הגדרה^[1] - זמן אכילת חצי ככר, בתורת שיעור באכילה.

שיעור אכילת פרס

השיעור של אכילת פרס הוא הלכה למשה מסיני (רש"י פסחים מד א ד"ה פרס).

פרס, מובנו חצי, מלשון "פרוסה" (רש"י ערובין פב ב ד"ה חציה), והוא חצי ככר לחם (רש"י ברכות מא א ד"ה אכילת פרס). הככר השלמה היא של שתי סעודות, וחצייה הוא סעודה אחת (רש"י ברכות וערובין שם).

שיעור אכילת פרס במזון

בשיעורה של הככר נחלקו תנאים:

• רבי יוחנן בן ברוקה סובר שהיא של שש ביצים, ושיעור אכילת פרס - שלוש ביצים.

• ורבי שמעון סובר שהככר היא של שמונה ביצים, ושיעור אכילת פרס - ארבע ביצים (משנה ערובין שם).

ואף הראשונים נחלקו:

• יש שפסקו כרבי יוחנן בן ברוקה (רמב"ם ערובין א ט, ועוד).

• ויש שפסקו כרבי שמעון (רש"י ערובין ד א ד"ה פרס, ועוד; טור אורח חיים תט,תריב)^[2].

מהפוסקים יש שהכריעו שבאיסורי תורה הלך אחר המחמיר, ובשל דבריהם הלך אחר המקיל (שו"ע הרב או"ח תריב ד; משנה ברורה תריב סק"ח).

שיעור אכילת פרס בזמן

יש מהאחרונים שנתנו שיעור קצוב לזמן אכילת פרס, אלא שנחלקו בו ונתנו שיעורים שונים לדבר^[3].

ויש מהאחרונים שכתבו שבכלל אין ליתן שיעור קצוב לאכילת פרס, לפי שאין השיעור בביצים ממש, אלא בשהיית אותו המאכל שאוכלים בכמות של ארבע או שלוש ביצים (לפי הדעות שלעיל), ומכיון שאין כל המאכלים נאכלים בשהיית זמן שוה, ויש שנאכל מהר ויש שנאכל בשיהוי זמן יותר, ממילא אין כדי אכילת הפרס שוה, ומשתנה בכל מאכל לפי שיעור אכילתו של אדם בינוני (מנחת חינוך שיג ד, על פי סוכה מב ב, ומגן אברהם פא סק"ב; תורת חסד או"ח לב; משנה ברורה סי' פא סק"ג)^[4].

דינים המושפעים משיעור זה

שיעור זה נאמר בעניינים שונים, והעיקריים שבהם:

שהיית זמן אכילה, לענין מצוה או איסור

אכילה אחת איננה מצטרפת לחברתה, בין באכילה של איסור ובין באכילה של מצוה, אם שהה יותר מכדי אכילת פרס (חכמים, במשנה כריתות יב ב; רמב"ם מאכלות אסורות יד ח, ושגגות ו א; טוש"ע או"ח תעה ו, ותריב ג), והוא הדין אם לא הפסיק באמצע האכילה אלא שהה באכילתו (גמ' כריתות יב ב; רמב"ם מאכלות אסורות שם).

שהיית זמן אכילה, לחיוב ברכת בורא נפשות ומעין שלש

על מנת להתחייב בברכה אחרונה, צריך שלא ישהה באכילתו יותר מכדי אכילת פרס, ואם שהה יותר מזה אין האכילות מצטרפות זו לזו ואינו מברך (מגן אברהם רי סק"א)^[5].

שהיית זמן אכילה, לחיוב ברכת המזון

נחלקו הפוסקים לענין ברכת המזון:

• יש אומרים שאף על פי שבכל שאר האכילות אין האכילות מצטרפות בשהייה כזו, לברכת המזון מצטרפות, שמן התורה חיובו באכילה שיש בה שביעה, ואילו אכל כדי שביעה בשהייה היה חייב מן התורה, כיון שעל כל פנים שבע, ולכן גם כשתקנו חכמים חיוב ברכה על כזית (ראה בערך ברכת המזון), כעין של תורה תיקנו, שאכילה מעין שביעה היא זו, ובלבד שלא יסיח דעתו מהאכילה בשעה ששהה (פנים מאירות ח"ב כז).

• ויש אומרים שדינה כשאר האכילות שאינן מצטרפות אלא בכדי אכילת פרס (מגן אברהם שם, לפי שער הציון שם סק"י^[6]).

תערובת איסור בהיתר

כשנתערב מאכל אסור במאכל מותר, כל שטעמו וממשו של האיסור ניכר בהיתר, ואוכלו עם ההיתר, אסור (עבודה זרה סז א, ור"ן שם). היה בו שיעור כזית בכדי אכילת פרס, לוקים עליו, לא היה בו שיעור זה, אין לוקים עליו (גמ' שם).

הנכנס לבית מנוגע

הנכנס לבית-המנוגע אינו מטמא בגדים עד שישהה שם כדי שיעור אכילת פרס (נגעים יג ט).

ודין מיוחד נאמר באכילת פרס זו, שהשיעור בה הוא בפת חיטים ולא בפת שעורים, כשהוא מיסב ואוכל בלפתן (נגעים יג ט), שפת חיטים נאכלת מהר יותר מפת שעורים, ואכילה בהסבה מהירה יותר מאכילה בעמידה, שבא והולך, וכן בלפתן נאכלת יותר מהר (ערובין ד א, ורש"י שם ד"ה פת חיטין, ד"ה מיסב, וד"ה ואוכלה בליפתן).

הערות שוליים