הגדרה^[1] - התרומה שמפרישים מן העיסה או מן הלחם^[2]

קדושתה כתרומה

החלה קרוייה תרומה, שנאמר: רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה (במדבר טו כ. מעילה טו ב; רמב"ם תרומות טו כ), והיא קדושה כתרומה (כן משמע מביצה כז ב), ובכלל קדשים היא, וכהן האוכלה הוא כעובד עבודה (כן משמע מרמב"ם שם כב, על פי פסחים עג א), וכשנטמאה אינה נאכלת, אלא נשרפת (חלה ד ח) כקדשים טמאים (ראה ערך פסולי המוקדשים) וכתרומה טמאה (רמב"ם שם כא). וכשם שאין שורפים קדשים טמאים ביום טוב, כך אין שורפים חלה טמאה ביום טוב (משנה פסחים מו א, ורש"י ד"ה כיצד, ומשנה ביצה כז ב, ורש"י ד"ה חלה; רמב"ם יום טוב ג ח), וכשם שאין מפרישים תרומות ומעשרות ביום טוב, מפני שאסור להקדיש ביום טוב (ראה ערך הקדש: בשבת ויום טוב), והרי הוא מקדיש את התרומה (רמב"ם שבת כג יד), כך אין מפרישים חלה ביום טוב, שהרי הוא מקדיש את החלה (משכנות יעקב או"ח קמ; עמודי אור יג).

נתינתה לכהן

החלה ניתנת לכהן (בבא קמא קי ב; רמב"ם בכורים א ו,טו, ושם ח ב; טוש"ע יו"ד שכב א), והיא בכלל עשרים וארבע מתנות-כהונה (גמ' שם; רמב"ם שם א ו,טו), שנאמר: מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה (במדבר טו כא. ספרי שלח קי)^[3].

אכילתה בידי זר

אכילת חלה דינה כאכילת תרומה (רמב"ם שם כא), וזר שאכלה במזיד חייב מיתה בידי שמים, שנאמר בתרומה: וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ (ויקרא כב ט), וחלה קרויה תרומה; ואם אכלן בשוגג, חייב עליהן חומש (חלה א ט, ור"ש ורימב"ץ שם)^[4]. ואפילו חצי-שיעור (ראה ערכו) שלהן אסור מן התורה לזר (כן משמע מירושלמי בכורים ב א).

אכילתה בידי כהן

כהן שאכל חלה בטומאת הגוף, חייב עליה מיתה בידי שמים, כדרך שחייב בתרומה (ראה ערך אכילת תרומה: איסור אכילתה בטומאה. תוספות יום טוב שם, על פי ירושלמי בכורים שם). ואכילת חלה טעונה רחיצת ידים (משנה שם), אפילו באופן שאין צריך נטילת-ידים (ראה ערכו) בחולין (ר"ש שם). ואפילו טעונות רחיצה כשבא ליגע בהן (ריבמ"ץ שם; ברטנורא שם), שסתם ידים פוסלות את החלה ואת התרומה (ראה ערך טמאת ידים. ברטנורא שם). אכילת חלה אף טעונה הערב-שמש (ראה ערכו. משנה שם), שטבול-יום (ראה ערכו) - טמא שטבל, ועדיין לא העריב שמשו - אסור לאכלן (פירוש המשניות לרמב"ם ורימב"ץ וברטנורא שם). וכן אוכלים שהם שניים לטומאה שנגעו בחלה, פסלוה כדרך שפוסלים את התרומה (רמב"ם אבות הטומאות יא יד, על פי סוטה ל ב), וספק טומאה הנוהג בתרומה ולא בחולין, כגון זב וטהור שהיו פורקים מן החמור, שאנו חוששים לענין תרומה שמא מתוך כובד המשא נשען הזב על הטהור ונמצא טהור מסיטו ונטמא בהיסט (ראה ערכו), אף לחלה טמא (נדה ז א).

נכסי כהן

החלה דינה כתרומה אף לענין ממון, שהיא נכסי כהן (חלה א ט; רמב"ם בכורים ד יד), לקנות בה עבדים וקרקעות ובהמה טמאה (ר"ש שם; רמב"ם שם, על פי בכורים ג יב; ר"ש שם), ולקדש בה את האשה (פירוש המשניות לרמב"ם שם), ובעל חוב נוטלה בחובו והאשה בכתובתה, וקונה בה ספר תורה (רמב"ם שם, על פי בכורים שם).

ביטול

החלה עולה - מתבטלת - באחד ומאה (ראה ערך בטול אסורים. חלה שם, וערלה ב א; רמב"ם מאכלות אסורות טו יג), והיא מצטרפת עם תרומה ותרומת מעשר ובכורים (ערלה שם, ומשנה מעילה טו ב; רמב"ם שם, ותרומות טו כא) לאסור את החולין שנפלו אלו בהם, אם אין בחולין מאה כנגד כולם, שהחלה קרויה תרומה (ראה לעיל), וכולם שם אחד להם (ר"ש וריבמ"ץ ערלה שם). וכן מצטרפת עם אלו לחייב זר האוכל מהם כזית (ראה ערך אכילה: שיעורה) חומש (משנה מעילה שם; רמב"ם תרומות י ד) ומיתה (רמב"ם שם), לפי שהיא קרויה תרומה (גמ' מעילה שם).

כשנטמאה

חלה שנטמאה אסורה באכילה כתרומה (ראה לעיל) ותישרף (ראה לעיל), ומותר לכהן להסיקה תחת תבשילו כתרומה-טמאה (ראה ערכו. רמב"ם בכורים ה ד), לפי שהחלה קרויה תרומה (ראה לעיל. כסף משנה ורדב"ז שם), ונאמר בתרומה: וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי (במדבר יח ח), ודרשו: בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, ואמרה תורה: לך, שלך תהא להסיקה תחת תבשילך (שבת כה א), ואף חלה בכלל (רדב"ז שם; מגילת אסתר שורש יב).

שמירתה מטומאה

כשם שמצוה לשמור תרומה מן הטומאה (ראה ערך תרומה) כך מצוה לשמור חלה מן הטומאה (רש"י נדה ו ב ד"ה תעשה בטהרה וגיטין סא א ד"ה וסיפא; תוספות נדה שם ד"ה נולד).

ברכה על אכילתה

מברכים על אכילת חלה, אחר שמברכים על אכילת אותו המאכל (ראה ערך ברכות הנהנין), ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לאכול תרומה (דרכי משה יו"ד שכב סק"א, על פי כלבו פט; רמ"א שם ה), כדרך שמצינו שמברכים בתרומה (ראה ערך אכילת תרומה: המצוה וטיבה), שאף אכילת קדשי הגבול כעבודה, שנאמר: עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם (במדבר יח ז. רמב"ם תרומות טו כב, על פי פסחים עג א), וכשם שהכהנים מברכים על אכילת קדשים (ראה ערך אכילת קדשים: המצוה ומקורה), כך מברכים על אכילת חלה (ביאור הגר"א שם ס"ק יג).

שאלה

נשאלים לחכם על החלה, והיא חוזרת לטבלה (פסחים מו ב), כדרך שנשאלים על התרומה (ראה ערך התרת נדרים: דינה ומקורה).

התבואה

חמשה דברים חייבים בחלה: חטים, שעורים, כוסמין, שבולת שועל, ושיפון (חלה א א, ומשנה מנחות ע א; רמב"ם בכורים ו ב; טוש"ע יו"ד שכד א), והם חמשת מיני דגן (ראה ערכו) אחר שנילושו ונעשו עיסה (מאירי שם)^[5], והדבר נלמד מגזרה-שוה (ראה ערכו) "לחם" "לחם", נאמר בפסח: לֶחֶם עֹנִי (דברים טז ג) ונאמר בחלה: בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ (במדבר טו יט), מה לחם האמור בפסח אינו אלא מדבר שבא לידי חמץ ומצה (ראה ערך מצה), אף לחם האמור בחלה אינו אלא מדבר שבא לידי חמץ ומצה (ריש לקיש במנחות ע ב; מספר אמוראים בשם רבי ישמעאל בירושלמי חלה א א, ופסחים ב ד), בדקו ומצאו שאין לך בא לידי חמץ אלא חמשת המינים בלבד, אבל שאר המינים אינם באים לידי חמץ ומצה אלא לידי סירחון (ירושלמי שם ושם)^[6].

קרמית ואורז

הקרמית (ראה דגן: במצוות התורה) והאורז נחלקו בהם תנאים אם חייבים בחלה (רבי יוחנן בן נורי בפסחים לה א, וירושלמי חלה א א); או פטורים ממנה (סתם משנה חלה א ד; חכמים בירושלמי שם א א), וכן הלכה (רמב"ם בכורים ו ב).

מקום החיוב וזמנו

חלה היא מצוה התלויה בארץ (ירושלמי קדושין א ח), שהיא חובת קרקע (רש"י קדושין לז א ד"ה חובת), ואינה נוהגת מן התורה אלא בארץ ישראל (רמב"ם בכורים ה ה; טוש"ע יו"ד שכב ב) ככל המצוות התלויות בארץ שאינן נוהגות אלא בארץ ישראל (ראה ערך ארץ ישראל ה: חלה)^[7], ומכל מקום חייבים בה אף בחוץ לארץ מדברי סופרים (ראה להלן: חלת חוץ לארץ).

תבואה שיצאה מארץ ישראל לחוץ לארץ ולהיפך

תבואת ארץ ישראל שיצאה לחוץ לארץ, ותבואת חוץ לארץ שנכנסה לארץ, נחלקו בהן תנאים:

• יש מחייבים תבואת ארץ ישראל שיצאה לחוץ לארץ בחלה (רבי אליעזר במשנה חלה ב א, ובספרי שלח קי, ובירושלמי שם ב א), שנאמר: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ (במדבר טו יט), בין בארץ ובין בחוץ לארץ (ספרי שם), ופוטרים תבואת חוץ לארץ שנכנסה לארץ (רבי יהודה בספרי ובירושלמי שם, בשם רבי אליעזר), שנאמר: והיה באכלם מלחם הארץ, להוציא את של חוץ לארץ (ספרי וירושלמי שם).

• ויש פוטרים תבואת ארץ ישראל שיצאה לחוץ לארץ בחלה (רבי עקיבא במשנה וספרי וירושלמי שם), שנאמר: אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה (במדבר טו יח), שם אתה חייב, חוץ לשם אתה פטור (ספרי שם), ומחייבים תבואת חוץ לארץ שנכנסה לארץ (סתמא דמשנה שם; תנא קמא בספרי שם, ורבי מאיר בירושלמי שם, שהכל מודים בזה; רבי יהודה בספרי ובירושלמי שם, בשם רבי עקיבא), שנאמר: אשר אני מביא אתכם שמה (ספרי וירושלמי שם), שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ, בין בפירות חוץ לארץ (ירושלמי שם), וכן הלכה (רמב"ם תרומות א כב, ובכורים ה ו; טור יו"ד שלא; כן משמע משו"ע שם יב)^[8]. ונחלקו הפוסקים אם הוא לימוד גמור והחיוב מן התורה (כסף משנה תרומות שם, בתירוץ השני; רדב"ז שם; אחיעזר ב לט טז, על פי הירושלמי שם); או שהוא אסמכתא והחיוב מדרבנן (כסף משנה שם, בתירוץ הראשון; ב""ח שם).

להלכה, ששעת חיוב חלה בכל עיסה היא בשעת גלגול העיסה (ראה להלן: שעת החיוב), אף כאן, כשנתגלגלה העיסה בארץ ישראל הרי היא חייבת (התרומה פה; כסף משנה תרומות א כב)^[9].

=

תחילת זמן החיוב===

משבאו אבותינו לארץ נתחייבו בחלה, אף קודם כיבוש הארץ וחילוקה, אף על פי שלא נתחייבו בתרומות ומעשרות אלא לאחר שבע שכבשו ושבע שחילקו (ראה ערך ארץ ישראל ה: תרומות ומעשרות. ספרי שלח קי; כתובות כה א, ובבא מציעא פט א, ונדה מז א), שנאמר: בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ (במדבר טו יח. ספרי שם). יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים, תלמוד לומר: בבאכם, בביאת כולכם אמרתי, ולא בביאת מקצתכם (כתובות ונדה שם), וכיון שנכנסו רובם נתחייבו בחלה (חינוך שפה)^[10].

בזמן הזה

בזמן הזה, נחלקו תנאים ואמוראים:

• יש אומרים שחיוב חלה הינו מדאורייתא (רבי מאיר ורבי יהודה בנדה מז א, ורש"י ד"ה חייבת; רבנן דבי רב בגמ' שם וכתובות כה א), שאפילו אם תרומה בזמן הזה דרבנן (ראה ערך ארץ ישראל ה: תרומות ומעשרות) חלה דאורייתא, כשם שבשבע שכבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה (ראה לעיל) אף על פי שלא נתחייבו עדיין בתרומות ומעשרות (גמ' שם ושם), שאין צריך כיבוש וקידוש לחיוב חלה, ולכן אף על פי שבזמן הזה בטל הכיבוש, לא נתבטל חיוב חלה, ואף שלא נתחייבו בחלה אלא בביאת כולם (ראה לעיל) אין זה אלא תנאי לתחילת מצות חלה, וכיון שנתחייבו בחלה, חייבים אף בזמן שאין יושביה עליה (שאילת דוד (פרידמן) א, חידושי שביעית; חזון איש שביעית ג).

• ויש אומרים שחיוב חלה בזמן הזה אינו אלא מדרבנן (רבי יוסי ורבי שמעון בנדה שם; רב הונא בריה דרב יהושע בגמ' שם ושם), שאפילו אם תרומה בזמן הזה דאורייתא, שלא בטלה קדושת הארץ לאחר חורבן הבית (ראה ערך הנ"ל: שם) חלה דרבנן, לפי שבשעת עליית עזרא לא עלו כולם, ואין כאן ביאת כולכם (גמ' שם ושם), ולכן לא נתקדשה בימי עזרא לחלה (כן משמע מהגר"ח שמיטה יב טז).

אף להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים כדעה הראשונה, שחלה בזמן הזה דאורייתא (כן משמע מרש"י חולין קד ב ד"ה בשלמא; טור יו"ד שכב, בשם איכא מאן דאמר; לבוש יו"ד שכב, בשם יש אומרים), שבימי עזרא נתחייבו בחלה, וקדושה שניה, שנתקדשה הארץ בזמן עזרא, לא בטלה אף לאחר שגלו (ראה ערך ארץ ישראל ד: קדושה שניה. טור שם; לבוש שם).

• ויש פוסקים כדעה השניה, שחלה בזמן הזה דרבנן, אם לפי שקדושת עזרא בטלה לאחר חורבן הבית (התרומה, ארץ ישראל), או שאפילו בזמן עזרא לא היתה אלא מדבריהם (רמב"ם בכורים ה ה; ראב"ד תרומות א כו; חינוך שפח; טוש"ע שם ב; לבוש שם ב, בסתם).

הפטורים ממעשר וחייבים בחלה

אף עיסה הפטורה ממעשרות, יש והיא חייבת בחלה (חלה א ג), שריבה הכתוב חיוב בחלה יותר מבתרומות ומעשרות, שנאמר: חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ (במדבר טו כ), תרימו, כן תרימו, ריבה בלשון תרומה, לומר שאף הפטורים מן המעשרות חייבים בחלה (רב כהנא בירושלמי חלה א ג, בהסבר הראשון, לפי ר"ש סיריליאו ור"א פולדא)^[11], ובכל עיסה ועיסה מצינו לימוד מיוחד לרבות דוקא אותה (ראה להלן).

לקט שכחה ופאה

הלקט והשכחה והפאה חייבים בחלה (חלה שם; רמב"ם בכורים ו ג), שנאמר: מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם (במדבר טו כא) להביא לקט שכחה ופאה שחייבים בחלה, שהיה בדין לומר ומה שאר פירות שחייבים במעשר (ראה ערך טבל) פטורים מן החלה (ראה לעיל: התבואה), לקט שכחה ופאה, שפטורים מן המעשר, אינו דין שיהיו פטורים מן החלה, תלמוד לומר: מראשית ערסתיכם (ספרי שלח קי)^[12].

הפקר

ההפקר חייב בחלה (משנה שם; רמב"ם שם), שקודם כיבוש וחילוק נתחייבו בחלה (ראה לעיל: מקום החיוב וזמנו), למרות שלא זכה כל אחד ואחד בנחלתו בארץ ישראל, והיתה כולה הפקר (רב כהנא בירושלמי שם, בהסבר השני, לפי ר"ש סיריליאו ומלאכת שלמה שם)^[13].

במה דברים אמורים, כשזכה בו ואחר כך גלגלו לעיסה, או שגלגל עיסתו ואחר כך הפקירה וזכה בה, אבל אם גלגלה בשעה שהיא הפקר - פטורה (רמב"ם שם ח א; טוש"ע יו"ד של ז), שחלה היא חובת הבעלים (לבוש שם ז).

שביעית

עיסת שביעית חייבת בחלה (שביעית ט ט; רמב"ם שם ו ד), שנאמר בחלה: לְדֹרֹתֵיכֶם (במדבר טו כא. ספרי שלח קי; בכורות יב ב), ומשמע שמצות חלה נמשכת תמיד ללא הפסק (מלבי"ם במדבר שם), ואף בשנה השביעית (רש"י בכורות שם ד"ה לדורותיכם)^[14]. שהיה בדין ומה שאר פירות שחייבים במעשר, פטורים מן החלה, עיסת שביעית שמינה פטור מן המעשר (ראה ערך שביעית), אינו דין שתפטר מן החלה, ואינה דומה ללקט שכחה ופאה שפטורים מן המעשר וחייבים בחלה (ראה לעיל), שמינם חייב במעשר, תלמוד לומר: לדרתיכם, להביא עיסת שביעית שתהא חייבת בחלה (ספרי שם)^[15].

מעשר ראשון שניטלה תרומתו

מעשר ראשון שניטלה תרומתו - שהופרש ממנו תרומת מעשר (מאירי חלה שם) והקדימו בשבלים, היינו שהפרישו לפני מירוח, שאינו חייב לתרום ממנו תרומה גדולה (ראה ערך טבל. ירושלמי שם; רמב"ם שם) - חייב בחלה (חלה שם; רמב"ם שם ג), ואף על פי שקרויה תרומה (ר"א פולדא שם), לפי שלפני הגלגול אין הקמח חייב בחלה (ר"ש סיריליאו שם).

מעשר שני והקדש שנפדו

מעשר שני והקדש שנפדו - קודם גלגול (מלאכת שלמה שם) - חייבים בחלה (חלה שם; רמב"ם שם), אף על פי שפטורים מן המעשרות (חלה שם), וכגון שהקדים את המעשר שני בשבלים, ולא פדאו עד לאחר מירוח, שהוא פטור מתרומה גדולה וממעשרות (ירושלמי שם); וכן בהקדש כגון שלא פדאו עד לאחר מירוח, שפטור מתרומות ומעשרות (ראה ערך הקדש: בתרומות ומעשרות. ר"ש שם).

וכן מותר העומר - שנפדה קודם גלגול (רש"י מנחות סו א ד"ה וחייב בחלה) - חייב בחלה (חלה שם, ומשנה מנחות שם; רמב"ם שם), וכן מותר שתי-הלחם (ראה ערכו), ולחם-הפנים (ראה ערכו) - כשיפדה חייב בחלה (רמב"ם שם).

בהקדש ומעשר שני

הקדש

עיסה שהיתה הקדש בשעת הגלגול פטורה מן החלה (חלה ג ג; רמב"ם בכורים ח ז), שנאמר: עֲרִסֹתֵיכֶם (במדבר טו כא), ולא של הקדש (מנחות סז א; ירושלמי חלה א ד).

חלות תודה ורקיקי נזיר

חלות תודה (ראה ערך לחמי תודה) ורקיקי נזיר (ראה ערך איל נזיר), הדבר תלוי בכוונת עשייתם:

• עשאם לעצמו, פטורים מן החלה (חלה א ו; רמב"ם שם ו ה) מפני שהם קודש (רמב"ם שם; מאירי חלה שם), וגלגול הקדש פוטר (ר"ש שם ור"ש סירליאו שם).

• עשאם למכור בשוק, חייבים בחלה (חלה שם; רמב"ם שם), לפי שבדעת הלקוחות הדבר תלוי (ירושלמי שם), ושמא לא ימצא לקוחות (ירושלמי שם א ד, לגירסת ר"ש סירליאו ושדה יהושע; רמב"ם שם) ויאכלם הוא עצמו (ריבמ"ץ שם; רמב"ם שם) בתורת חולין (מאירי שם), שכיון שעשאם למכור בשוק לא נתקדשו, לפי שדעתו לאכלם אם לא ימכרו (פירוש המשניות לרמב"ם שם)^[16].

מעשר שני

עיסה של מעשר שני בירושלים - שלא פדאה עד לאחר הגלגול (כן משמע מר"ש ומלאכת שלמה חלה א ג) - נחלקו בה תנאים:

• יש אומרים שפטורה מן החלה (רבי מאיר בפסחים לח א), שנאמר: רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם (במדבר טו כו), משלכם, ולא של גבוה (רב פפא בגמ' שם, ורש"י שם לז ב ד"ה לדברי), ולדעתם מעשר שני ממון גבוה הוא (רב חסדא בסנהדרין קיב ב; רש"י פסחים שם).

• ויש אומרים שחייבת בחלה (ספרי שלח קי; חכמים בפסחים לח א), שלדעתם מעשר שני ממון הדיוט הוא (רב חסדא בסנהדרין שם); או שמעשר שני הוא ממון גבוה, ואף על פי כן אינו קודש גמור, שהרי מותר הוא בירושלים לזרים (ר"י קורקוס בכורים ו ד, בדעת הספרי), וכיון שיש בו היתר אכילה, אנו קוראים בו עריסותיכם (ר"י קורקוס ורדב"ז שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; מאירי פסחים לז ב וסוכה לה א)

במה דברים אמורים בירושלים, אבל מעשר שני בגבולים לדברי הכל פטור (רב חסדא בסנהדרין שם), לפי שמעשר שני בגבולים הכל מודים שממון גבוה הוא (רש"י שם ד"ה אבל בגבולין, בסתם; תוספות סוכה לה א ד"ה לפי), ונאמר: חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה תרומה (במדבר שם), את שמורם קודש והשאר חולין, ולא שזה וזה קודש (ספרי שם).

הבעלים

עיסת גוי

עיסת הגוי שנתנה לישראל במתנה משגלגלה פטורה מן החלה (חלה ג ה; רמב"ם בכורים ח ח; טוש"ע של ד), שנאמר: עֲרִסֹתֵכֶם (במדבר טו כ), ולא עיסת הגוי (מנחות סז א).

וכן גר שנתגייר והיתה לו עיסה, אם נתגלגלה עד שלא נתגייר - פטורה, ואם משנתגייר - חייבת (חלה שם ו; רמב"ם שם ט; טוש"ע שם).

גוי שהפריש חלה - מעיסה שהיתה שלו בשעת גלגול (רש"י שם ד"ה שבשעת חובתה) - אינה חלה, ותיאכל לזרים (תוספתא תרומות (ליברמן) ד יג; גמ' שם; רמב"ם שם ו י; רמ"א שם א), ומודיעים לגוי שאינו צריך להפריש (תוספתא שם; גמ' שם; רמב"ם שם), כדי שלא יחשוב הגוי שהזר אוכל חלה (ש"ך שם סק"ג).

עיסת כהן

אף עיסה של כהן חייבת בחלה (ספרי קרח קכא; קדושין מו ב), שנאמר: עֲרִסֹתֵכֶם (במדבר טו כ), כל ישראל במשמע (יראים קמח)^[17].

תרומה, טבל וחדש

עיסת תרומה

עיסה של תרומה פטורה מן החלה, שנאמר: חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה (במדבר טו כ), את שמורם קודש והשאר חולין, ולא שזה וזה קודש (ספרי שלח קי).

עיסת מדומע

עיסה שנדמעה - העשויה מתרומה שנתערבה בפחות ממאה חולין (רש"י נדה מו ב ד"ה עיסת), שאינה בטילה בהם, והרי הכל אסור לזרים (ראה ערך מדומע) - או שנתחמצה בשאור של תרומה (ראה ערך הנ"ל), נחלקו בה תנאים:

• יש אומרים שחייבת בחלה (רבי מאיר ורבי יהודה בנדה מו ב - מז א), שלדעתם חלה בזמן הזה דאורייתא (ראה לעיל: מקום החיוב וזמנו), ומדומע שאינו אלא מדרבנן - שמן התורה בטילה התרומה ברוב, וחכמים הם שהצריכו מאה (רש"י שם מז א ד"ה חייבת) - אינו מפקיע מידי חובת חלה דאורייתא (גמ' שם).

• ויש אומרים שפטורה מן החלה (סתם משנה חלה א ד; רבי יוסי ורבי שמעון בנדה בגמ' שם), שנאמר: תרימו תרומה (במדבר שם), ולא שכבר היה תרומה (רש"י פסחים לז א ד"ה והמדומע; ר"ש ומאירי חלה שם), שלדעתם חלה בזמן הזה דרבנן (ראה לעיל: שם), ולכן מדומע דרבנן מפקיע חובת חלה דרבנן (גמ' שם; ר"ש שם), וכן הלכה (רמב"ם בכורים ו ד), אם מפני שחלה בזמן הזה דרבנן (מאירי נדה שם; רדב"ז שם), או שאפילו אם חיוב חלה בזמן הזה מדאורייתא, מכל מקום מדומע פטור מן החלה (מאירי שם, בשם כל הפוסקים; ר"י קורקוס שם ומראה הפנים חלה א ג, ומרכבת המשנה חמץ ו ח, בדעת הרמב"ם), לפי שחכמים-עשו-חזוק-לדבריהם (ראה ערכו), ויש-כח-ביד-חכמים-לעקור-דבר-מן-התורה (ראה ערכו) בשב ואל תעשה (ר"י קורקוס שם), או לפי שאף על פי שמן התורה בטילה התרומה ברוב חולין, אינו חייב בחלה, לפי שבחלק התרומה שבו אנו קוראים: ולא שכבר היה תרומה (מראה הפנים שם).

קודם גלגול

במה דברים אמורים, כשנדמעה עד שלא גלגלה, אבל נדמעה משגלגלה חייבת (חלה ג ב; רמב"ם בכורים ח ו), שכיון שנתחייבה בחלה בשעת הגלגול (ראה להלן: שעת החיוב) שוב אין הדמוע פוטרה (מאירי שם; ר"ש סיריליאו שם ג ב; ברטנורא שם).

עיסת טבל

עיסת טבל (ראה ערכו), נחלקו בה הדעות:

• יש אומרים שחייבת בחלה (ברייתא בירושלמי דמאי ה ב, לפי תוספות סוכה לה ב ד"ה (שם א) אתיא; רבי יונה בשם רבי שמעון בן לקיש בירושלמי חלה א ג, לפי ר"ש סיריליאו ושדה יהושע שם), שכל שמותר בהנאה חייב בחלה, אף על פי שאסור באכילה ואינו יכול להתיר איסורו (שאגת אריה צז, במסקנתו), וכן הלכה (רמב"ם בכורים ו ז).

• ויש אומרים שפטורה מן החלה (רבי יוסי בשם רבי שמעון בן לקיש בירושלמי שם, לפי ר"ש סיריליאו ושדה יהושע שם), שכשם שמדומע פטור מן החלה, שנתמעט ממה שנאמר: תרימו תרומה, ולא שכבר הוא תרומה (ראה לעיל), כך טבל פטור מן החלה מטעם זה (ר"ש סיריליאו ושדה יהושע שם).

שעת החיוב

העיסה משעה שנתחייבה בחלה, הרי זו טבל (ראה ערכו), והאוכל ממנה חייב מיתה בידי שמים (חלה ג א, ופירוש המשניות לרמב"ם ור"ש שם; רמב"ם בכורים ח ה, וסנהדרין יט ב), ואסורה אף באכילת עראי (משנה שם, ור"ש; רמב"ם בכורים שם ד; שו"ע יו"ד שכז ד).

ובזמן חיובה נחלקו תנאים, אם היא משתתגלגל העיסה בחטים ותיטמטם בשעורים (סתם משנה שם; רבי יוחנן בן נורי בספרי שלח קי, ובתוספתא שם (ליברמן) א יב), וכן הלכה (רמב"ם שם ד-ה; טוש"ע שם)^[18]; או משתיעשה מקרצות מקרצות (רבי יהודה בן בתירה בתוספתא שם, ובירושלמי שם ג א); או משיקרמו פניה בתנור (רבי עקיבא במשנה שם ג ו, וספרי שם, ותוספתא שם).

וכשם שמצינו בדגן שלשה זמנים בחיוב תרומות ומעשרות, כך מצינו שלשה זמנים בחיוב חלה:

• כשם שתבואה קודם הבאת שליש פטורה לגמרי, ומותר לאכול ממנה אכילת קבע, ואם הוציא ממנה תרומות ומעשרות לא עשה ולא כלום (ראה ערך הבאת שליש וערך טבל), כך כנגדו בחיוב חלה, בעודו קמח אין הפרשתו הפרשה (ראה להלן, וערך הפרשת חלה: שעת ההפרשה).

• וכשם שתבואה לאחר שהביאה שליש, אם הפריש ממנה תרומה, תרומתו תרומה, אלא שעדיין אינו חייב להפריש ממנה תרומה (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות), ומותרת באכילה מן התורה אפילו קבע, ומדרבנן מותרת באכילת עראי (ראה ערך טבל), כך בחלה משנתן מים בקמח ולא גלגל עדיין, אם הפריש חלה הרי זו חלה (ראה ערך הפרשת חלה: שם).

• וכשם שמשעת דיגון ומירוח כבר נתחייבה התבואה בתרומות ומעשרות, ואסורה באכילת עראי מן התורה (ראה ערך גמר מלאכה), כך בחיוב חלה משהתחיל לגלגל נתחייבה העיסה בחלה (ריטב"א קדושין מו ב, בשם הרמב"ן).

הפריש מהקמח

הפריש חלתו קמח שאינה חלה (ראה לעיל) הרי זו גזל ביד כהן (חלה ב ה; רמב"ם בכורים ח א), שלא נתנה לכהן אלא על מנת שתהא עיסתו פטורה, וזו אינה פטורה (ר"ש שם; מאירי שם). ואין אומרים אדם-יודע (ראה ערכו) שאין מפרישים חלה קמח, וגמר ונתן לשם מתנה, לפי שפעמים יצא קלקול מכך, לפי שאדם "יודע ואינו יודע", יודע שאין מפרישים חלה קמח, ואינו יודע הטעם, שכסבור שמשום טרחתו של כהן הוא, ומכיון שהכהן מחל על טרחתו הרי זו חלה, ויבוא הכהן לידי קלקול, אם יצרף לקמח זה פחות מחמשת רבעים קמח אחר וילושם יחד, ויאכל עיסתו טבל, שאינו יודע שיש כאן חמשת רבעים קמח החייב בחלה, או שבעל הבית יבוא לידי קלקול, שיהא סבור שנתקנה עיסתו מאחר שקיבל הכהן עליו את הטרחה, ויאכל עיסתו טבל, ולכן חייבו את הכהן להחזיר את הקמח לישראל (קדושין מו ב).

העיסה עצמה - שעשה הישראל מן הקמח שנשאר בידו (פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש שם) - חייבת בחלה, והקמח - שבא ליד כהן (ריבמ"ץ ופירוש המשניות לרמב"ם ור"ש שם) - חייב בחלה אם יש בו כשיעור (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם) ועשהו עיסה, כשאר כל קמח חולין (רמב"ם שם). ונחלקו תנאים:

• יש אומרים שהקמח שהפרישו חלה ונתנו לכהן - מותר לזרים (אמרו לו לרבי יהושע במשנה שם, לפי טור שם, וכסף משנה שם בדעת הרמב"ם), וכן הלכה (טור שם).

• ויש אומרים שהקמח אסור לזרים (רבי יהושע במשנה שם) , שמא הרואים אותו בא ליד כהן בתורת חלה יאמרו ראינו זר אוכל חלה (פירוש הרא"ש שם והלכות קטנות, חלה ד; טור שם)^[19].

בשותפות

בחלה נאמר: רֵאשִׁית (במדבר טו כ), ובראשית הגז נאמר וְרֵאשִׁית (דברים יח ד), ובתרומה נאמר רֵאשִׁית (שם), ולכן בעיסת השותפים נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שלדעת התנאים הסוברים שבהמת השותפים פטורה מראשית הגז (ראה ערך ראשית הגז), שותפים פטורים אף מתרומה (רב חנינא מסורא בחולין קלו א), וממילא אף מחלה, ואפילו יש שיעור חלה בחלק של כל אחד מהם (פסקי חלה לרשב"א ב א, בדעה הראשונה).

• ויש אומרים שחייבים בחלה (רבא בגמ' שם קלה ב), שלדעתם שותפים חייבים בתרומה, ומכיון שיש ללמוד חלה מראשית הגז שפטורה, ויש ללמוד מתרומה שחייבת, כל שיש ללמוד להחמיר ולהקל, אנו למדים להחמיר (ראה ערך לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן. מסקנת הגמ' שם).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שעיסת השותפים חייבת בחלה (רמב"ם בכורים ו ו; כן מצדד בפסקי חלה שם; מאירי חלה ג ב, במסקנתו), שלדעתם להלכה שותפים חייבים בראשית הגז (מאירי שם; ר"י קורקוס שם, בדעת הרמב"ם)^[20], וכל שיש בעיסה כולה כשיעור חלה חייבת, אף על פי שאין לכל אחד ואחד מן השותפים אלא כזית (פסקי חלה שם, ומאירי שם, בשם התוספתא), אבל אם אין לכל אחד מהם כזית פטורה מן החלה (רדב"ז שם), וכן הלכה (טוש"ע יו"ד של ב)^[21].

• ויש פוסקים שעיסת השותפים פטורה מן החלה, שלדעתם להלכה שותפים פטורים מראשית הגז, ולמדים חלה מראשית הגז, ואפילו אם יש בחלקו של כל אחד מהם כשיעור חלה, הרי זו פטורה (פסקי חלה שם, בדעה הראשונה; מאירי שם, בדעה הראשונה)^[22].

לרבים

העושה עיסה לרבים - חייבת בחלה (תוספתא חלה (ליברמן) א ד; רמב"ם שם).

עם גוי

העושה עיסה עם גוי - שעיסתו פטורה מחלה (ראה לעיל: הבעלים) - אם אין בחלקו של ישראל כשיעור חלה, הרי זו פטורה מן החלה (משנה חלה ג ה; רמב"ם שם ט; טוש"ע שם ג); ואם יש בחלקו של ישראל כשיעור חלה - חייבת (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

העיסות החייבות

עיסת כלבים

עיסת הכלבים, בזמן שהרועים אוכלים ממנה - חייבת חלה; ואם אינם אוכלים ממנה - אינה חייבת (חלה א ח; רמב"ם בכורים ו ח; טוש"ע יו"ד של ט), שנאמר: בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ (במדבר טו יט. פירוש המשניות לרמב"ם שם; מאירי שם; סמ"ג עשין קמא), העשוי לכם, ולא העשוי לשם כלבים (מאירי שם)^[23].

איזוהי עיסת הכלבים, נחלקו תנאים ואמוראים:

• יש אומרים כל שעירב בה מורסן (רבי שמעון בן לקיש בירושלמי חלה א ה), שאם עירב בה מורסן הרבה עד שאינה ראויה לאכילת הרועים, פטורה מן החלה, ואם לא עירב בה מורסן אלא מעט, שראויה היא לאכילת הרועים - חייבת (רימב"ץ ור"ש ורא"ש שם; אור זרוע א רכב; פסקי חלה לרשב"א א ו, בפירוש הראשון; מאירי שם א ו, בפירוש הראשון), שאוכל אדם היא וקרויה לחם (ריבמ"ץ שם; אור זרוע שם).

• יש אומרים שכל שעשאה כעבין חייבת, עשה למודין פטורה (ברייתא בירושלמי שם; רבי יוחנן בירושלמי שם), שאם עשאה ערוכה ומקוטפת כגלוסקה נאה - חייבת, ואם עשאה כעין נסרים, שלא הקפיד על עריכתם - פטורה (ר"ש שם; פני משה שם), ואף על פי שלא עירב בה מורסן, שהרי יש בה היכר שעשאה על דעת שלא יאכלו הרועים ממנה (ר"י קורקוס שם; ביאור הגר"א לירושלמי שם), וכן עירב בה מורסן פטורה אף על פי שעשאה כעבין, שהרי יש כאן היכר (ר"י קורקוס שם).

• ויש אומרים שאפילו עשאה כגלוסקא יפה, פטורה מן החלה, כל שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה (רבי בא בשם שמואל ורבי אמי בשם רבי חייא רבה בירושלמי שם), אבל אם חשב בשעת הלישה בין על אכילת כלבים, ובין על אכילת בני אדם - חייבת בחלה, כמו עיסה העשויה לאכילת אדם ממש (פירוש המשניות לרמב"ם שם), אכן אם לא עשה בה שום שינוי ושום גריעות, ואין בה שום היכר, אפילו עשאה כמצתו של שלמה המלך, כיון שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה - פטורה (הלכות חלה לרמב"ן כו ב; בית יוסף שם, בדעת הרמב"ם; ביאור הגר"א לשו"ע שם סק"י).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים כדעה הראשונה, שאינה פטורה אלא אם כן עירב בה מורסן הרבה שאינה ראויה לאכילת אדם (ר"ש שם, לפי ר"י קורקוס וביאור הגר"א שם).

• יש פוסקים כדעה השניה, שהעושה עיסה להאכילה כשתיעשה פת לבהמה או לחיה - פטורה, ועיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה - חייבת בחלה, ואם אין הרועים אוכלים ממנה פטורה אם ניכר בה שעשאה לכלבים, כגון שאינה ערוכה ועשויה כצורת לחם (טור יו"ד של), וכן הלכה (שו"ע שם ח-ט).

• יש פוסקים כדעה השלישית, שאין חייבת בחלה אלא עיסה שסופה להיעשות לחם למאכל אדם (רמב"ם בכורים ו ח,יב; סמ"ג עשין קמא), ואם עשאה לכלבים פטורה אפילו כשאין בה שום גריעות ושום שינוי (מאירי שם; ר"י קורקוס וכסף משנה שם ח; בית יוסף וביאור הגר"א שם, בדעת הרמב"ם).

• ויש פוסקים כדברי כולם להחמיר (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סא).

עיסה עבור גוי

עשה עיסה על מנת ליתנה לגוי לאחר האפייה - חייבת בחלה, כיון שעשויה לאכילת אדם (סמ"ג שם, לפי חכמת אדם שערי צדק יד כד), ואנו קוראים בה באכלכם מלחם הארץ (ראה לעיל. פרי מגדים או"ח תנד משבצות זהב סק"ג).

לחם העשוי לקשוטי נשים

לחם העשוי לקשוטי נשים (ברכות לז ב, לפי רבנו יונה שם, בפירוש השני), נחלקו הגירסאות אם חייב בחלה (רבנו יונה שם, לאחת הגירסאות בגמ'), מפני שלשים אותו כשאר פת (רבנו יונה שם); או שפטור מן החלה (רבנו יונה שם, לגירסא אחרת בגמ'; מאירי שם), אף על פי שבלילתו עבה ונאפה בתנור, הואיל ומתחילה לא נלוש לאכילה (רבנו יונה ומאירי שם).

עיסת מי פירות

עיסה שנילושה במי פירות - בלא מים - נחלקו בה תנאים:

• יש אומרים שחייבת בחלה (סתם משנה חלה ב ב, לגירסתנו; רבי אליעזר בן יהודה איש ברתותא משום רבי יהושע בטבול יום ג ד, לפי רבי יוסי ברבי חנינא בירושלמי חלה ב א), שקרויה לחם (קרית ספר בכורים ו), ואף על פי שמי פירות אין מחמיצים (ראה ערך חמץ), ואין חיוב חלה אלא בדבר שבא לידי חמץ ומצה (ראה לעיל: התבואה), לא הקפידה תורה שתבוא העיסה לידי חימוץ, אלא שתיעשה העיסה מן המינים הבאים לידי חימוץ (פסקי חלה לרשב"א א ד; אור זרוע א תשסח). וכשם שמי פירות מחברים את העיסה לטומאה (ראה ערך חבור: במשקים), כך הם מחברים לחלה את חלקי הקמח להיות שיעור חיוב חלה (אור זרוע שם).

• ויש אומרים שפטורה מן החלה (סתם משנה שם, לגירסה שהביא האור זרוע שם, ודחה; רבי עקיבא משום רבי יהושע בטבול יום שם, לפי רבי יוסי ברבי חנינא בירושלמי שם; רבי שמעון בן יוחאי משום רבי טרפון בירושלמי שם), שלדעתם אין מי פירות עושים חיבור לטומאה, ואף לענין חלה אינם עושים חיבור (אור זרוע שם; פני משה שם), והדבר נלמד בגזרה-שוה (ראה ערכו), נאמר כאן: חַלָּה (במדבר טו כ) ונאמר להלן: וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן (ויקרא ח כו), מה חלה שנאמרה להלן עשויה בשמן, אף חלה שנאמרה כאן בעשויה בשמן, שהוא אחד משבעת המשקים (ראה ערך הנ"ל. רבי שמעון בן יוחאי משום רבי טרפון בירושלמי שם), אבל שאר מי פירות אינם מחברים לחלה (אור זרוע שם; פני משה שם)^[24].

להלכה נחלקו ראשונים אם ההלכה כדעה הראשונה (אור זרוע א רכה, בשם מספר ראשונים; שו"ת הרשב"א א תסד; טור יו"ד שכט, בשם הרמב"ם); או כדעה השניה (אור זרוע שם תשסח; רא"ש, פירוש לחלה שם, והלכות קטנות, חלה ג, ושו"ת ב יד); ויש שנסתפקו בדבר (טור שם, בשם הרא"ש). וכתבו הפוסקים שהעיקר שחייבת בחלה (שו"ע שם ט), ומכל מקום מלכתחילה יש להיזהר שלא ללוש עיסה במי פירות (רא"ש, בפירוש לחלה שם, ובהלכות קטנות שם; טור שם, בשמו), כדי לצאת מידי ספק חיוב חלה (רא"ש שם ושם; טור שם, בשמו), אלא אם לש פחות מכשיעור (ראה להלן: שיעורה. שו"ע או"ח תסב ה).

עם מעט מים

עיסה שנילושה במי פירות ומעט מים, לדברי הכל חייבת בחלה (רא"ש שם ושם; טור יו"ד שם, בשמו; שו"ע שם), ודוקא מעט מים, אבל אם עירב במי פירות מעט משאר שבעת המשקים, אינה חייבת בחלה, לסוברים שהנילושה במי פירות פטורה, אלא אם כן יש בה רוב משאר המשקים (שער המלך ברכות ו).

בשבעת המשקים

אף לסוברים שהנילושה במי פירות פטורה מן החלה, אם נילושה באחד משבעת המשקים, חייבת בחלה (אור זרוע א תשסח, במסקנתו; פרישה שם ס"ק יא, בשם מהרש"ל; מגן אברהם תסב סק"ה, בשמו), וכתבו הפוסקים שבשאר משקים יש להיזהר שלא ללוש בהם לצאת מידי ספק, ובשבעת המשקים - מלבד מים - טוב למדקדק במצוות לעשותה עם מים (ראה להלן), כדי לצאת ידי כל הדעות והספיקות (פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ה).

הלישה והאפייה

מעשה אילפס

הסופגנים, והדובשנים, והאסקריטין, וחלת המשרת - פטורים מן החלה (חלה א ד; טוש"ע יו"ד שכט א), שאין חייב בחלה אלא לחם, שנאמר: בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ (במדבר טו יט), ואלו אינם לחם (רש"י פסחים לז א ד"ה ופטורים; טוש"ע שם)^[25].

• הסופגנים עשויים כספוג (רש"י שם ד"ה הסוגפנין; ר"ש ופירוש הרא"ש וברטנורא שם, בפירוש הראשון; טוש"ע שם); ויש מפרשים שהם רקיקים דקים, שכן וּרְקִיקֵי (שמות כט ב) תרגומו: ואספוגין (אונקלוס שם. ר"ש ופירוש הרא"ש וברטנורא שם, בפירוש השני)^[26].

• הדובשנים מטוגנים בדבש (רש"י שם ד"ה והדובשנין; ר"ש שם; רא"ש בפירושו שם והלכות קטנות, חלה ב; ברטנורא שם, בפירוש הראשון; טוש"ע שם); ויש מפרשים שנילושו בדבש (ריבמ"ץ חלה שם; מאירי פסחים שם; ברטנורא שם, בפירוש השני; ר"ש סיריליאו שם).

• האסקריטין הם צפיחית (רש"י פסחים שם ד"ה והאיסקריטין, ועה"ת שמות טז לא), כלומר בצק שמטגנים אותו בדבש (רש"י עה"ת שם; טוש"ע שם), שכן כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ (שמות טז לא) תרגומו: כאסקריטון בדבש (אונקלוס שם. רש"י שם ושם; ר"ש ופירוש הרא"ש וברטנורא שם)^[27].

• חלת המשרת היא העשויה במחבת (רבנו חננאל פסחים שם; כן משמע מרש"י שם ד"ה המסרת; רימב"ץ ופירוש המשניות לרמב"ם ור"ש חלה שם), שכן מַחֲבַת (ויקרא ו יד) תרגומו מסריתא (אונקלוס שם; רש"י פסחים שם; רא"ש, הלכות קטנות שם), והיא חלוט (ראה להלן) של בעלי בתים (פסחים שם), שאינו עשוי כתיקון לחם (רש"י שם ד"ה חלוט; ר"ש שם) של שאר אדם, שמתוך עושרם חולטים אותו במחבת (ר"ש שם).

בטעם פטורם של הסופגנים והדובשנים, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים מעשה אילפס - מחבת של מתכת (ר"ש טבול יום ג ג; רש"ש בבא בתרא צט א) - הם (ריש לקיש בפסחים שם), שנותנים מעט שמן באילפס ומטגנים אותם בו (מאירי שם), ואינם לחם, שאין לחם אלא האפוי בתנור, שנאמר: לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד (ויקרא כו כו. רש"י פסחים שם ד"ה מעשה). וכל שהאור מהלך תחתיו אינו חייב בחלה, ואין אומרים עליו המוציא (ראה ערך ברכת הפת), ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח (ראה ערך מצה. רבי שמעון בן לקיש בירושלמי חלה א ג). ודוקא שהדביק אותו באילפס ולבסוף הרתיחו - שאינו דרך תנור (מאירי שם) - אבל הרתיח את האילפס ולסוף הדביקו, חייבים (גמ' שם, לדעת ריש לקיש), שהרי זה כעין מעשה תנור (רש"י שם ד"ה שהרתיח; מאירי שם).

• ויש אומרים שמעשה אילפס חייבים, והללו שפטורים לפי שעשאם בחמה (רבי יוחנן בגמ' שם), ומעשה חמה אינו קרוי לחם (פסקי ריא"ז שם ב יג). וכל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה, ואומרים עליו המוציא, ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח (רבי יוחנן בירושלמי שם).

להלכה נחלקו גאונים וראשונים, אם ההלכה כדעה הראשונה, ואין חייבים כלל במעשה אילפס, אלא כשהרתיח ולבסוף הדביק (רבנו חננאל שם; תוספות שם ב ד"ה דכולי ורא"ש שם ב טו, בשמו; רי"ף שם, בשם הלכות גדולות, שכתב בשם כהן צדק; אור זרוע א יז, בשם רבנו חננאל ורבנו יואל הלוי, והסכים עימם)^[28]; או שההלכה כדעה השניה, וחייבים בכל מעשה אילפס (שאילתות עז; רי"ף שם, בשמו, והסכים עימו; תוספות שם, בשם ר"י; רא"ש שם; אור זרוע שם, בשם רבנו תם; טור יו"ד שכט, בשם הרא"ש)^[29], וכן הלכה (שו"ע שם ב).

נתן משקה באילפס

נתן משקה באילפס, הכל מודים שפטור מן החלה (רבי יוחנן בירושלמי שם; טוש"ע שם), שזה דרך בישול הוא ואינו קרוי לחם (מאירי שם).

ואין חילוק בזה אם נתן שם מים או שמן (תוספות שם, בשם רבנו תם; מאירי שם), כל עוד נתן באילפס שמן הרבה, אבל שמן מועט כדי צורך טיגון אינו מוציאה מידי לחם (ר"ש ופירוש הרא"ש חלה א ה; מאירי שם), שאותה סיכה שסכים האילפס בשמן כדי שלא תישרף העיסה אינה חשובה משקה לפטור מן החלה (הגהות רבנו פרץ לסמ"ק קנא ד, בשם מורו; רמ"א או"ח קסח יג). וכן אם נתן בו מעט מים חייבת בחלה (מאירי שם).

נתן מים רותחים על גבי קמח ולהיפך

בצק הנעשה על ידי נתינת קמח על גבי מים רותחים, או נתינת מים רותחים על גבי קמח, הוא הנקרא במשנה: מעיסה וחליטה (חלה א ו, לפי פסחים לז א וירושלמי חלה א ד)^[30], נחלקו בו תנאים:

• יש מחייבים, (בית הלל בחלה א ו, ועדויות ה ב וגמ' שם, במעיסה; בית שמאי בחלה שם וגמ' שם, בחליטה; תנא קמא בגמ' שם, לדעת רבי יוחנן בגמ' שם).

• יש פוטרים (בית שמאי בחלה שם, ועדויות שם, וגמ' שם, בחליטה; בית הלל בחלה שם, וגמ' שם, במעיסה)^[31].

• ויש אומרים שאם עשאו באילפס - פטור, עשאו בתנור - חייב (חכמים בגמ' שם; רבי יהודה בגמ' שם, לדעת רבי יוחנן בגמ' שם), שאין מעיסה וחליטה חייבין בחלה, שנאמר: בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ (במדבר טו יט), ואלו אינם לחם (כן משמע מתנא קמא בגמ' שם, ורש"י שם א ד"ה ופטורים), ואין לחם אלא האפוי בתנור, שנאמר: לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד (ויקרא כו כו. כן משמע מרבי יהודה בגמ' שם ב, ורש"י שם א ד"ה מעשה). לדעה שמעשה אילפס חייב (ראה לעיל), לא פטרו לדעה זו אלא את המעיסה וחליטה שאינן לחם, שקודם לישתן מבושלים ברותחים הן, כשהן עשויות במעשה אילפס, אבל אם חזר ועשאן בתנור, הרי הם כשאר לחמים (חכמים ורבי יהודה בגמ' שם, לדעת רבי יוחנן בגמ' שם, ורש"י ד"ה תנא קמא); ולדעה שמעשה אילפס פטור, הוא הדין לשאר לחמים (חכמים ותנא קמא ורבי יהודה בגמ' שם, לדעת ריש לקיש בגמ' שם).

להלכה אם על ידי המעיסה והחליטה התבשל הקמח על ידי רתיחת המים ונעשה הבצק אפוי, ולא אפאו לאחר מכן, אלא ייבשו בחמה בלבד - פטור (פירוש המשניות לרמב"ם חלה שם), ואם לאחר החליטה או המעיסה אפאו בתנור, או טיגנו במחבת - להלכה שחייבים במעשה אילפס (ראה לעיל) - חייב (כן משמע מרבי יוסי בירושלמי חלה א ד; רי"ף שם; השגות הראב"ד והמאור ומלחמות שם; רמב"ם בכורים ו יב; רא"ש, הלכות קטנות, חלה ג; טוש"ע יו"ד שכט ח), ואפילו אם הקמח כבר נתבשל קודם לכן על ידי החליטה (כן משמע מרבי יוסי שם; תוספות פסחים לז ב ד"ה ותנא; רמב"ן במלחמות שם ובהלכות חלה כו ב).

בלילה רכה

עיסה שבלילתה רכה חייבת בחלה (הישר (החידושים) שמד; תוספות פסחים לז ב ד"ה דכולי ורא"ש, הלכות קטנות חלה ב, וטור יו"ד שכט, בשם רבנו תם; ר"ש חלה א ה; שו"ע שם ב), ואף על פי שלא לש אותה, ואין בה גמר מלאכה להתחייב בחלה (ראה ערך גמר מלאכה: בעיסה) מתחייבת בחלה על ידי האפייה (תוספות רבנו פרץ בבא מציעא פט א; ריטב"א (החדשים) שם), ודוקא שאפאה בתנור, או באילפס באופן שדינו כתנור (ראה לעיל. ריטב"א שם; שו"ע שם), אבל בישלה במשקה פטורה (שו"ע שם).

אטריות

עיסה שבלילתה עבה ונלושה על דעת לעשותה איטריות, לדעת הסוברים שכל שבלילתה עבה חייבת בחלה, אף על פי שדעתו לבשלה (ראה לעיל), אף זו חייבת בחלה (רא"ש שם ושם, בשם רבנו תם); ויש אומרים שהכל מודים שפטורה מן החלה, כיון שלא לשו אותה מתחילה אלא לבשלה, ולא לעשות ממנה פת כלל (רבנו יונה ברכות שם), שהרי אינן נאכלות דרך מאכל לחם אלא דרך ליפתן, כמו דייסה ושאר מעשה קדירה, ואף אין בהן תואר לחם, ואינן דומות לסופגנים וכיוצא בהן שיש בהן שם לחם (חידושי אנשי שם, שם).

אפייה מועטה

העושה עיסה על דעת לבשלה, אם דעתו לאפות ממנה מעט, מתחייבת כולה על ידו (ראב"ד בכורים ו יט, לפי ר"י קורקוס וכסף משנה שם, על פי מסקנת הירושלמי חלה א ד; טוש"ע יו"ד שכט ד), ומברכים על הפרשתה, שתקנת חכמים היא לחייבה בחלה (ב"ח שם; ט"ז שם סק"ה; ש"ך שם סק"ו)^[32]. ודוקא אם אפה מן העיסה מעט, אבל אם לא אפה, אינה מתחייבת על ידי מה שדעתו לאפות ממנה מעט, מאחר שאפילו כשאפאה מעט אינה חייבת בחלה מן הדין אלא משום גזירה, לא גזרו בה אלא כשאפה (בית יוסף שם, על פי הר"ש חלה א ה ורא"ש שם) ולכן אינו מפריש ממנה חלה אלא לאחר שאפה מקצתה (ב"ח שם, בדעת הבית יוסף), וכתבו ראשונים שמנהג הנשים, כשעושות עיסה לבשלה במים, לאפות ממנה מעט, ולהפריש חלה מן האפוי על כל העיסה (תשובת מהר"ם מרוטנבורג במרדכי תקצב).

קנובקאות

הקנובקאות - מאפה תנור העשוי מקמח קלוי שנלוש בשמן (פירוש המשניות לרמב"ם חלה א ה), שמחזירים אותם לסולתן (רימב"ץ ופירוש המשניות לרמב"ם ור"ש שם, על פי ירושלמי שם א ד) - חייבות בחלה (חלה א ה). ואף לסוברים שהעושה עיסה על דעת לבשלה פטורה מן החלה, אף כשבלילתה עבה (ראה לעיל) קנובקאות חייבות, כיון שבישולן נעשה לאחר גמר האפייה (ר"ש שם)^[33].

עיסה מקמח קלי

העושה עיסה מקמח קלי, אם לאפותה - חייבת בחלה, ואם לאכלה בלא אפייה - פטורה (תוספתא חלה (ליברמן) א ד, לפי מנחת בכורים שם; ירושלמי חלה א ד; רמב"ם בכורים ו יב-יג; טוש"ע יו"ד שכט ו), וכתבו אחרונים שאף כשעשאה לאפותה אינה חייבת אלא מדרבנן, שאין חיוב מן התורה אלא בעיסה שאינה ראויה לאכילה עד שתיאפה, שנאמר בחלה: עֲרִסֹתֵכֶם (במדבר טו כ), ונאמר בה: מִלֶּחֶם (שם יט), וקמח קלי אינו צריך אפייה (קרית ספר בכורים שם).

עיסה לאכלה בצק

העושה עיסה לאכלה בצק - חייבת בחלה (תוספתא שם), ודוקא כשנמלך לאפותה (מאירי שם א ד).

שיעורה

עיסה קטנה פטורה מן החלה, שנאמר: מִלֶּחֶם הָאָרֶץ (במדבר טו יט), ולא כל לחם, פרט לעיסה קטנה (ספרי זוטא שם; ריבמ"ץ חלה ב ז). ואיזוהי עיסה החייבת בחלה, כשיש בה כשיעור עיסת המדבר - שהיו לשים במדבר, עומר לגולגולת (רש"י עירובין פג ב ד"ה כדי עיסותיכם) - שנאמר: רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם (במדבר שם כ) - כדי עיסותיכם, וכמה עיסותיכם, כדי עיסת המדבר, והיא עשירית האיפה, שנאמר: וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא (שמות טז לו. סתם ברייתא עירובין שם), והוא שיעור שבעה רבעים של קב, דהיינו שבעה לוגים (ראה ערך לוג. סתם ברייתא שם, ורש"י שם), ומשהגדילו המידות אמרו ששה לוגים ירושלמים (סתם ברייתא שם ב), שהם קב ומחצה^[34], ומשהגדילו המידות - עוד יותר - אמרו (חכמים בעדויות א ב): חמשה רבעים - של קב - חייבים בחלה (חכמים במשנה שם; רמב"ם בכורים ו טו; רא"ש, הלכות קטנות, חלה ד; טוש"ע שכד א)^[35].

בביצים

חמשת רבעים קמח הם כשיעור ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה (תוספות עירובין פג ב, בשם מהר"י; רמב"ם שם; רא"ש שם; טוש"ע שם, ואו"ח תנו א), ונתנה תורה שיעור בביצים, שאף דברי סופרים על הר סיני ניתנו, לפי שהן נמצאות בכל מקום ואינן משתנות, מה שאין כן מידות ומשקלות (תשובת רב האי גאון בתשובות הגאונים (שערי תשובה) מו)^[36].

שיעור זה, לדעת רוב ראשונים הוא במידת הביצים - בנפחן - ולא במשקלן (ראה ערך ביצה ב), וכתבו שמידה המכילה ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה היא המידה לחיוב חלה (רמב"ם בכורים ו טו, ופירוש המשניות חלה ב ו, ועדויות א ה; רא"ש שם; טוש"ע שם)^[37].

וכתבו אחרונים שמנהג ירושלים להפריש חלה בברכה מקמח במשקל ק"ג אחד ושני שליש, ובלא ברכה מקמח במשקל ק"ג אחד ושש מאות וחמשה עשר גרם, ושראוי להפריש ממשקל ק"ג ומאתים ושלשים גרם (שיעורי תורה ג, ושיעורי מקוה עמ' קפא); ויש שכתבו שאין להפריש בברכה אלא מקמח במשקל שני ק"ג ורבע, ובלא ברכה ממשקל ק"ג ומאתיים גרם (שיעורין דאורייתא, בסוף הספר, שכן הנהיגו גדולי הדור שעבר).

צורת מדידת הקמח

כשמודדים הקמח במידה זו שאמרו, יש למחוק המידה ולא לגדשה (מחזור ויטרי (הורוויץ) פסח טז, בשם רבי יצחק בר שמואל; שו"ת הרשב"א א תסה; שו"ע או"ח תנו א). אכן, כשמודדים בקמח רפוי, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שיש לגדוש המידה, שהוא תוספת שליש, שהמידה המחוקה יש בה שני שליש מן הגדושה, בכלי שגובהו כחצי רחבו, כדי שיהא בה קמח כמידת שיעור מים שבה (ארחות חיים ב עמ' 205).

• ויש אומרים שאין להכביד על הקמח, שאם יעשה כן נמצאת המידה יתירה (תוספות מנחות נב ב ד"ה חסרה), וכן הלכה (רמ"א שם).

השיעור בקמח או בתבואה

שיעור חמשת רבעים שאמרו הוא בקמח, ולא בתבואה (ר"ש חלה א ד; רמב"ם בכורים ו טו, ופירוש הרא"ש שם, לפי בית יוסף יו"ד שכא א; שו"ת הרשב"א שם; שו"ע שם), שקמח בשיעור העומר אמרה תורה שחייב בחלה, ולא קמח הבא מתבואה שבשיעור העומר (שו"ת הרשב"א שם).

כשתפחה לאחר מכן

עיסה שנלושה מקמח שאין בו חמשה רבעים, ובשעת האפייה תפחה ויש בה כשיעור פת הנעשית מחמשה רבעים קמח, פטורה מן החלה (שו"ת הרשב"א א תסא; שו"ת הרא"ש ב יד; טור שם, לפי בית יוסף וב"ח שם יג; שו"ע שם), וכן אם תפחה לפני האפייה - פטורה (בית יוסף וב"ח שם; רמ"א שם), שכיון שלא היה בה שיעור בשעת תחילת חובתה, בשעת הטלת מים לעיסה, הולכים אחריה (שו"ת הרא"ש שם), ואין תפיחתה עכשיו מועילה להוסיף בשיעורה, אלא אף עכשיו דינה כאילו אין בה שיעור (אבני נזר יו"ד תלד, בדעת הרא"ש).

הנוטל חלה מפחות מכשיעור

הנוטל חלה מן הקב, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שהרי זו חלה (רבי עקיבא בחלה ד ג) מן התורה (ירושלמי חלה ד ב), שזהו כאומר הרי זו תרומה על הפירות המחוברים לכשיתלשו, ונתלשו, שתרומתו תרומה (ירושלמי שם, במסקנתו), ואף כאן הרי זו חלה לכשישלים לכשיעור, למפרע (ברטנורא שם; ר"א פולדא ופני משה לירושלמי שם), שאדם יודע שאין קב חייב בחלה, ואנו עדים שכוונתו לומר הרי זו חלה לאחר שישלים לכשיעור מעכשיו (רי"ט אלגזי, חלה כא-כב).

• ויש אומרים שאינה חלה (חכמים במשנה שם), שהוא כאומר הרי זו תרומה על הפירות הללו המחוברים (ירושלמי שם, במסקנתו, לגירסת הר"ש שם, ואור זרוע א רמז, ור"ש סיריליאו ושדה יהושע ור"א פולדא שם), שאפילו נתלשו אינה תרומה (ר"א פולדא שם), וכן הלכה (רמב"ם בכורים ו טז; טוש"ע יו"ד שכו ה).

עשיית עיסה פחותה מכשיעור

אסור לאדם לעשות עיסה פחותה מכשיעור (ירושלמי חלה ג א, על פי משנה חלה ב ג; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד שכד יד) כדי לפטרה מן החלה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שלא תשתכח תורת חלה (מאירי חלה ב ב), אבל אם אין לו קמח כשיעור חלה מותר לאפותו בלא חלה (פרישה שם ס"ק כה; ש"ך שם ס"ק כה, בשמו; ט"ז שם ס"ק יז), ומכל מקום נהגו הנשים להדר בכל ערב שבת ללוש עיסה כשיעור חלה (ש"ך שם).

בדעתו לחלק

העושה עיסה על מנת לחלקה בעודה בצק לעיסות קטנות, שאין בכל אחת מהן שיעור חלה, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שפטורה מן החלה (רבי יוחנן בירושלמי חלה ד א; רבי שמעון בן לקיש בירושלמי חלה א ה, ומעשרות ה ג, לגירסתנו; רבי יוחנן שם ושם, לגירסת ר"ש חלה א ה, ופסקי חלה לרשב"א ב יא), לפי שכל העושה עיסה על מנת לפטור - פטורה, אף על פי שנתגלגלה בענין של חיוב (הלכות חלה לרמב"ן כו ב); או שכיון שעומדת להיחלק בעודה עיסה, כמחולקת מעכשיו היא (פסקי חלה שם; מאירי שם א ה), וכן הלכה (רמב"ם בכורים ו יט; רא"ש, הלכות קטנות, חלה ב-ג; טוש"ע יו"ד שכו ב; רמ"א שם ד)^[38].

• ויש אומרים שחייבת בחלה (רבי יוחנן שם ושם, לגירסתנו; רבי שמעון בן לקיש שם ושם, לגירסת ר"ש שם ופסקי חלה שם), שמא ימלך שלא לחלקה (ראב"ד שם, על פי מסקנת הירושלמי שם א ד; מאירי שם, בשם גדולי המפרשים)^[39].

ולא נחלקו אלא כשדעתו לחלקה לאחרים (לבוש שם ב; פרישה שם סק"ג; ב"ח שם; ש"ך שם סק"ה; ביאור הגר"א שם סק"ז), שכיון שאין דעתו לשייר לעצמו אלא פחות מכשיעור, אין חלק חברו מצטרף לשיעור (רי"ט אלגזי, חלה טז); אבל אם דעתו לחלק לעצמו - חייבת בחלה (ר"י קורקוס בכורים ז ח, בדעת הרמב"ם; ביאור הגר"א שם), לפי שבשעת חיוב חלה, היינו בשעת הגלגול, יש בה כשיעור, ודעתו לעשות כל העיסה לחם (ר"י קורקוס שם ו יט). וכן המנהג בכל תפוצות ישראל להפריש חלה בערב שבת ויום טוב מעיסה שיש בה שיעור חלה, אף על פי שהיו מחלקים אותה לככרות שאין בהם כשיעור (צל"ח ברכות לז ב; ביאור הגר"א שם)^[40].

שתי נשים שנתנו לנחתום אחד

שתי נשים שנתנו קמח לנחתום לעשות להן שאור, ועשה מהן עיסה אחת, שאם אין בשל כל אחת מהן כשיעור פטורה מן החלה (חלה א ז; רמב"ם שם כ; טוש"ע שם ג), לדעה הראשונה הרי זה משום שעשאה לחלק; ולדעה השניה אינו אלא כשעירב העיסות שלא מדעתן, אבל אם עירב מדעתן, חייבת בחלה, אף על פי שדעתן לחלקה (ירושלמי שם ושם).

לחלק לאחר האפייה

לא היתה דעתו לחלקה בעודה בצק, אלא לאחר האפייה - חייבת (ירושלמי שם ושם, לפי הבית יוסף שם וביאור הגר"א סק"ז), שאינה נפטרת אלא אם כן עומדת להיות פטורה בשעה שנעשית לחם, אבל כוונתו להחסירה משיעור חלה לאחר שחל עליה שם לחם בחיוב אינה פוטרת אותה (גר"ח שם יט).

נחתום

נחתום שעשה עיסה לחלקה שאור - חייבת בחלה (חלה שם; רמב"ם שם יט; טוש"ע שם ב), ואף לדעה הראשונה, שהעושה עיסה על מנת לחלקה בצק, פטורה מן החלה, מכל מקום של נחתום חייבת, שמא ימצא לקוחות וחוזר ועושה אותה עיסה (ירושלמי שם ושם, לגירסתנו, ולגירסת ר"ש שם ורא"ש שם, והלכות קטנות, חלה ג), היינו שמא ימצא לקוחות שיקנו את כולה ולא יחלקנה (ר"ש שם; רא"ש הלכות קטנות שם); ויש גורסים: שמא לא ימצא לקוחות (ירושלמי שם, לגירסת הרמב"ם בפירוש המשניות שם ובכורים שם והמאירי שם) ויאפנה כולה לעצמו (רמב"ם שם ושם; כן משמע מפירוש הרא"ש שם; שו"ע שם), ונמצא שאין ממש בדעתו הראשונה לחלקה (פרישה שם סק"ד).

הצירוף והמצטרפים

העושה עיסתו קבים, היינו פחות פחות מכשיעור חלה, ונגעו זה בזה, נחלקו תנאים בדבר:

• יש אומרים שפטורים מן החלה עד שישוכו (תנא קמא בחלה ב ד) - שידבקו זה בזה בשעת האפייה דיבוק יפה (פירוש המשניות לרמב"ם שם) - באופן שאם בא להפרידם נתלש מזה לזה (ר"ש שם; ריבמ"ץ שם). וככרות של בבל שנושכות זו מזו - מצטרפות (רבן שמעון בן גמליאל בפסחים מח ב), שהן רחבות ועגולות, וכשמדביקים זו אצל זו בתנור נושכות זו מזו (רש"י שם ד"ה שנושכות); או שנראות כנכנסות זו בזו (רבנו חננאל שם), שהן גדולות מאד, ועולות כל אחת על חברתה, והרי אלו כמו נושכות (ביאור הגר"א לירושלמי חלה ב ב).

• יש אומרים שהתנור מצרפם יחד, אבל לא כשאפם לבד ונותנם לאחר מכן בסל (רבי יהושע בפסחים שם, לפי שאילתות עג ור"ש ומאירי חלה שם; אית תניי תני בירושלמי שם).

• יש אומרים שהרודה מן התנור ונותן לסל, הסל מצרפם לחלה (רבי אליעזר בפסחים שם), והסל בלבד מצרפם, ולא התנור (אית תניי תני בירושלמי שם; כן משמע מרבי אליעזר בפסחים שם; כן משמע מרש"י שם ד"ה תנור מצרפן; מאירי חלה שם, בשם יש מפרשים, ופסחים שם).

• ויש אומרים שאף הרודה מן התנור ונותן לסל, הסל מצרפם לחלה (רבי אליעזר במשנה חלה שם, ונדה ח א), שהסל מצרפם, וכל שכן התנור (רבי אליעזר, לפי שאילתות שם ורמב"ן ורשב"א פסחים שם, ומאירי חלה שם, במסקנתו).

להלכה

בתלמוד אמרו שההלכה כדעה שהסל מצרף (שמואל בגמ' שם), ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהסל בלבד מצרף, ולא התנור (רמב"ם בכורים ו יז; רבנו ירוחם כא ג).

• יש מפרשים שהסל והתנור שניהם מצרפים (ר"ש חלה ג א; מאירי שם; הלכות חלה לרמב"ן כז ב; רא"ש, הלכות קטנות, חלה ה).

• ויש שכתבו שיש להסתפק בדבר, ולפיכך בחלת הארץ שהיא מן התורה, אף התנור מצרף, וחייבת בחלה מספק (פסקי חלה לרשב"א ב ה).

אף לענין נשיכה נחלקו הראשונים:

• יש אומרים ששתי עיסות שנשכו זו בזו מצטרפות לחיוב חלה, ואפילו אינן בסל אחד (רמב"ם שם, לפי רדב"ז וקרית ספר שם), ואפילו נשכו רק לאחר אפייה (פסקי חלה לרשב"א שם, ומאירי חלה ב ד, בדעת הרמב"ם), וכן הלכה (טוש"ע יו"ד שכה ה).

• ויש אומרים שאין נשיכה לאחר אפייה מצרפת (פסקי חלה לרשב"א ומאירי שם), שהנשיכה בשעת האפייה היא שמצרפת (כן משמע מהמאירי שם; רמב"ם שם, לפי הכסף משנה שם); או שאין נשיכה מצרפת אלא בעודה בלישה (פסקי חלה לרשב"א שם; רמב"ם שם, לפי קרית ספר שם).

ומכל מקום אם נתן את הככרות לסל לאחר אפייה, הסל מצרפן לשיעור חלה, אף על פי שלא נשכו (רמב"ם שם טז; טוש"ע שם).

ונחלקו ראשונים:

יש סוברים שהסל מצרף אף על פי שאינן נוגעות זו בזו (תוספות נדה ז א ד"ה ומקפת; ר"ש שם, בדעה הראשונה, ובמסקנתו), וכן הלכה (טוש"ע או"ח תנז א, ושם יו"ד שם, לפי ט"ז או"ח שם סק"ב, וחק יעקב שם סק"ז).

• ויש אומרים שאף על פי שאין צריך נשיכה, צריך שיגעו הככרות זו בזו (ר"ש שם, בדעה השניה; התרומה פא; סמ"ג עשין קמא; ביאור הגר"א יו"ד שם סק"ג).

צירוף הסל

ובעיקר דעה זו שהסל מצרף, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שלא נאמרו הדברים אלא בככרות של בבל, אבל כעכים אינם מצטרפים (רבי יהושע בן לוי בגמ' שם; ירושלמי שם).

• ויש אומרים שאפילו כעכים הסל מצרפם (רבי חנינא בגמ' שם).

ונחלקו הדעות:

• יש אומרים שהצירוף הוא מן התורה (שאילתות ורי"ף ורמב"ם שם, לפי העמק שאלה שם י).

• ויש אומרים שאין הסל מצרף אלא מדרבנן, ולכן (יראים קמח, וראבי"ה קסו, בשם רבנו תם, לפי העמק שאלה שם) אין הסל מצרף לחלה אלא להחמיר, שלא מצינו צירוף סל אלא אצל מעלות בקודש, היינו מעלות שהחמירו חכמים בקודש (ראה ערך מעלות. יראים שם; ראבי"ה שם, בשם רבנו תם).

כשאין דעתו לצרפן

הניח את הככרות בסל ולא היתה דעתו לצרפן, מכל מקום הסל מצרף (כן משמע מרמב"ם שם טז וטוש"ע יו"ד שם).

עיסה ופת

עיסה ופת אפויה אינם מצטרפים בסל, שדינם כשני מינים שונים שאינם מצטרפים בסל (ראה להלן. שו"ת מהרש"ל נח; דרישה יו"ד שכד סק"ד ומחצית השקל תנז סק"ג, בשמו).

צירוף נשיכה

בצירוף של נשיכה, נחלקו אמוראים אם מצרף מן התורה (רבי יוחנן בירושלמי חלה ג ה), וכן הלכה (כן משמע מהרמב"ם שם יז וטוש"ע שם); או מדרבנן (רבי שמעון בן לקיש בירושלמי שם).

לוח ללא מסגרת

אפה מעט מעט, וקיבץ הכל על טבלה שאין לה לבזבז - לוח שאין מסגרת מסביבו - הדבר ספק אם יש כאן צירוף וחיוב בחלה או לא (גמ' שם; רמב"ם שם; טור יו"ד שכה, בשמו), שאם אויר הכלי מצרף - חייב, ואם תוך הכלי מצרף - פטור, שהרי אין הככרות בתוך הכלי (גמ' שם, ורבנו חננאל ד"ה בעי ר' ירמיה), ולפיכך הדין תלוי במחלוקת הראשונים האם חלה בזמן הזה דאורייתא או דרבנן (ראה לעיל: מקום החיוב וזמנו), שאם היא דאורייתא, חייב להפריש מהן מספק (פסקי חלה לתשב"ץ ה); ואם חלה של דבריהם היא, אינו חייב להפריש עד שיצרפן בכלי שיש לו תוך (רמב"ם שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם, א, לפי ש"ך שם סק"ב).

מה מצטרף לשיעור העיסה

הקמח והסובין שבו, וכן המורסן שבתוך הקמח - והשאור שנותנים בעיסה (חלה ב ו, לגירסתנו; כן משמע מהרמב"ם בכורים ז יא; טוש"ע יו"ד שכד ג) - מצטרפים יחד לשיעור חמשת רבעים (ראה לעיל: שיעורה) להתחייב בחלה (חלה ב ו, לגירסתנו; רמב"ם שם ו יח; טוש"ע שם), שדרך עיסה היא (ירושלמי חלה ב ג), שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה (שבת עו ב) המעורבת בסובנה ומורסנה, ואנו קוראים בה: מִלֶּחֶם הָאָרֶץ (במדבר טו יט. רש"י שבת שם ד"ה בלוסה)^[41].

במה דברים אמורים, כשלש את הקמח בלא הרקדה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), אבל אם נטל את המורסן מן הקמח, וחזר ונתנו לתוכו, והשלים שיעור העיסה בכך, ולש הכל ביחד, פטורה העיסה מן החלה (חלה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שכיון שניטל מורסנו מתוכו וחזר לתוכו, אין זו דרך עיסה (רבי יוסי בירושלמי שם, לדעת רבי יוחנן), לפי שמורסן שפירש קשה הוא, ואינו ראוי לאכילה (רוקח שנט), והרי נאמר ערסתכם, דרך עיסה (פירוש המשניות לרמב"ם שם; לבוש שם ג; ש"ך שם ס"ק יא). וכן אם חזרו הסובין לתוך הקמח, פטורה (שאילתות עג; כן משמע מהרמב"ם שם; פסקי חלה לרשב"א א ב; טור שם; כן משמע מהשו"ע שם).

הקפדת נשים

שתי נשים שעשו שני קבים, ונגעו זה בזה - היינו שנשכו זה מזה (ראה לעיל. ריבמ"ץ ור"ש חלה ד א; רמב"ם בכורים ז א; שו"ע יו"ד שכו א) - אפילו היו העיסות ממין אחד, פטורות מן החלה; ובזמן שהן של אשה אחת והיו מין במינו - חייבות (משנה שם; רמב"ם שם א-ב; טוש"ע שם), שסתם אשה אחת אינה מקפדת - על עירוב העיסות - וסתם שתי נשים מקפידות (ירושלמי שם א; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

היו של אשה אחת, והיא מקפדת, אינן מצטרפות, של שתי נשים וידוע שאינן מקפידות, מצטרפות (ירושלמי שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

אשה אחת שאינה מקפדת הוא כשאין לה מקום ללוש את העיסות יחד, ולכן היא לשה כל אחת לחוד, אבל אם יש לה מקום ללוש העיסות יחד, והיא לשה כל אחת לחוד, הרי זו מקפדת (ירושלמי שם).

פת קיבר ופת נאה

פת קיבר ופת נאה, אפילו הן של אדם אחד - אין מצטרפות, שמן הסתם מקפיד הוא עליהן (ירושלמי שם; טוש"ע יו"ד שכו א), וכן שתי עיסות שעירב באחת כרכום ובשניה לא עירב - ואין הכרכום מספיק במראה ובטעם לשתיהן (תרומת הדשן שם) - שודאי מקפיד הוא על תערובתן, אין מצטרפות להתחייב בחלה אף על פי שנשכו זו בזו (תרומת הדשן שם, שכן רוב הדעות; רמ"א שם).

חמשת מיני דגן

חמשת מיני דגן החייבים בחלה (ראה לעיל: התבואה) מצטרפים זה עם זה (חלה א א, ומשנה מנחות ע א) לענין שיעור חלה, שאם בלל קמח ממינים אלו ועשה ממנו עיסה אחת - כולם מצטרפים (ירושלמי חלה א א; ר"ש שם; תוספות מנחות ע ב ד"ה (ע א) תנא; הלכות חלה לרמב"ן לב א-ב; רא"ש, הלכות קטנות, חלה א; טוש"ע יו"ד שכד ב).

ונחלקו אמוראים:

• יש אומרים - שאין איסור זה אלא מדרבנן - ואין לוקים מן התורה על חלה שהופרשה מעיסה זו (רבי יונה בשם שמואל ורבי יוסי ורבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש בירושלמי שם), שמן התורה ביטלו כל המינים זה את זה, ואין כאן שיעור חלה (ר"א פולדא וביאור הגר"א שם), ואינם מצטרפים יחד להיותם חייבים בחלה אלא מדרבנן (ר"א פולדא ופני משה שם). שסוברים אסורים-מבטלים-זה-את-זה (ראה ערכו), כגון פיגול ונותר וטמא שבללם זה בזה ואכלם, שפטור ממלקות, לפי שאי אפשר שלא ירבה מין אחד על חברו ויבטלנו (ראה ערך אסורים מבטלים זה את זה. רבי יעקב בר אחא בירושלמי שם, בדעת רבי שמעון בן לקיש); או שאפילו אם איסורים אינם מבטלים זה את זה, אין הדבר דומה לפיגול ונותר וטמא שבללם זה בזה, שזה איסור וזה איסור ויש הסוברים שאין איסורים מבטלים זה את זה, אבל בחלה, שני דברים רבים על דבר אחד והכל מודים שמבטלים אותו עד שלא נעשה איסור (רבי יוסי בירושלמי שם), שעדיין לא באו לכלל איסור כשנתערבו (ר"א פולדא ופני משה שם), שהרי קודם הגלגול עדיין לא נתחייבו בחלה, ונמצא שכל מין נתבטל במינים האחרים קודם שנתחייבו בחלה (ביאור הגר"א שם), והביטול אין מניחם להצטרף יחד להתחייב בחלה (ר"א פולדא שם).

• ויש אומרים שעיסה זו שעשויה מחמשת המינים חייבת בחלה מן התורה, שלדעתם איסורים אינם מבטלים זה את זה, וכן הדין אף בחלה (כן משמע מרבי יעקב בר אחא בירושלמי שם, בדעת רבי יוחנן), וכן הלכה (רי"ט אלגזי, חלה יח, בדעת הרמב"ם והטוש"ע).

צירוף משני מינים

העושה שתי עיסות שאין בכל אחת מהן שיעור חלה, ונגעו זו בזו, שמצטרפות לשיעור חיוב חלה (ראה לעיל) אינו אלא כששתיהן ממין אחד, אבל אם היו משני מינים - אינן מצטרפות (חלה ד א; רמב"ם שם ז ב; טוש"ע שם), אף על פי שכולם מן המינים החייבים בחלה, לפי שהוא מקפיד על תערובתם (מאירי חלה ב ג), ולא אמרו שכל המינים מצטרפים זה עם זה אלא בבלול, כשבלל הכל יחד ועשה מהם עיסה אחת, אבל לא בנשוך (ירושלמי חלה א א), לא בנשיכה בעודן עיסות, ולא בצירוף סל לאחר האפייה (ר"ש שם ד א; פסקי חלה לרשב"א ב ז; מאירי שם ב ג; כלבו מח; דרכי משה או"ח תנז סק"א, בשמו)^[42].

עירוב עיסות

עשה מכל מין עיסה בפני עצמה, ועירב העיסות יחד, הרי אלו מצטרפות (ירושלמי חלה א א, לפי הלכות חלה לרמב"ן לב ב, ומאירי שם א א; ט"ז יו"ד שכד סק"ב), אבל אם לא עירב את הכל, אלא עירב יפה את ראשי העיסות זה עם זה - בענין שאין ניכר שם כל מין לעצמו (ר"ש סיריליאו שם) - אינן מצטרפות, כדרך שאין הנשיכה מצרפת (ירושלמי שם; מאירי שם).

מה נחשב חלק מאותו המין

איזהו מין במינו, החטים אינן מצטרפות עם הכל אלא עם הכוסמין, השעורים מצטרפות עם הכל חוץ מן החטים (חלה ד ב; רמב"ם שם ג; טוש"ע יו"ד שכד ב), שהכוסמין מין חטים הם, ושבולת שועל ושיפון מין שעורים הם (פסחים לה א, ומנחות ע א), ולא שהכוסמין הם מין החטים בלבד, אלא הם אף מין שעורים, ולכן השעורים והכוסמין מצטרפים זה עם זה (תוספות מנחות שם ד"ה תנא; ר"ש כלאים א א; רא"ש, הלכות קטנות, חלה א; מאירי פסחים שם, בשם אחרוני הרבנים; טוש"ע שם)^[43]. ואף על פי שלענין כלאים כוסמין וחטים שני מינים הם וכלאים הם זה בזה (ראה ערך כלאי זרעים), וכן לענין הפרשת חלה אין מפרישים מחטים על כוסמין (ראה ערך הפרשת חלה: בעיסות שונות), לענין צירוף לחיוב חלה אינו כן, שאינו תלוי במין אלא בעיסה, וחטים וכוסמין עיסותיהן דומות זו לזו (תוספות שם, ור"ש שם, ורא"ש שם, על פי ירושלמי חלה ד ב), לפי שבעיסה תלה הכתוב, שנאמר: ערסתכם, ולכן כל שעיסותיהן דומות - מצטרפים (לבוש שם ב; ש"ך שם סק"ח).

שאר המינים, והם הכוסמין ושיפון ושבולת שועל (פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא חלה שם), יש מהתנאים שאמר שמצטרפים זה עם זה (רבי יוחנן בן נורי במשנה שם), ונחלקו ראשונים אם חכמים חולקים עליו:

• יש סוברים שלדעת חכמים שיפון ושבולת שועל אינם מצטרפים זה עם זה (ר"ש חלה שם; רא"ש שם י), שהשיפון מין כוסמין הוא, והשבולת שועל מין שעורים הוא (רא"ש שם, על פי ירושלמי שם ד א), ופסקו להלכה שהשיפון ושבולת שועל אינם מצטרפים (רא"ש שם; טור שם; שו"ע שם, בסתם), והכוסמין מצטרפים עם שיפון ועם שבולת שועל (טוש"ע שם; תשב"ץ שם) מאחר שהם מין חטים ומין שעורים (ראה לעיל. ב"ח שם; ביאור הגר"א שם סק"ח).

• ויש סוברים שאין כאן מחלוקת, ולא בא אותו התנא אלא לפרש דברי חכמים (רמב"ם שם, לפי ר"י קורקוס שם, ובית יוסף בבדק הבית שם), ופסקו להלכה שהשיפון ושבולת שועל מצטרפים זה עם זה (רמב"ם שם; שו"ע שם, בשמו), שכיון ששיפון ושבולת שועל מין שעורים הם (ראה לעיל) אף הם מצטרפים זה עם זה (ר"י קורקוס שם).

היה חצי קב של עיסת חטים מצד זה, וחצי קב של עיסת שעורים מצד האחר, וחצי קב של עיסת כוסמין - שמצטרפת עם החטים ועם השעורים (ראה לעיל) - באמצע, הרי אלו מצטרפות (תוספתא חלה (ליברמן) ב ד; טוש"ע שם ה). דהיינו, שהכוסמין, שהחטים והשעורים מצטרפות עמם - חייבים, אבל החטים והשעורים שאינן מצטרפות אלו עם אלו - פטורות (ר"ש כלאים א א; ש"ך שם ס"ק יג; ר"א פולדא חלה ד ב), ולא שפטורות ממש, אלא שמפריש מן הכוסמין על שלשתן (ירושלמי חלה ד ב, לפי ר"ש סיריליאו ושדה יהושע ור"א פולדא שם; טוש"ע שם).

בתערובת חיוב ופטור

עיסת חטים ואורז

העושה עיסה מן החטים, שחייבות בחלה, ומן האורז, שפטור מן החלה (ראה לעיל: התבואה), נחלקו בדינו תנאים:

• יש אומרים שאם יש בעיסה טעם דגן - חייבת בחלה, ואם אין בה טעם דגן - אינה חייבת (סתם משנה חלה ג ז), וכן אם נטל שאור מעיסת החטים ונתן לתוך עיסת האורז, אם יש בה טעם דגן - חייבת בחלה, ואם לאו - פטורה (סתם משנה שם י).

• ויש אומרים שלעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור (רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא חלה (ליברמן) ב א, וירושלמי חלה ב ג, ושם ג ה) חיוב חלה (ראב"ד בכורים ו יא; הלכות חלה לרמב"ן לא ב; ר"ש סיריליאו שם ושם), שאין האורז מצטרף עם החטים להשלים את השיעור (מאירי שם).

ובדעה הראשונה נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שחטים ושעורים גוררות את שאר המינים להתחייב בחלה, אבל שאר מיני דגן אינם גוררים (סתמא דגמ' בירושלמי חלה א א, לפי הלכות חלה לרמב"ן לא א ור"א פולדא שם), וטעם החילוק שדרכם של בני אדם לעשות עיסה משאר מינים עם חטים ושעורים, מה שאין כן שאר מיני דגן, ועוד שאין גוררים ומביאים את המינים האחרים לידי חמץ ומצה אלא החטים והשעורים בלבד (הלכות חלה לרמב"ן שם; ר"א פולדא שם).

• ויש אומרים שלא שנינו אלא חטים ואורז, שאין גורר אלא מין חטים בלבד, ואינו נגרר אלא אורז בלבד (רבי הילא בשם רבי שמעון בן לקיש בירושלמי שם, לפי הלכות חלה לרמב"ן שם ור"א פולדא שם), שכיון שיש בה טעם דגן, הדגן גוררו לעשות הכל לחם להתחייב בחלה - ואף האורז מתחייב (רי"ט אלגזי שם יג) - ואף על פי שהדגן נתן טעם במין הפטור, וטעם-כעיקר (ראה ערכו) מן התורה, אינו מתחייב בחלה כל שאינו נגרר אחר הדגן (הלכות חלה לרמב"ן שם).

ומכל מקום אמרו אמוראים, שאף לתנאים הסוברים שצריך שיהיה שיעור דגן, מודים שצריך שיהיה טעם דגן (כן משמע מהלכות חלה לרמב"ן שם; ר"ש סיריליאו לירושלמי שם ג ה, בפירוש הראשון), אלא שנחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאינה חייבת עד שיהא רובה דגן וטעמה דגן (רבי הילא בירושלמי שם), ואף התנאים הסוברים שצריך שיהיה טעם דגן, מודים שצריך יהיה רוב דגן (כן משמע מר"ש סיריליאו שם), שאם רובה דגן ואין טעמה דגן - פטורה, שאינה חשובה לחם אלא אם כן טעמה דגן (גר"ח חמץ ו ה).

• ויש אומרים טעמה דגן, אף על פי שאין רובה דגן - חייבת (רב הונא ורבי יוסי בשם רבי יוחנן בירושלמי שם), לפי שנותן טעם ברוב אינו בטל מדאורייתא (ראה ערך טעם כעיקר), שטעם-כעיקר (ראה ערכו) הוא מן התורה (כן משמע מתוספות זבחים עח א ד"ה מתיב וד"ה לא).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים כדעה הראשונה בתנאים (רמב"ם בכורים ו יא, לפי ר"י קורקוס וכסף משנה שם; טור יו"ד שכט, לפי הב"ח שם), שהמערב קמח חטים וקמח אורז ועשה מהם עיסה, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה - ואפילו רובה אורז (ראב"ד שם; כסף משנה שם, בדעת הרמב"ם), שההלכה כדעת האמוראים הסוברים שאין צריך רוב אלא טעם בלבד (ר"י קורקוס שם) - ואם לאו, פטורה (רמב"ם שם; רא"ש, הלכות קטנות חלה ח), וכן הלכה (טוש"ע שם ט). ואין בזה חילוק בין אם עשה מן חטים ואורז, או מחטים ושאר מינים, שההלכה כאמוראים הסוברים כן (כן משמע מהטור שם)^[44].

• ויש פוסקים כדעה השניה בתנאים, שאינה חייבת בחלה אלא אם כן יש בה דגן כשיעור (ראב"ד שם; הלכות חלה לרמב"ן שם; פסקי חלה לרשב"א א ב; מאירי חלה ג ז), ואפילו אין בתערובת כזית דגן בתוך כדי אכילת פרס, חייבת בחלה (הלכות חלה לרמב"ן שם).

שאור שלא הורמה חלתו ועיסה שהורמה חלתה

הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונתנו לתוך עיסה שהורמה חלתה, אם יש לו פרנסה ממקום אחר מפריש עליה לפי חשבון (חלה ג ח; רמב"ם שם ז יא; טוש"ע יו"ד שכד יא), שאם יש לו עיסה אחרת, מפריש ממנה על זו לפי חשבון אחד מעשרים וארבעה של השאור החייב שבה (ר"ש ומאירי שם; טור שם), ואינו כמפריש מן החיוב מן התורה על הפטור מן התורה שאינה הפרשה (ראה ערך הפרשת חלה: בעיסות שונות), לפי שאין השאור מתבטל בעיסה מדאורייתא, שטעם כעיקר מן התורה (ר"ש שם; מאירי שם, בשם התוספות), ומחמץ דינו כנותן טעם גמור (מחנה אפרים מעשר יב ח, בדעת הר"ש); או שמביא קמח ממקום אחר ומצרפו לחמשת רבעים (תוספתא חלה (ליברמן) ב ב; רמב"ם שם; טור שם), שילוש מן הקמח עיסה, ויערבנה עם עיסה זו על ידי נשיכה (ב"ח שם, בדעת הטור), ומפריש מן העיסה השניה שיעור חלה עליה ועל השאור (רמב"ם שם).

לא היתה לו פרנסה ממקום אחר - שאין לו עיסה חייבת, ואף לא קמח או עיסה לצרף לשאור זה - מוציא חלה אחת על הכל (חלה שם: רמב"ם שם; טוש"ע שם), היינו שמפריש ממנה על עצמה כפי כולה (ר"ש שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שנעשית זו כולה טבל (רמב"ם שם; רא"ש, הלכות קטנות ט; שו"ע שם), שהטבל במינו אוסר בכל שהוא (ראה ערך בטול איסורים: בטבל. רמב"ם שם; רא"ש שם).

פשטידה שלא הורמה חלתה ובה בשר

האופה פשטידה מעיסה שלא הורמה חלתה ובתוכה בשר, הרי זה מפריש מעיסה אחרת החייבת בחלה על עיסת הפשטידה ועל טעם העיסה שבתוך הבשר, ואין זה כמפריש מן החיוב על הפטור, לפי שטעם כעיקר הוא מדאורייתא (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) שט; בית יוסף יו"ד שכד, שכן מצא כתוב; רמ"א שם יב, וש"ך ס"ק כד, וביאור הגר"א ס"ק כא).

חלת חוץ לארץ

חיובה

מפרישים חלה מדברי סופרים בחוץ לארץ (כן משמע מחולין קד ב; רמב"ם בכורים ה ז; טוש"ע יו"ד שכב ג), אף בזמן הזה (רא"ש, הלכות קטנות, חלה יד; רמב"ם שם ט; טוש"ע שם ד), כדי שלא תשתכח תורת חלה (רמב"ם שם ז; שו"ע שם ג)^[45]. וכן מפרישים חלה בארץ ישראל במקומות שלא כבשו עולי בבל (חלה ד ח; רמב"ם שם; טוש"ע שם), לסוברים קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא (ראה ערך ארץ ישראל ד: קדושה ראשונה), לפי שמקומות הללו היו מתחום ארץ ישראל, וכאשר יבואו שם כל ישראל ויקדישו אותם יהיו מקודשים, ולכן עשאום כארץ ישראל להפריש חלה כדיני חלת הארץ (מאירי חלה ד ו).

חיוב חלה בארץ ישראל במקומות שלא כבשו עולי בבל יש לו עיקר מן התורה (פסקי חלה לרשב"א ד ז), אבל חיובה בחוץ לארץ אין לו עיקר מן התורה (רשב"א יבמות פב ב, בשם הרמב"ן; מאירי חולין צט א), שלא גזרו בחוץ לארץ מחשש חלת ארץ ישראל, אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה (מאירי שם).

היכן נוהגת

והיכן נוהגת, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שנוהגת בכל המקומות (רא"ש, הלכות קטנות, חלה יד; רמב"ם שם ט; טוש"ע שם ד). ואף על פי שלא חייבו חכמים להפריש תרומות ומעשרות בחוץ לארץ, אלא במקומות הקרובים לארץ ישראל, אבל לא במקומות הרחוקים מן הארץ (ראה ערך חוץ לארץ: במצוות התלויות בארץ), תקנו בחלה שתנהג בכל המקומות, לפי שדומה יותר לחובת הגוף, שהרי חיובה בא על ידי גלגול העיסה שהאדם עושה, ושייכת בכל אדם אף על פי שאין לו קרקע (תוספות קדושין לו ב ד"ה כל)^[46].

• ויש אומרים שאינה אלא כדין תרומות ומעשרות שאינן נוהגות אלא במקומות הקרובים לארץ ישראל (עיטור עשרת הדיברות - מצה ומרור, דף קל טור ב במהדורת רמ"י, במסקנתו; מאירי יבמות פב ב; ר"ן פסחים מו ב, וביצה ד ב), וכתבו ראשונים שמנהג פרובינצא שלא להפריש חלה כל השנה, אלא באפיית מצות לפסח בלבד (עיטור שם).

שתי חלות

מעיקר הדין, בחוץ לארץ, וכן בארץ ישראל במקומות שלא כבשו עולי בבל, מפרישים שתי חלות, אחת לאור, לשריפה, כיון שהיא טמאה (ראה ערך ארץ העמים), וחייבו חכמים להפריש עוד חלה הניתנת לכהן לאכילה, שלא תשתכח תורת חלה מישראל, ובזמן הזה שאין טהרה אף בארץ ישראל אין נוהגים להפריש אלא חלה אחת בלבד (ראה ערך הפרשת חלה: השיעור).

ואף על פי שבתרומה, שנוהגת מדברי סופרים בחוץ לארץ בארצות הסמוכות לארץ ישראל (ראה לעיל), לא חייבו להפריש שם עוד תרומה לכהן, בחלה חששו יותר שלא תשתכח, לפי שהיא שייכת בכל אדם המגלגל עיסתו, מה שאין כן בתרומה, שאין רגילים בה אלא בעלי קרקעות וממרחי תבואות (תוספות חולין קד א ד"ה חלת, ובכורות כז א ד"ה פסק).

במקום שאין שם כהן, או שיש שם כהן אלא שאינו רוצה לקבלה, אף מעיקר הדין מפריש חלה אחת (מעשה הגאונים מא, בשם רבנו שמואל הלוי; יראים קמח).

בסוריא

בסוריא, והן הארצות שכבש דוד המלך לפני שכבש את כל ארץ ישראל (ראה ערך סוריא), נחלקו תנאים, ומחלוקתם תלויה במחלוקת התנאים האם כיבוש יחיד שמו כיבוש (ראה ערך ארץ ישראל ג: הכיבוש):

• יש אומרים שמפריש שתי חלות (רבן גמליאל בחלה ד ז), שלדעתם כיבוש יחיד אין שמו כיבוש, וכיון שעפרה טמא כעפר ארץ העמים צריך להפריש שתי חלות (מאירי שם), וכן הלכה (רמב"ם בכורים ה ח; טוש"ע יו"ד שכב ד).

• ויש אומרים שמפריש חלה אחת (רבי אליעזר במשנה שם), שלדעתם כיבוש יחיד שמו כיבוש, וכיבוש עולי בבל היה אף בסוריא (ר"ש סיריליאו שם), וסוריא היא כמו ארץ ישראל ברוב הדינים, ואין עפרה מטמא, כעפר ארץ ישראל (פירוש המשניות לרמב"ם שם; ברטנורא שם).

הפרשה כשיש כהן טהור

היה שם כהן טהור מטומאות היוצאות עליו מגופו, שמותר באכילת חלת חוץ לארץ (ראה להלן), אינו מפריש אלא חלה אחת, ומאכילה לכהן זה - שאין דינה כחלה טמאה האסורה באכילה, אלא היא כחולין טמאים המותרים באכילה (ראב"ן נד; ראבי"ה שו"ת קסז, בשמו) - וכשאין שם אלא כהנים טמאים בטומאה שיצאה עליהם מגופם, שאסורים באכילתה, הוא שאמרו שזורקה בתנור לשרפה, ומפריש חלה שניה כדי שלא תשתכח תורת חלה, והיא נאכלת לכהנים טמאים (בכורות כז א, לפי רבנו גרשום שם ד"ה כהן קטן), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שלא נאמרו הדברים אלא במקומות הרחוקים מארץ ישראל, אבל במקומות הקרובים לארץ ישראל אין חלת האור נאכלת אפילו לכהן טהור, כיון שהיא טמאה, ונראית כחלת ארץ ישראל טמאה שאסורה באכילה (ראה ערך אכילת תרומה: איסור אכילתה בטומאה), ולכן לעולם היא נשרפת ומפריש חלה שניה ומאכילה לכהן (תוספות שם ד"ה פסק, וחולין קד ב ד"ה חלת; סמ"ג עשין קמא; רא"ש חולין ח ד, והלכות קטנות, חלה יד).

• ויש אומרים שבכל חוץ לארץ נאכלת חלת האור לכהן שאינו טמא בטומאה היוצאת מגופו, אף על פי שהיא טמאה וכשיש שם כהן הראוי לאכלה אין מפרישים אלא חלה אחת (כן משמע מיראים קמח, ורוקח שנט, ורמב"ם ושו"ע שם), ואף בסוריא (רמב"ם שם; שו"ע שם), ודוקא בארץ ישראל במקומות שלא כבשו עולי בבל, מפריש לעולם שתי חלות (תשובת רבנו יואל בראבי"ה, שו"ת קסד)^[47].

תבואת ארץ ישראל שיצאה לחוץ לארץ

תבואת ארץ ישראל שיצאה לחוץ לארץ, שפטורה מן החלה (ראה לעיל: מקום החיוב וזמנו), כתבו ראשונים שאינו אלא מדין תורה, אבל חייבת מדרבנן בשתי חלות, כדין חלת חוץ לארץ (רמב"ם וראב"ד בכורים ה ו, לפי ר"י קורקוס שם, בפירוש השני, וכסף משנה שם).

תבואת חוץ לארץ שנכנסה לארץ

תבואת חוץ לארץ שנכנסה לארץ - למקומות שכבשו עולי בבל - שנתחייבה מן התורה בחלה אם נתגלגלה העיסה בארץ (ראה לעיל: שם), נסתפקו ראשונים אם חייבת בשתי חלות כדין חלת חוץ לארץ (ראב"ד שם, לפי ר"י קורקוס שם, בפירוש הראשון); או שאינה חייבת אלא בחלה אחת כדין חלת ארץ ישראל (ר"י קורקוס שם).

הפרשת החלה

חלת חוץ לארץ, אוכל והולך ואחר כך מפריש אותה (ביצה ט א; רמב"ם שם יב; טוש"ע יו"ד שכג א), שאין עיקרה אלא מדבריהם (רמב"ם שם; שו"ע שם), ואין הדברים אמורים בדיעבד, אלא מלכתחילה לעולם אוכל והולך ואחר כך מפריש (טור שם, לפי היד אפרים שם; ט"ז שם סק"ג), ומכל מקום שנהגו להפריש קודם אכילה (הלכות חלה לתשב"ץ ו), ומצוה מן המובחר היא (יד אפרים שם)^[48].

ברכתה

חלת חוץ לארץ כשנאכלת לכהן קטן שלא ראה קרי או לגדול שטבל לקריו (ראה להלן), מברכים על אכילתה, כדרך שמברכים על אכילת חלת הארץ (ראה לעיל: קדושתה כתרומה. רמב"ם תרומות טו כב; רמ"א יו"ד שכב ה).

בזמן הזה

בזמן הזה, שאין הכהנים מיוחסים, ואין להם אלא חזקת כהונה (ראה ערך כהן), נחלקו ראשונים בדין החלה האחת שנהגו להפרישה (ראה לעיל):

• יש אומרים שניתנת לכהן קטן, או לגדול שטבל, והם אוכלים אותה (טור או"ח תנז; רמ"א שם ב, בסתם; טוש"ע יו"ד שכב ה; מהרי"ל, הלכות חלה ב, בשם מקצת רבותינו; שו"ת מהרש"ל ח, שכן דעת התוספות והרא"ש).

• ויש אומרים שאין להאכילה לכהן קטן (שו"ת רש"י (אלפנביין) קפו; שו"ת מהרש"ל ח, בשמו, וים של שלמה בבא קמא ה לה, וחולין ח ד; כן מצדד במהר"י וייל קצג; מהרי"ל, שם א, ושם ב, במסקנתו; רמ"א או"ח שם, בשם יש אומרים), שאין מחזיקים שום כהן בתורת כהן ודאי (מהר"י וייל שם; ים של שלמה שם ושם), או שחוששים שמא יפררה הקטן ויבואו בה לידי תקלה (מהר"י וייל שם), או שלא יאמרו חלת חוץ לארץ נאכלת (מהרי"ל שם ב), או שהטעם לפי שיש לחוש שמא יטעו בין קטן פחות מבן תשע לקטן שהוא יותר מבן תשע, האסור באכילתה (ראה להלן), ולכן התקינו הקדמונים שלא להאכילה לכהן קטן כל עיקר (ב"ח שם).

וכתבו ראשונים שהמנהג כדעה השנייה, ואף באפיית מצות בערב פסח (מהרי"ל שם); ופוסקים רבים כתבו שהמנהג לחלק: חלה הניטלת מן המצות שאופים לפסח, מאכילים אותה לכהן קטן - שמתוך שהחלות מרובות, אם לא יאכלנה יחזיקו בו שאינו כהן (מגן אברהם שם סק"ט) - אבל חלה שנוטלים בכל השנה נהגו לשרפה (ש"ך שם סק"ט; מגן אברהם שם; חכמת אדם, שערי צדק יד ד, שכן הנהיג הגר"א), ואחרוני הפוסקים כתבו שחזר המנהג לנהוג לעולם כדעה השנייה, ושורפים החלה אף באפיית מצות של ערב פסח (פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ט; כן משמע מערוך השלחן שם ויו"ד שכב יד).

איסורה לזרים

חלת חוץ לארץ אסורה לזרים (כן משמע מחלה ד ח, ורמב"ם בכורים ה יב, וטוש"ע יו"ד שכג א) גזירה משום חלת ארץ ישראל (רש"י חולין קד ב ד"ה נאכלת), אלא שהיא נאכלת לכהן עם הזר על שולחן אחד (משנה ורמב"ם וטוש"ע שם), ואין גוזרים בה שמא יאכל ממנה הזר, שמאחר שאכילתה אינה אסורה אלא משום גזירה, אין גזרה-לגזרה (ראה ערכו. גמ' שם, ורש"י שם). במה דברים אמורים בעודה בחוץ לארץ, אבל אם העלוה לארץ, אסור לכהן לאכלה עם הזר על השולחן, גזירה שמא יאכל חלת הארץ, האסורה מן התורה, עם הזר על השולחן, ויבוא הזר לאכלה (גמ' שם)

נגיעה בטומאה

אף על פי שחלת חוץ לארץ אסורה באכילה לכהן שטומאה יוצאת עליו מגופו (ראה להלן) מותרת היא לו בנגיעה, לפיכך הנידה מפרשת חלת חוץ לארץ (בכורות כז א; רמב"ם בכורים ה יב).

נתינתה לעם הארץ

אף על פי שחלת ארץ ישראל אינה ניתנת לכהן עם-הארץ (ראה ערכו), שמא יאכל אותה בטומאה (ראה ערך מתנות כהונה), ואפילו מימי עזרא ואילך שאינה אלא מדרבנן (מאירי חלה ד ח), חלת חוץ לארץ ניתנת לכל כהן (משנה שם), ונחלקו בפירושו:

• יש מפרשים בין חבר ובין עם הארץ (ירושלמי חלה ד ג), לפי שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים (רמב"ם שם, ופירוש המשניות שם), ואין גוזרים בה שמא יאכלנה בימי טומאתו, כדרך שגזרו בחלת הארץ (תוספות חולין שם ד"ה וניתנת, ובכורות כז ב ד"ה וכי; מאירי חלה שם), ומותר לתתה לכהן טמא בטומאה היוצאת מגופו, שאסור באכילתה, ואין חוששים שיאכלנה בטומאה, מאחר שאינה אלא מדרבנן (רמב"ן חולין קל ב, בשם יש מפרשים). ואף על פי ששאר מתנות כהונה אינן ניתנות לכהן עם הארץ - ואפילו הן חולין ומותרות באכילה בטומאה, כגון זרוע-לחיים-וקיבה (ראה ערכו) - שנאמר: וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה' (דברי הימים ב לא ד), ודרשו: כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה' אין לו מנת (חולין קל ב), חלת חוץ לארץ ניתנת אף לכהן עם הארץ (רש"י חולין קד ב ד"ה לכל כהן), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• יש מפרשים שאינה ניתנת אלא לכהן מחזיק בתורת ה', ולא אמרו שניתנת לכל כהן אלא כשאין שם כהן חבר הרוצה לקבלה (תוספות שם ד"ה (שם א) חלת, ובכורות כז ב ד"ה וכי; רמב"ן חולין קל ב, והלכות בכורות כ א; רשב"א וריטב"א ור"ן שם).

• ויש מפרשים שניתנת לכל כהן היינו לכהן חבר שאינו אוכל חולין בטהרה, אבל לעולם אינה ניתנת לכהן עם הארץ (רא"ש, הלכות קטנות חלה י, בשם ר"ש; ברטנורא שם), או שאינו בקי בטומאה וטהרה, אבל הוא מחזיק בתורת ה' (סמ"ג עשין קמא)^[49].

צורת השריפה

כששורפים חלת האור של חוץ לארץ, כתבו ראשונים שצריך לעשות לה מדורה בפני עצמה - במקום שאין מבשלים שם (מהרי"ל, הלכות חלה א) - לפי שישראל אסור לו ליהנות ממנה הנאה של כילוי (מהר"י וייל קצג; מהרי"ל שם; רמ"א יו"ד שכב ה), אלא אם כן יש כהן בבית שנהנה אף הוא ממנה, שאז מותר אף לישראל ליהנות עמו (ראה ערך תרומה. מהר"י וייל שם; מהרי"ל שם)^[50]. ונהגו להשליכה לתנור קודם שאופים הפת (רמ"א שם), ואז אין צריך להסיק מדורה בפני עצמו, אלא כיון שמשליכים קודם אפיית הפת הרי אינו נהנה ממנה, ולמרות שעל ידי זה החום יותר מעט, אין ממש בזה כי במה נחשב כזית עיסה להרבות חמימות נגד עצי הסקה שבתנור (ערוך השלחן שם טז).

הבאה לארץ ישראל

אין מביאים חלת חוץ לארץ לארץ ישראל, כשם שאין מביאים תרומת חוץ לארץ לשם (ראה ערך תרומה. רמב"ם בכורים ה ז, על פי חלה ד י), ואם הביאה, אינו יכול להחזירה למקומה, שלא יהיו אומרים תרומה יוצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ (ראה ערך הנ"ל), ולאכלה אי אפשר שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת, ולשרפה אי אתה יכול, שלא יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת (רבי בר בר זבדא בירושלמי חלה ד ה) - שהרי לא נטמאה חלה זו בטומאה מפורסמת, אלא בטומאת ארץ העמים בלבד (פירוש המשניות לרמב"ם ומאירי וברטנורא שם), ואין הכל יודעים שהובאה מחוץ לארץ (תוספות יום טוב שם) - ולכן מניח החלה עד הפסח ושורפה (רבי בא בר זבדא בירושלמי שם; רמב"ם שם)^[51].

אכילתה בטומאת הגוף

חלת חוץ לארץ אסורה לזבים ולזבות, לנדות וליולדות (חלה ד ח; רמב"ם בכורים ה י; שו"ע יו"ד שכג ה), שכל אלו טומאתם יוצאת עליהם מגופם (פירוש המשניות לרמב"ם וריבמ"ץ ור"ש שם). ונחלקו בה תנאים: יש אומרים שטבול-יום (ראה ערכו) אוכלה (תנא קמא במשנה שם); ויש אומרים שאינו צריך טבילה (רבי יוסי במשנה שם).

הערות שוליים