הגדרה^[1] - נתינת חפץ ליד חברו לשם חלות הקנאה, או החלפת דבר בדבר עם חברו, שוה בשוה

מהותם ומקורם

מהותם

חליפין מצינו בשני מובנים:

• בתורת מעשה קנין, כגון שמוכר, או נותן, או מתחייב לחברו (ראה להלן: סוגי ההקנאות), והקנין נעשה על ידי שהקונה נותן למקנה^[2] חפץ מיד ליד, ונקרא "קנין" (רמב"ם מכירה ה ה), וכן נקרא "קנין סודר" (ראה בבא מציעא ז א האי סודרא כו'. וראה רש"י קדושין ג א ד"ה חליפין), לפי שסתם קנין חליפין הוא בסודר (סמ"ע חו"מ קצה ס"ק יב), וכל סתם קנין שבתלמוד הכוונה לקנין חליפין (תוספות כתובות נה א ד"ה כתובו; רא"ש קדושין א לה), וכן כשאמרו "קנו מידו", הכוונה לקנין חליפין שהוא מיד ליד (תוספות כתובות נה ב ד"ה מתנת), והוא הדין כשאמרו "קנו מיניה" (תוספות נדרים כז ב ד"ה והלכתא, ובבא מציעא סו א ד"ה ומניומי).

• כשמחליף דבר בדבר עם חברו בתורת שיווי דמים, כאותה ששנינו: המחליף פרה בחמור (בבא מציעא ק א), והחלפה זו נקראת חליפין שוה בשוה (תוספות שם מז א ד"ה גאולה, וראה להלן: חליפין שוה בשוה).

מקורם

חליפין, בין בתורת מעשה קנין ובין בתורת שוה בשוה, למדו אותם מהכתוב: וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ (רות ד ז. בבא מציעא מז א).

תוקפם

קנין חליפין, כתבו ראשונים שמועיל מן התורה (רמב"ן בהשגות לספר המצות סוף שורש ב). ויש שכתב שאין קנין זה מועיל אלא מדרבנן (שו"ת רדב"ז תקג). ויש מן האחרונים שהוכיח, שקנין חליפין כל עיקרו מנהג הוא, אלא שכך היתה הלכה למשה מסיני, שכל שיקבע למנהג אצל התגרים לקנות, הרי זה קנין גמור מן התורה (שו"ת דבר אברהם א א).

מעשה הקנין

כליו של מי

שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ (רות ד ז) שנאמר בקנין חליפין, נחלקו בו תנאים ואמוראים מי נתן למי: לדעת חכמים הקונה נתן למקנה, וכן סובר רב שקונים בכליו של קונה, שנוח לו לקונה שהמקנה יקנה את הכלי כדי שיגמור בדעתו להקנות לו הדבר; ולדעת רבי יהודה המקנה נתן לקונה, וכן סובר לוי שקונים בכליו של מקנה (בבא מציעא מז א), שהמקנה נותן כלי לקונה, ואומר לו: קנה כלי זה, ועל ידי זה קנה גם הקרקע או המטלטלים (סמ"ע קצה סק"ט)^[3].

הלכה כחכמים וכרב, ואין קונים אלא בכליו של קונה (רי"ף ורא"ש ומרדכי בבא מציעא שם; רמב"ם מכירה ה ה; טוש"ע קצה א).

סודר של אחר

הקנה אחד כלי למקנה כדי שיקנה הקונה - קנה (רמב"ם מכירה ה ז; טוש"ע קצה ג). וכן אמרו בכל מקום בגמרא: שקנו מידו (ראה בבא מציעא טו א), שהעדים רגילים לקנות מן המקנה בסודר שלהם לצורך הקונה (תוספות קדושין כו ב ד"ה ה"ג). וכתבו גאונים שתקנת הישיבות ששליח בית דין או העדים קונים בשליחות הקונה והמקנה (העיטור ב קנין, בשם רב עמרם. וראה רא"ש קדושין שם, וטור קצה בשמו).

החזרת הסודר

דרך העולם שהמקנה מחזיר הסודר לקונה (תוספות קדושין שם ד"ה לבר; רמ"א קצה ד), אלא שנחלקו אמוראים אם המקנה רשאי לעכב הסודר בידו (נדרים מח ב). להלכה נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין המקנה רשאי לעכב הסודר (ראשונים נדרים שם; בית יוסף קצה, בשם ראשונים; רמ"א קצה ד); ויש חולקים וסוברים שאף על פי שדרך העולם להחזיר החליפין, אם תפס המקנה את הסודר אין מוציאים מידו (תוספות קדושין ו ב ד"ה לבר).

אחיזת המקנה בכלי

אף על פי שלא אחז המקנה כל הסודר אלא מקצתו, ונשארה מקצתו ביד הקונה - מועיל לקנין (בבא מציעא ז א; רמב"ם מכירה ה ז; טוש"ע קצה ד), והוא שיאחז ממנו שיעור כלי, שהוא שלש על שלש אצבעות (בבא מציעא שם; רמב"ם וטוש"ע שם. וראה ערך בגד).

ויש מן הראשונים סוברים שאף אם אחז המקנה פחות משיעור כלי, אלא שהיה בענין שיכול לנתקו ולהביאו אצלו - קנה (רמב"ם שם; טוש"ע שם); ויש חולקים (רמ"א שם)^[4].

האמירה

עיקר קנין חליפין הוא שיתן הקונה למקנה הכלי ויאמר לו: "קנה זה חלף הקרקע שמכרת או שנתת לי" (רמב"ם מכירה ה ה; טוש"ע קצה א). ואין נוהגים שיאמר לו הקונה כן, שמן הסתם על דעת כן הוא נותן לו (טור שם; רמ"א שם).

העדים

אם צריכים עדים לקנין חליפין, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין הקנין מתקיים אלא בפני עדים (הראב"ד בהשגות על הרמב"ם מכירה ה ט); ויש סוברים שאין הקנין צריך להיות בפני עדים, אלא אפילו בינו ובין חברו קנה (רמב"ם מכירה ה ט).

להלכה כתבו הפוסקים שאפילו אין עדים בדבר, אין אחד מהם יכול לחזור בו, אם מודים זה לזה (טוש"ע קצה א). מכל מקום דרך העולם היא לייחד עדים לקנין חליפין, כדי שלא תבוא הכחשה ביניהם (סמ"ע קכג כא).

דברים הנעשים חליפין

בכלי

אין קונים אלא בכלי (בבא מציעא מז א; רמב"ם מכירה ה ה; טוש"ע קצה ב), ואפילו שאין בו שוה פרוטה (בבא מציעא מז א. וראה קדושין ג א, יג א; רמב"ם שם ו; טוש"ע שם).

הכלי שיעורו כל שהוא (רמב"ם שם). ומכל מקום אין קונים אלא בכלי העשוי מדבר חשוב (טור קצה; רמ"א שם ב). וכן אין קונים בדבר האסור בהנאה (בבא מציעא מז ב; רמב"ם שם ח; טוש"ע שם).

אף בשברי כלים כתבו ראשונים שאין קונים (רש"י בבא מציעא שם), שכיון שאינם ראויים למלאכתם אינם חשובים ככלי (רמב"ן ורשב"א ור"ן שבועות לט ב).

בסודר

סתם קנין חליפין הוא בסודר (סמ"ע ס"ק יב), והוא שיש בו שלש על שלש אצבעות (ראה בבא מציעא ז א, ורש"י ד"ה דכמאן, רמב"ם שם ז).

בפירות

בפירות נחלקו אמוראים (בבא מציעא מז א). הלכה שאין קונים בפירות (בבא מציעא שם; ר"ח ורי"ף ורא"ש שם; רמב"ם מכירה ה ו; טוש"ע קצה ב).

בגדר הפירות שנתמעטו, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שפירות לאו דוקא, אלא כל דבר שאינו בכלל כלי (רש"י בבא מציעא ד"ה אבל), וכן שור חי אף על פי שעושים בו מלאכה, הרי הוא בכלל פירות, ואינו נעשה חליפין (רש"י קדושין כח ב ד"ה ופירי).

• יש חולקים וסוברים שלא נתמעטו אלא פירות ממש, וכן בשר הרי הוא כפירות, אבל שור או חמור או פרה חיים שמשתמשים בהם לטעון משאוי ולחרוש, ודומים לכלים, הכל מודים שנעשים חליפין (תוספות קדושין כח ב, בשם ר"ח ור"י; טור ורמ"א קצה ב). לדעה זו יש מן הראשונים מפרשים שדוקא שור וכיוצא בו, שראוי למלאכה, הרי הוא ככלי, מה שאין כן טלה וכיוצא בו שאינו ראוי למלאכה (הגהות אשרי בבא מציעא שם, בשם מהרי"ח); ויש מפרשים שאף טלה חשוב ראוי למלאכה, וכן כל בהמה, כיון שמגדלים אותם לוולדות ולצמר ולחלב (בית יוסף קצה; סמ"ע קצה סק"ז).

• יש מן הראשונים סוברים שכל דבר שאינו נאכל אין עליו דין פירות, ולא נקרא פירות אלא דבר הנאכל כמות שהוא (ריטב"א בבא מציעא מו ב ד"ה כל, בשם הראב"ד).

• וכן יש מן הראשונים סוברים שלא נתמעטו אלא פירות העומדים לאכילה ומרקיבים וחסרים והולכים, שאין דעתו של אדם עליהם (רמב"ן ב"מ מה ב ד"ה אמר), אבל דבר המתקיים, ואפילו בעלי חיים, אינם בכלל פירות (שיטה לתלמידי הרשב"א ור"ן בבא מציעא שם, הובא בבית יוסף שם).

וכן חתיכת כסף, יש שכתבו שקונים בה לדעה זו, שאין דינה כפירות כיון שאינה עשויה לירקב (מאירי בבא מציעא מו ב); ויש חולקים וסוברים שאין קונים בחתיכת כסף לפי שצריך שיהא ראוי להשתמש בו כמו שהוא (מאירי שם בשם תוספות).

והוא הדין מטלטלים שאינם ראויים להשתמש בהם, כגון שעומדים לסחורה, יש מן האחרונים שכתב שהם בכלל פירות (המקנה קדושין שם בתוד"ה ש"מ).

• ויש מן הראשונים סוברים שכל הנעשה בידי אדם הרי הוא בכלל כלי, והנעשה בידי שמים הוא בכלל פירות (העיטור, הובא בבית יוסף קצה; סמ"ע שם סק"ח וש"ך סק"ד).

מטבע

במטבע נחלקו אמוראים (בבא מציעא מה ב). הלכה שאין מטבע נעשה חליפין (רי"ף ורא"ש שם; רמב"ם מכירה ה ו; טוש"ע קצה ב).

נוסח כתיבת הקנין

נהגו לכתוב בשטרות: וקנינא מפלוני בכלי הכשר לקנות בו (בבא מציעא מז א; רמב"ם מכירה ה ח)^[5], כדי להודיע שהקנין נעשה כראוי (מאירי בבא מציעא שם).

דברים הנקנים בחליפין

קרקע, מטלטלים, בעלי חיים

קנין חליפין מועיל בין בקרקע (ראה קדושין ג א ורש"י, ושם יג א; רמב"ם מכירה ה ה), בין במטלטלים או בעלי חיים (רמב"ם שם וטוש"ע רג א). ומועיל אפילו לקנות עשר שדות בעשר מדינות, ואפילו כמה מטלטלים בבת אחת (שו"ת מבי"ט רמט בסופו).

פירות

אף הפירות, או כל דבר שאינו בכלל כלי, שאינם נעשים חליפין (ראה לעיל: דברים הנעשים חליפין), נקנים בחליפין כשאר המטלטלים (בבא מציעא מה ב; רמב"ם מכירה ו א; טוש"ע שם).

מטבע

מטבע אינו נקנה בחליפין (בבא מציעא מו א; רמב"ם שם; טוש"ע שם). במה דברים אמורים במטבע היוצא, אבל מעות שפסלתן מלכות או מדינה, או דינרים שאין יוצאים באותה מדינה, ואין נושאים ונותנים בהם עד שמשנים אותם למטבע אחר, הרי הם כפירות לכל דבר, ונקנים בחליפין (בבא מציעא שם; רמב"ם מכירה ו ו; טוש"ע שם ח). וכל שכן לשונות של זהב ושל כסף, שהרי הם כשאר המטלטלים (רמב"ם שם ב; שו"ע שם ג).

מלוה על פה

אף מלוה-על-פה (ראה ערכו) אינו יכול להקנות לחברו בחליפין (ראה כתובות נה ב, ורש"י ד"ה מתנת. וראה ערך דבר שאינו ברשותו), ופירשו ראשונים הטעם לפי שאין מטבע נקנה בחליפין (רש"י כתובות שם).

שיעבוד נכסים

אף על פי שאין מטבע נקנה בחליפין, יכול אדם לשעבד נכסיו בקנין לגבות מהם סך ממון, שאינו מקנה לו המטבע אלא מחייב עצמו ליתן לו ומשעבד לזה נכסיו (שו"ת הרא"ש יג ו; טור רג. וראה ערך דברים הנקנים באמירה וערך התחייבות).

קידושי אשה

האשה אינה מתקדשת בחליפין (קדושין ג א, ו ב), לפי שחליפין ישנם אף בפחות משוה פרוטה, ואשה אינה מקנה עצמה בפחות משוה פרוטה (שם ג א).

סוגי ההקנאות

מכירה ומתנה

קנין חליפין נאמר בין במכירה בין במתנה (בעל הלכות גדולות הלואה מט; טוש"ע קצה א)^[6].

מתנה על מנת להחזיר

במתנה-על-מנת-להחזיר (ראה ערכו), כתבו ראשונים שאינה נקנית בחליפין (תוספות ערכין ל א סוד"ה ולא); ויש מפרשים בדעת ראשונים שאף מתנה על מנת להחזיר נקנית בחליפין (קצות החושן קצה ח, בדעת הרא"ש).

שאלה ושכירות

בשאלה ושכירות נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין חליפין מועיל בהן (תוספות קדושין כז א ד"ה ומקומו; טור קצה בסופו, בשם י"א; דעה ב בשו"ע קצה ט, ורמ"א שם א); ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שדוקא שאלה אינה נקנית בחליפין, אבל שכירות נקנית בחליפין (ראה דרישה קצה ס"ק יד); ויש מן הראשונים סוברים ששאלה ושכירות מועיל בהן חליפין (רמב"ם מכירה ה ט; דעה א בשו"ע שם).

שיעבוד קרקעות

שיעבוד קרקעות מועיל בו קנין חליפין (רש"י ב"ב ג א ד"ה קנין. ראה ערך שעבוד. וראה כתובות קב ב, וגיטין נא א, ורמב"ם אישות כג יח, וטוש"ע אבן העזר קיד ד).

התחייבויות

אף בהתחייבות שאדם מחייב עצמו בממון לחברו כשלא היה חייב לו כלום (ראה ערך התחייבות), מועיל קנין חליפין. וכן מצינו קנין חליפין לקיום התחייבות או הקנאה שלא יהא בה משום אסמכתא (ראה נדרים כז ב, וראה ערך אסמכתא); בשומרים (ראה בבא מציעא נח א וצד א, וראה ערך שומרים); בשותפות (ראה רמב"ם מכירה ה יד, ושם שלוחין ד ב, והשגות הראב"ד שם ושם, וראה ערך שותפות וערך דבר שאין בו ממש); בחלוקת שותפות (ראה בבא בתרא, וראה ערך חלוקת שותפות); בשעבוד ערב (בבא בתרא קעו ב, וראה ערך ערב); בסילוק או מחילת זכות (ראה בבא מציעא סז ב, במשכנתא (ראה ערכו), ושם קח א בבר-מצרא (ראה ערכו). וראה ערכים: הרחקת נזיקין; מחילה; סלוק); בפשרה (ראה סנהדרין ו א, וראה ערך פשרה); בקבלת קרוב או פסול לדון ולהעיד (סנהדרין כד ב, וראה ערך זבל"א).

בדברים שמעיקר הדין אין צריך קנין

וכן יש דברים שאין צריכים קנין, ואין לקנין בהם טעם, כגון המשחרר את עבדו, והמגרש את אשתו, או עושה שליח (וראה ערך מילי לא מימסרן לשליח וערך שליחות, על האופנים שהקנין מועיל בשליחות), או המוסר-מודעה (ראה ערכו), או מבטל מודעה, או המוחל לחברו חוב או פקדון שיש לו בידו (וראה ערך מחילה מחלוקת ראשונים בדבר), וכל כיוצא בדברים אלו, אלא שנהגו רוב המקומות להקנות למקצת אלו הדברים או כיוצא באלו להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק וכמהתל, לפיכך אם אמר בלב שלם אני אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה, אין צריך דבר אחר כלל (רמב"ם מכירה ה יא, יב).

חלות הקנין

כיון שהגביה או שמשך המקנה את הכלי וקנהו (ראה לעיל: מעשה הקנין), נקנו הקרקע או המטלטלים ללוקח או למקבל מתנה בכל מקום שהם, ואין אחד מהם יכול לחזור בו (רמב"ם מכירה ה ה; טוש"ע קצה א). ומכל מקום נתנו חכמים בקנין חליפין זמן לחזרה (רא"ש בבא בתרא ח ה), אף על פי שבשאר קנינים אין בהם חזרה אלא תוך-כדי-דבור (ראה ערכו. טור קכו ושו"ע קצה ז).

ונחלקו אמוראים עד אימתי חוזר: רבה אמר כל זמן שיושבים, ורב יוסף אמר כל זמן שעוסקים באותו ענין (בבא בתרא קיד א), הלכה כרב יוסף (בבא בתרא קיד ב, ושם קמג ב; רמב"ם מכירה ה י; טוש"ע קצה ו)^[7].

כל קנין בטעות - חוזר (גיטין יד א; רמב"ם מכירה ט ב; טוש"ע רלב א).

חליפין שוה בשוה

במטלטלים

כל המטלטלים קונים זה את זה (בבא מציעא מד א; רמב"ם מכירה ה א; טוש"ע חו"מ רג א. וראה קדושין כח א), בתורת חליפין, שהחליף אלו באלו, שכיון שמשך האחד - קנה חברו את שלו (רש"י בבא מציעא שם ד"ה כל). והוא הדין אם הקנה האחד לחברו את שלו בסודר או אגב קרקע, נקנו לו חליפיו (נתיבות המשפט רג באורים סק"ג).

חליפין אלה הם הנקראים חליפין שוה בשוה, ולמדים מייתור הכתוב וְעַל הַתְּמוּרָה (רות ד ז. תוספות בבא מציעא מז א ד"ה גאולה).

בחליפין שמקפידים על הדמים, ששיערו כמה שוה זה, וכמה שוה זה, ואחר כך החליפו, נחלקו אמוראים אם קנו שניהם במשיכת אחד מהם (בבא מציעא מז א) להלכה כתבו ראשונים שקנו (רמב"ם שם; טוש"ע רג א).

בקרקעות

אף בקרקעות כתבו ראשונים שנקנים בחליפין של שוה בשוה, שכיון שהחזיק אחד מהם בקרקע של חברו - קנה חברו את שלו (רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן קדושין כז א; שו"ע רג י).

ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שאין חליפין של שוה בשוה מועיל בקרקעות (ראה רמב"ן קדושין שם בשם יש חולקים).

ויש סוברים שאינו מועיל מטעם חליפין אלא מטעם כסף, וקנה הקרקע בדמי הקרקע שנתן לו (שו"ת הרשב"א א אלף רכו).

בדברים שלא מועילים בקנין סודר

• בדברים שאמרו שאין נעשים חליפין בתורת קנין סודר (ראה לעיל: דברים הנעשים חליפין), או שאינם נקנים בחליפין (ראה לעיל: דברים הנקנים בחליפין), נחלקו ראשונים אם הוא הדין בחליפין שוה בשוה: יש סוברים שכשם שאין קונים בפירות, או בכל דבר שאינו כלי, בתורת קנין סודר, הוא הדין אם החליפו אותם שוה בשוה ומשך האחד, לא קנה השני (העיטור ב קנין; מגיד משנה מכירה ה א, בשם קצת מפרשים); ויש מן הראשונים סוברים שלא אמרו אין פירות נעשים חליפין אלא בתורת קנין סודר, שמחזיר לו הסודר ואינו נותנו אלא לקנין, וצריך להיות דומה לנעל, אבל בחליפין גמורים, שמתכוין להקנות זה תחת זה שוה בשוה בתורת דמים, קונים אף בפירות (תוספות בבא קמא ע ב ד"ה באומר, בשם ר"ת; רמ"א חו"מ רג א, בשם י"א).

• מטבע שאינו נעשה חליפין (ראה לעיל: דברים הנעשים חליפין), כתבו ראשונים שהוא הדין בחליפין שוה בשוה (תוספות בבא מציעא מו ב ד"ה ולר"נ. ראה רמב"ם מכירה ו ז, וטוש"ע רג ב); ויש מן הראשונים שסובר שחליפין שוה בשוה קונים אף במטבע, ודוקא בכיוצא בו, כגון מטבע במטבע, אבל מטבע בטלית לא (תוספות שאנץ בשמ"ק ב"מ מו ב).

• דבר שאינו חשוב, וכן דבר שאינו מסויים, שנתמעטו מקנין חליפין (ראה לעיל, שם), כתבו ראשונים שמחליפין שוה בשוה לא נתמעטו (תוספות בבא מציעא מו ב ד"ה ולר"נ). וכן לדעת לוי שקנין חליפין הוא בכליו של מקנה (ראה לעיל: מעשה הקנין), בחליפין שוה בשוה מועיל הקנין אף על פי שהוא בכליו של קונה (תוספות שם).

• בדין חזרה, שאמרו שיכולים לחזור בהם כל זמן שעסוקים באותו ענין (ראה לעיל), כתבו ראשונים שאינו אלא בקנין סודר, אבל בחליפין שוה בשוה, אפילו שעסוקים באותו ענין אין יכולים לחזור בהם אלא בתוך כדי דיבור, כבשאר קנינים (רמ"ה בבא בתרא קיד א).

חליפין בכלל מכירה

גדר מכירה

חליפין שוה בשוה בכלל מכירה (ראה ערכו) הם, שלשון חליפין ולשון מכירה אחד הוא (מרדכי בבא מציעא שצה, על פי בבא מציעא ק א. וראה ערך מכירה).

איסור הונאה

באיסור אונאה שנאמר במקח וממכר (ראה ערך אונאה), נחלקו ראשונים אם נאמר אף בהחליף דבר בדבר:

• יש סוברים שחליפין אין בהם אונאה (תשובת הרי"ף שבשו"ת הרמב"ם פאר הדור קעב).

• יש מן הראשונים סוברים שאף בחליפין יש אונאה (ריטב"א בשטה מקובצת בבא מציעא מו ב).

• ויש מן הראשונים מחלקים, שהמחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה, אפילו מחט בשיריים או בשריון או טלה בסוס, אין לו אונאה, שזה רוצה במחט יותר מן השיריים, אבל המחליף פירות בפירות, יש להם אונאה (רמב"ם מכירה יג א; טוש"ע רכז כ).

הערות שוליים