הגדרה^[1] - מצות האמונה במציאות השם ובאחדותו ואיסור האמונה באל אחר.

המצוה

מספר מצוות נמנו בנוגע לאמונה בה':

מצות אמונה במציאות השם

מצות עשה להאמין במציאות השם, שנאמר: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ (שמות כ ב. רמב"ם יסודי התורה א א,ו), ונמנית מצוה זו במנין המצוות (ספר המצוות מצות עשה א; סמ"ג עשין א; חינוך כה).

מצות אמונה ביחוד

מצות עשה להאמין שהשם הוא אחד בלי שיתוף (ראה בערך עבודה זרה), ונמנית מצוה זו במנין המצוות (ספר המצוות מצות עשה ב; סמ"ג עשין ב; חינוך תיז), ושני לימודים נאמרו בדבר:

נאמר: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דברים ו ד. רמב"ם שם ז; חינוך שם), ומובנו: קבל ממנו דבר זה ודעהו והאמן בו כי ה' שהוא אלהים אחד הוא (חינוך שם).

נאמר: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד (דברים ד לט. הקדמת הזוהר יב א; יסוד מורא לראב"ע ז)^[2].

מצוה שלא להאמין באל זולתו

מצות לא תעשה שלא להאמין שיש אלוה אחר זולת ה', שנאמר: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי (שמות כ ג), ופירושו: לא תאמין אלוה אחר זולתי (חינוך כו), ונמנית מצוה זו במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה א; סמ"ג לאוין א; חינוך שם).

יש בכלל לאו זה אף איסור של שיתוף, היינו שלא להאמין שיש עוד אלוה אחר זולתי ה', אפילו שהוא מודה גם בה' (סמ"ג שם; חינוך שם), וכן אמרו שלֹא יִהְיֶה לְךָ בעשרת הדברות מכוון לעומת ה' אֶחָד שבפסוק שמע ישראל (ירושלמי ברכות א ה).

ויש מהראשונים שסוברים שאיסור האמונה בעבודה זרה נכלל אף במצות אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, וזוהי שאמרו: איזו היא מצוה שנאמרה בתחילה, הוי אומר זו עבודה זרה (הוריות ח ב), והיינו בתחילת עשרת הדברות, אנכי ולא יהיה לך (רש"י שם ד"ה למן היום), שאף דיבור אנכי הוא אזהרה על עבודה זרה, שהכפירה במציאותו וההאמנה בזולתו הכל עבודה זרה (מאירי שם), והרי זה כלאו-הבא-מכלל-עשה, מלבד הלאו המפורש של לֹא יִהְיֶה לְךָ (לב שמח שם).

מצוה שלא לשכוח האמונה באל

לדעת אחד הראשונים יש מצות לא תעשה נוספת: שלא נשכח אמונת האלהות, שנאמר: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים ח יא), ופירושו שלא נשכח עיקר האלהות ונכפור בו, או נסתפק בו ונאמר שאין אלוה והעולם קדמון (רמב"ן, הוספות לספר המצוות ל"ת א).

מצוות כוללות

יש ממוני המצוות שחולקים ואינם מונים מצוות אלו בכלל תרי"ג מצוות (הלכות גדולות ורב סעדיה גאון ועוד), ומספר טעמים לדבר:

• לפי שאין תרי"ג מצוות אלא גזרותיו שגזר עלינו לעשות או שמנענו שלא נעשה, אבל האמונה במציאותו יתעלה שהודיע אותה אלינו באותות ובמופתים ובגילוי השכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות ולא ימנה בחשבונן (רמב"ן שם, לדעת הלכות גדולות)^[3].

• שהדיבור אנכי לא נאמר בלשון ציווי אלא בתורת הודעה, ואין הפרש בין דיבור זה למה שנאמר: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (ויקרא יט לו), שלא בא בתורת מצוה מיוחדת (רמב"ן שם).

• מוני המצוות הללו אינם מונים אף המצוה של יחוד השם כמצות עשה מיוחדת, אלא הם כוללים מצוות אלו במצות קריאת-שמע, שיש בה קבלת מלכות שמים (זוהר הרקיע שם יב).

• וכן אינם מונים במנין הלאוין את הלאו של לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים במובן של אמונה באל אחר, והם מפרשים את הלאו על איסור עשיית צלמים וקיומם (רמב"ן שם, לדעת הלכות גדולות).

מהותה

אמונת מציאות השם ויחודו היא מהיסודות של התורה שכל אדם מישראל חייב להאמין (פירוש המשניות לרמב"ם, הקדמה לפרק חלק).

אמונה במציאות ה'

האמונה במציאות ה' היא לידע שה' הוא מצוי ראשון וממציא כל הנמצאות, ומבלעדיו אין שום דבר יכול להמצאות, והוא לבדו יהיה מצוי אף מבלעדי כל הנמצאים (רמב"ם יסודי התורה א א-ה).

אמונה ביחודו

האמונה ביחודו היא לידע שהוא אחד ולא יותר, ושאין יחודו כיחוד שאנו מכירים, שיכול להתחלק למספר חלקים, אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם, שאין בו שום חלוקה (רמב"ם שם ז), וכל מה שנאמר בתורה ובנביאים ממקרי הגוף כישיבה ועמידה וכעס ושמחה וכדומה הכל משל ומליצה הן, ודברה תורה כלשון בני אדם, והרי הוא אומר: כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי (מלאכי ג ו), שאינו משתנה לעולם (רמב"ם שם ז-יב)^[4].

זמן קיום המצוה

אין למצוה זו זמן ידוע, שכל ימי האדם חייב להיות במחשבה זו (חינוך כה), וחייב אדם לייחדו בכל רגע (לחם משנה תפלה א א).

בפרט בשעת קריאת שמע, שצריך שיחשוב באחד שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בארבע רוחות העולם (טוש"ע אורח חיים סא ו, על פי ברכות יג ב ורא"ש שם).

וכן בשעת הנחת-תפילין צריך שיכוין שציונו הקדוש ברוך הוא להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהן יחוד שמו כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו (טוש"ע או"ח כה ה).

מי שאינו מאמין בזה

האומר שאין אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש מנהיג אבל הם שנים או יותר, הוא מין (רמב"ם שם).

אין לה' גוף ולא יארעו לו מאורעות הגוף

אין לה' גוף, ומה שכתוב בתורה כינויים שנראה מהם שיש לו גוף, כגון וְתַחַת רַגְלָיו (שמות כד י), נחלקו בדבר:

יש אומרים שהכל כנויים הן, ודברה תורה כלשון בני אדם לפי דעתם שאינם מכירים (רמב"ם יסודי התורה א ט).

ויש אומרים שאינם כינויים, שאין ראוי לשים יסודי התורה חידות ומשלים ולומר שדברה תורה כלשון בני אדם (כתב תמים, בתוך אוצר נחמד ג 77), אלא שבורא ממש קול דיבור, כעין דיבור שלנו, ובורא דמעה, מעין הדמעה שלנו (תשובת רב האי גאון, בתשובות הגאונים (ליק) צח).

המאמין שיש לה' גוף הוא מין (רמב"ם תשובה שם); ויש אומרים שאין ראוי לקרותו מין, לפי שתפס את המקראות כפשוטם, והבין כן מדברי אגדות המשבשות את הדעת (ראב"ד שם).

הואיל וה' אינו גוף לא יארעו לו מאורעות הגופות כדי שלא יהא נחלק ונפרד (רמב"ם יסודי התורה שם ה).

גדרה

נחלקו ראשונים בגדר האמונה:

• יש אומרים שנוסף על קבלת אבותיו, חייב כל אחד לחקור בעצמו, הן באמונה בה' והן באמונה ביחודו (כן משמע מהרמב"ם ביסודי התורה א א,ז, ומורה נבוכים א נ; שו"ת הרשב"א ח"ה נה), ומי שסומך רק על קבלת אבותיו, הרי הוא נוהג כמנהג האומות (פנים מאירות לט), שהמאמין מחמת קבלת אבותיו יש לו מעלה שאי אפשר לפתות אותו, אף אם יאמרו לו כמה חקירות הסותרות חס ושלום, כי אמונתו חזקה מצד קבלת אבותיו, אבל יש לו חסרון, שהאמונה אצלו הוא רק מצות אנשים מלומדה, בלי טעם ושכל, אבל המאמין מחמת חקירתו יש לו מעלה, שמחמת שהכיר הבורא יתברך מחמת גודל חקירתו, הוא חזק באמונה שלמה, אבל גם כן יש לו חסרון, שבקל יכולים לפתותו, ואם יביאו לו ראיות הסותרות חקירותיו, יפתה חס ושלום, אבל מי ששני המידות בידו, אין למעלה ממנו (כתר שם טוב יט ג, בשם הבעל שם טוב).

• יש אומרים שחיוב זה הוא רק בנוגע ליחוד ה', ובנוגע לאמונה בו ניתן לסמוך על קבלת האבות (כן משמע מחובת הלבבות, הקדמה והיחוד ג; סמ"ג עשין א-ב, לפי באור המהרש"ל שם).

• יש אומרים שעיקר מצות האמונה הוא להאמין על פי הקבלה מהאבות (ריא"ז בקונטרס הראיות לסנהדרין, ובפסקיו שם יא ג; שלטי הגבורים עבודה זרה ה ב מדפי הרי"ף א, בשמו).

• ויש אומרים שעיקר המצוה היא אמונה על פי הקבלה, אלא שמי שיזכה לעלות במעלות החכמה ולבבו יבין שהאמונה הזאת היא אמת וברור, הרי זה מצוה מן המובחר (חינוך כה; קנאת סופרים מ"ע א, בדעת הרמב"ם).

מהות החקירה

החיוב לחקור הוא כפי השגתו וכח הכרתו (חובת הלבבות, היחוד ג), הכרח אמיתי לקבל ולהאמין כי הוא יתברך נמצא, ויחקור היטב אם יש ראיה סותרת חס ושלום (שו"ת הרשב"א שם), ויגיע לידיעה אמיתית, כדרך שעשה אברהם אבינו (מעשה רוקח יסודי התורה א א), ואם יאמר אדם כל היום "אני מאמין שה' אחד" אינו מועיל לו אם אינו מצייר בלבו איך היא אחדותו, כי האמונה היא התאמת הדבר במחשבת הלב והצטיירו בשכל (שומר אמונים הקדמון א לג).

הערות שוליים