת הדחק של רעבון וכדומה:

• יש אומרים שיש רשות לחכמי הדור להתיר בתורת הוראת שעה, אף על פי שאיננו כיום גדולים בחכמה ובמנין מחכמים הראשונים שאסרו (מהרי"מ מבריסק יח);

• ויש אומרים שאפילו לצורך שעה אין כח בידינו להתיר מה שתיקנו ראשונים, אלא שמטעמים אחרים יש להתיר הקטניות בשעת הדחק (דברי מלכיאל ח"א כח).

בדיני ממונות

בדיני ממונות לא נאמר הכלל של אין בית דין יכול לבטל וכו', שהפקר-בית-דין-הפקר [ראה ערכו] (תוספות יבמות עט ב ד"ה בימי).

בדרשת הפסוקים

"אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו" נאמר רק בגזרות ותקנות ומנהגות, אבל בית דין שדרש באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן והורה כפי מה שנראה בעיניו שכך הוא הדין, ועמד אחריו בית דין אחר ונראה בעיניו לסתור אותו הדין מצד ההלכה, הרי הוא סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר: וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם (דברים יז ט) - אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך (רמב"ם שם א).

וכן כשהראשונים תיקנו מחמת שסברו שיש איסור בדבר, והאחרונים ראו בחכמים אחרים שסוברים בו היתר, מצטרפים לאחרים ומבטלים דברי הראשונים, אפילו היו קטנים מהם, ואפילו פשט האיסור ורוב הצבור יכול לעמוד בו (מאירי עבודה זרה שם); ויש שמדבריהם נראה שאפילו אם הראשונים תיקנו מחמת שסברו שכך הדין, אין האחרונים יכולים לבטל דבריהם (תוספות עבודה זרה לו א ד"ה בשלמא; חינוך מצוה תצה).

בירור ע"י אליהו הנביא

לעתיד לבוא אליהו הנביא יברר הספקות במציאות והספקות בדין והוראה:

• הספקות במציאות יברר בכח הנבואה בתורת נביא (תורת נביאים למהר"ץ חיות ב).

• הספקות בדין יברר בתורת חכם גדול בתורה, והלכה כמותו (כן משמע מהנימוקי יוסף בבא מציעא קיד א), ולא בתורת נביא, שבכח הנבואה אי אפשר להורות שום דין, כי לא בשמים היא (בבא מציעא נט ב) ואין נביא רשאי לחדש דבר (שבת קד א).

ומכל מקום לא יוכל לבטל שום דין, ואפילו גזרת חכמים אם פשט האיסור בכל ישראל (עבודה זרה לו א), ולא מנהג שנהגו העם (יבמות קב א).

הערות שוליים