הגדרה^[1] - החייבים להביא קרבן לבית המקדש

גדרם וחיובם

השם חייבי קרבנות באופן כללי לא הוזכר בתלמוד - לא בקרבנות יחיד, ולא בקרבנות צבור, אבל הוזכרו חייבי קרבנות יחיד מסויימים: חייבי עולות ושלמים, וחייבי חטאות ואשמות (משנה ערכין כא א)^[2].

ראשונים חילקו חייבי קרבנות יחיד לחמשה: א) שמתחייב על חטא שעשה במעשה או בדיבור; ב) שמתחייב על ענין מן העניינים שיש בו בגופו, כגון זב ומצורע וכיוצא; ג) שמתחייב על ענין מן העניינים שיש בנכסיו, כגון מעשר בהמה וכיוצא; ד) שמתחייב בהגיע זמן ידוע; ה) שמתחייב בו דרך נדר ונדבה (הרמב"ם בפירוש המשנה בהקדמתו לסדר קדשים).

סוגי הקרבנות

הקרבנות שאדם מתחייב בהם הם: בהמה, עוף, מנחה, ונסכים (ראה ערך קרבנות).

קרבנות בהמה הם ארבעה מינים: החטאת (ראה ערכו), והאשם (ראה ערכו), והעולה (ראה ערכו), והשלמים (ראה ערכו. רמב"ם מעשה הקרבנות א ב).

ועוד יש שלשה מיני קרבן - הדומים לשלמים - והם הפסח (ראה ערך קרבן פסח), והבכור (ראה ערך בכור בהמה טהורה), והמעשר (ראה ערך מעשר בהמה. רמב"ם בהקדמה שם).

קרבנות העוף הם שנים: חטאת-העוף (ראה ערכו), ועולת-העוף (ראה ערכו. וראה ערך קרבנות).

מנחות היחיד הם תשעה: מנחת-חוטא (ראה ערכו), מנחת-סוטה (ראה ערכו), מנחת-חנוך (ראה ערכו), מנחת חבתין (ראה ערכו), וחמש מנחות נדבה: מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מנחת מאפה תנור, מנחת רקיקים (רמב"ם מעשה הקרבנות יב ד. וראה ערך מנחות), מלבד לחמי תודה (ראה ערך תודה), ולחמי נזיר (ראה ערכו), והמנחה הבאה עם הנסכים, ונקראת מנחת-נסכים (ראה ערכו).

הנסכים הם שנים: הבאים עם זבחים מסויימים (ראה ערך נסכים), והבאים בפני עצמם בנדר-ונדבה (ראה ערכיהם).

החיוב שעל חייבי קרבן להביא קרבנם הוא מצות עשה (ראה רמב"ם שגגות א א).

בתורת כפרה

העובר בשגגה על אחת ממצוות לא תעשה שאם עבר עליה במזיד חייב כרת (ראה ערך חיבי כריתות), ויש בה מעשה, הרי זה חייב להביא קרבן חטאת (כריתות ב א, ושבת סט א: רמב"ם שגגות א א. וראה ערך חטאת).

הנשבע שבועת העדות - שנשבע לחברו בשקר שאינו יודע לו עדות (ראה ערך שבועת העדות), והנשבע שבועת ביטוי - היינו שנשבע בשקר שלא אכל, או שנשבע שלא יאכל, ועבר על שבועתו (ראה ערך שבועת שקר) - חייב בקרבן עולה ויורד (משנה כריתות שם; רמב"ם שגגות י א).

נסתפק לו אם עבר עבירה שחייבים עליה חטאת קבועה, הרי זה חייב להביא אשם-תלוי (ראה ערכו, כריתות ב א, ושם יז א: רמב"ם שגגות ח א).

נתחייב לחברו ממון וכפר בו ונשבע לשקר, והודה על כך, הרי זה חייב להביא קרבן אשם (בבא קמא קח ב: רמב"ם גזילה ז א. וראה ערך אשם גזילות), מלבד מה שצריך להשיב את הקרן (ראה ערך גזל), ולהוסיף חומש (ראה ערך חומש).

המועל בקדשי ה' בשוגג, שנהנה מהם, או הוציאם מרשות הקדש (ראה ערך מעילה), חייב להביא קרבן אשם (רמב"ם מעילה א ג. וראה ערך אשם מעילות), מלבד מה שצריך לשלם את הקרן (ראה ערך מעילה), ולהוסיף חומש (ראה ערך חומש).

הבא על שפחה-חרופה (ראה ערכו) [- מי שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי (כריתות יא א, כר' עקיבא וכך הלכה)] חייב להביא קרבן אשם (כריתות י ב: רמב"ם שגגות ט א. וראה ערך אשם שפחה חרופה).

כשנטהרים מטומאתם

ארבעה מחוסרי כפרה, שעדיין לא גמרה טהרתם כדי לאכול בקדשים עד שיביאו קרבנם, ואלו הם: הזב (ראה ערכו), והזבה (ראה ערכו), והיולדת (ראה ערכו), והמצורע (ראה ערכו. כריתות ח ב: רמב"ם מחוסרי כפרה א א, וראה ערך מחסרי כפרה).

שקבוע להם זמן

מצות עשה על כל קהל עדת ישראל לשחוט את הפסח בארבעה עשר לחודש ניסן בין הערבים (רמב"ם קרבן פסח א א. וראה ערך קרבן פסח).

שלש מצוות נצטוו ישראל בעלותם לרגל, בכל רגל משלש רגלים: ראיה (ראה ערכו), חגיגה (ראה ערכו), ושמחה (ראה ערכו. חגיגה ו ב: רמב"ם חגיגה א א). בבואו להיראות בעזרה ביום טוב הראשון של חג חייב להביא עמו קרבן עולה (רמב"ם שם), וכן חייב להביא עמו שלמים בבואו להיראות בעזרה, וזו מצות החגיגה (רמב"ם שם ע"פ חגיגה ו ב). וכן חייב להקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, והם שלמי שמחה (רמב"ם שם, ראה ערך שלמי שמחה).

כשמקריבים את הפסח ביום ארבעה עשר בניסן, מקריבים עמו שלמים, והיא הנקראת חגיגת ארבעה עשר (רמב"ם קרבן פסח י יב, על פי פסחים סט ב, ראה ערך חגיגת ארבעה עשר).

מצות עשה על הכהן הגדול להקריב בכל יום מנחת חבתין (ראה ערכו), מחצה בבוקר, עם תמיד של שחר, ומחצה בין הערבים, עם תמיד של בין הערבים (רמב"ם תמידים ומוספים ג יח).

ביום הכפורים מקריב הכהן הגדול משלו - מלבד מה שמקריב משל צבור - שני קרבנות: פר לחטאת, ואיל לעולה (רמב"ם עבודת יום הכפורים א א. ראה ערכים: עבודת יום הכפורים; אילו של אהרן; פר יום הכפורים).

שאר החייבים

• אין כהן עובד תחילה עד שיביא עשירית האיפה משלו, והיא הנקראת מנחת חינוך. וכן כהן שנתמנה להיות כהן גדול, אינו עובד תחילה עד שיביא מנחת חינוך (רמב"ם הלכות כלי המקדש ה טז. וראה ערך מנחת חנוך, וערך חבתין).

• נזיר שנטמא למת (ראה ערך נזיר טמא), ונטהר מטומאתו, מביא שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת, וכבש לאשם (רמב"ם נזירות ו יא. וראה ערך אשם מצורע).

• נזיר שגמר ימי נזירותו, מביא שלש בהמות, כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים, ומביא עם איל השלמים עשר חלות מצות ועשר רקיקי מצות, ומושחם ברביעית שמן (רמב"ם נזירות ח א. וראה ערך איל נזיר וערך נזיר).

• אשה שקינא לה בעלה - אמר לה בפני שנים אל תסתרי עם איש פלוני (ראה ערך קנוי וסתירה) ונסתרה עמו, שמשקים אותה מים המרים כדי לבדקה (ראה ערך השקאת סוטה) - מביא הבעל עשרון קמח שעורים (משנה סוטה יד א; רמב"ם סוטה ג יב), והיא הנקראת מנחת-סוטה (ראה ערכו).

• הגר (ראה ערכו), כדי להיכנס לברית, צריך, מלבד מילה וטבילה, להביא קרבן (ברייתא כריתות ח ב; רמב"ם איסורי ביאה יג ד).

• המחייב את עצמו בקרבן שאינו חייב בו, כגון שאמר הרי עלי להביא עולה, או הרי עלי להביא שלמים, או מנחה, וכיוצא, והוא הנקרא נדר, או שאמר בהמה זו עולה או שלמים, והוא הנקרא נדבה, הרי זה חייב לקיים דבריו (רמב"ם נדרים א ב,ד).

• הארבעה שצריכים לברך ברכת הגומל (ראה ערך ברכות הודאה), והם: יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא, וחבוש בבית האסורים שיצא ממנו (ראה ברכות נד ב), כתבו ראשונים שהם מביאים קרבן תודה (ראה ערכו. רש"י זבחים ז א ד"ה לא דידיה), וכתבו אחרונים שאינם חייבים להביא קרבן תודה מן התורה, אלא חיובם מדרבנן, מדברי קבלה (פרי מגדים או"ח ריט אשל אברהם סק"א), ויש שכתבו שאינו חיוב כל עיקר, אלא רשות (שדי חמד אסיפת דינים מערכת ברכות סי' ב אות י), ויש מהראשונים שנראה מדבריו שארבעה אלו חייבים להביא קרבן תודה מן התורה (ראה רש"י כת"י מנחות פד ב).

• מצות עשה להפריש בכור בהמה טהורה, ואם הוא תם מקריבים אותו (רמב"ם בכורות א ב. וראה ערך בכור בהמה טהורה).

• מצות עשה להפריש אחד מעשרה מכל בהמות שיוולדו לאדם בכל שנה ושנה (רמב"ם בכורות פרק ו א, וראה ערך מעשר בהמה).

• כל המביא בכורים טעון קרבן (רמב"ם בכורים ד א, על פי בכורים ב ד).

הערות שוליים