הגדרה^[1] - אכילה מקרית, שאינה בקביעות סעודה

העראיות של האכילה מוגדרת לפי סימנים שונים: כמות המאכל, חשיבותו, וזמן אכילתו.

בהלכות שונות הוציאו אכילת עראי מכלל האכילה הקבועה, אבל לא בכל מקום מוגדרת העראיות באופן שוה.

מחוץ לסוכה

הכלל

אוכלים ושותים עראי חוץ לסוכה (משנה סוכה כה א), שלא חייבה תורה ישיבה בסוכה אלא כעין דירה בבית, שנאמר: תֵּשְׁבוּ (ויקרא כג מב), ודרשו: כעין תדורו (גמ' שם כו א), ואכילת עראי אינה חשובה, ואינה כעין דירה (ר"ן וריטב"א שם).

העראיות כאן מסתמנת לפי כמות המאכל, חשיבותו וזמנו:

כמות המאכל

בכמותו של המאכל נחלקו אמוראים: רב יוסף סובר כשתים או שלוש ביצים (גמ' שם כו א); ואביי סובר שהוא כביצה (גמ' שם כז א), וכן הלכה (טוש"ע או"ח תרלט ב)^[2].

חשיבות המאכל

שיעור זה הוא כשאוכל פת, אבל כשאוכל פירות, אף אכילת קבע שלהם אינה אלא עראי, ומותר לאכלם חוץ לסוכה (יומא עט ב; תוספות סוכה כו א ד"ה תרתי; טוש"ע שם); ויש שהחמירו בפירות (רא"ש סוכה ב יג, בשם מהר"ם מרוטנבורג, לפי לשון אחד בגמ' יומא שם) אם קבע סעודתו עליהם (רא"ש שם).

תבשיל העשוי מחמשת-המינים של תבואה, אם קובע סעודתו עליו היא חשובה קבע, ואם לאו אינה אלא עראי, אפילו אם יש בו שיעור גדול (שו"ע שם, על פי הגמ' ביומא וסוכה שם); ויש אומרים שתבשיל מחמשת המינים דומה לפת, שיותר מכביצה אינה אכילת עראי (מגן אברהם שם סק"ו; שו"ע הרב שם יא).

זמן המאכל

זמן חיוב האכילה מחשיב אף את העראי לקבע:

• אכילת כזית ראשון בליל ראשון של סוכות, כיון שחייב אדם לאכול אז כזית פת, חיוב זה משוה את האכילה לקבע, ואסור לאכלו חוץ לסוכה (ריטב"א סוכה כז ב, בשם מורו; טור שם).

• והוא הדין לאכילת שבת ויום טוב, שאכילת עראי נחשבת בהם לקבע לענין אכילה חוץ לסוכה (שבלי הלקט השלם שדם; תניא רבתי פג, בשם הר"ר אביגדור); ויש מי שהסתפק בזה, ש"תשבו, כעין תדורו" אמרו (מהר"ח אור זרוע עא).

בטבל ובחלה

מותר לאכול טבל אכילת עראי קודם שנגמר מלאכתו למעשר, או אפילו לאחר גמר-מלאכה קודם שהכניסו לבית, אם נתכוין לא למוכרו בשוק אלא להוליכו לבית (מעשרות א ה; הרמב"ם בפירוש המשניות שם, ובמעשר ג א-ב), לפי שמן התורה אינו אסור אלא בגמר מלאכה וראיית פני הבית, וחכמים הם שאסרו אכילת קבע קודם לכן, ועל אכילת עראי לא גזרו (רש"י ברכות לא א ד"ה במוץ).

אף בעיסה הטבולה לחלה, אוכלים עראי ממנה עד שתתגלגל (חלה ג א).

כמות וחשיבות המאכל

העראיות כאן אינה כמו בסוכה, וגם בפירות או בפת פחות מכביצה ישנה כאן אכילת קבע, שהמקלף שעורים מקלף ואוכל אחת אחת, ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב לעשר, שהיא אכילת קבע (רמב"ם מעשר ג יט).

זמן המאכל

ההבדל בין זמן לזמן ישנו אף כאן:

• השבת קובעת למעשר, שכיון שכתוב: וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג (ישעיה נח יג) - אכילתה חשובה, ועראי שלה הרי הוא קבע (ביצה לד ב, ורש"י ד"ה כיון).

• יש אומרים שאף יום טוב קובע, שאף יום טוב מצוה לענגו (שער המלך מעשר ה כב); ויש אומרים שיום טוב אינו קובע (פני יהושע ביצה מ א; צל"ח שם לה א).

אכילת בהמה

אכילת בהמה נחשבת תמיד לאכילת עראי (רש"י ברכות לא א ד"ה במוץ שלה, על פי פאה א ו).

לפני קיום מצוה

אף על פי שאסרו חכמים בכמה מצוות לאכול בזמן חלות חיובן עד שיקיימן, מכל מקום ברובן, לא אסרו באכילת עראי, והיינו מיני פירות - אפילו הרבה - או פת כביצה, שזהו שיעור אכילת עראי בסוכה (טוש"ע או"ח רלב ג, ורפו ג; משנה ברורה תרצב ס"ק יד). להלן דוגמאות:

תפלה

אסור לאכול לפני קריאת שמע ותפלה של ערבית (תוספות ברכות ד ב ד"ה וקורא, על פי הגמ' שם; טוש"ע או"ח רלה ב), והאיסור הוא לקבוע סעודה (טור שם), אבל אכילת עראי מותרת (מגן אברהם שם סק"ד; משנה ברורה שם ס"ק טז); ויש מי שאוסר אפילו טעימה, שמא תחטפנו שינה (תרומת הדשן קט, על פי הגמ' שם).

לפני תפלת המנחה והמוספים, נחלקו בגמרא: יש אוסרים אפילו טעימה (רבי יהושע בן לוי ורב הונא בברכות כח ב); אבל אין הלכה כמותם (גמ' שם), ומותר לאכול אכילת ארעי (טוש"ע או"ח רלב ג, ורפו ג).

איסור האכילה לפני קריאת שמע ותפלה של שחרית (ברכות י ב)^[3] הוא אפילו בטעימה כלשהי (רמב"ם תפלה ו ד).

מצוות שונות

• לפני נטילת לולב, שאסור לאכול (שו"ע או"ח תרנב ב, על פי סוכה לח א), אכילת ארעי מותרת (מגן אברהם שם סק"ד; משנה ברורה שם סק"ז).

• וכן לפני בדיקת חמץ, שאסור לאכול (שו"ע או"ח תלא ב), אכילת ארעי מותרת (מגן אברהם שם סק"ד).

• וכן לפני קריאת המגילה, שאסור לאכול (תרומת הדשן קט; רמ"א או"ח תרצב ד), אכילת ארעי מותרת (מגן אברהם שם סק"ז)^[4].

בתפילין

הנכנס לסעודת קבע חולץ תפיליו ואחר כך נכנס (ברכות כג ב), אבל מותר לאכול בהן אכילת עראי (ירושלמי שם ב ג; שו"ע או"ח מ ח).

בסעודות שבת

לענין האכילה בסעודות שבת, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שדי באכילת עראי, דהיינו כזית פת (ריטב"א סוכה כז ב; אליה רבה רצא סק"ג).

• ויש אומרים שיש צורך באכילת קבע, דהיינו פת מעט יותר מכביצה, ואפילו בכביצה נקראת אכילת עראי, ואין יוצאים בה (מגן אברהם שם סק"א)^[5].

• ויש אומרים שכביצה מקרי אכילת קבע ויוצאים בה (לבוש שם א).

בברכת המזון

סעודת קבע לענין פת הבאה בכיסנין

מיני מאפה מחמשת מיני דגן - "פת הבאה בכיסנין" - שמברכים אחריהם ברכה-מעין-שלש, אם קבע סעודתו עליהם מברך אחריהם שלש ברכות של ברכת המזון (ברכות מב א), ואפילו אם אכל סעודת עראי, כשאכל שיעור שאחרים קובעים עליו נקרא קביעות; וכן להיפך, שאפילו אם הוא קבע סעודה על שיעור שאחרים אין קובעים עליו סעודה, בטלה-דעתו-אצל-כל-אדם (בית יוסף ושו"ע או"ח קסח ו)^[6].

כמות המאכל

בשיעור אכילת קבע לענין זה, נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שהוא כשיעור סעודה לענין ערובין, שהוא כשלוש או כארבע ביצים (אליה רבה שם יז, בשם אור חדש; מחצית השקל שם יג).

• ויש אומרים שסעודה לדין עירוב היא הפחותה שבסעודת עניים, אבל סעודת רוב בני אדם הבריאים היא חצי עומר, שהוא חצי שיעור חלה (שו"ע הרב שם ח; ערוך השלחן שם טז).

זמן המאכל

יש אומרים שאכילת שבת, כשם שקובעת למעשר (ראה לעיל) כך היא קובעת אף כאן (מהר"ח אור זרוע עא); ויש אומרים שלענין ברכת המזון אין חילוק בין שבת לחול (ברכי יוסף שם ה; גינת ורדים ב יא; שערי תשובה שם סק"ט, בשמו).

הערות שוליים