|
חמי טבריא הגדרה[1] - מי מעינות רותחים שבעיר טבריא, וכיוצא בהם חמי טבריא הם מי המעינות הרותחים שבעיר טבריא, או סמוך לה (כן משמע ממגילה ו א, ושבת קט א; טבור הארץ (קליערס) כז ב), ויש שנקראו מי טבריא (שבת שם, ושם קמז א ועוד), ובהשאלה נקראו כן אף מי מעינות חמים שבשאר מקומות (פסחים ח ב). בהלכה דנו בחמי טבריא בין לענין טבע החום שלהם, ובין לענין המים עצמם, אם דינם כמים של שאר מעינות, כיון שהם חמים מתחילת ברייתם, והם מרים ומלוחים, וריחם רע, ואינם ראויים לשתיה, ויש ברחיצת הגוף בהם משום רפואה. בבישולהמבשל בשבת בחמי טבריא, נחלקו בו תנאים ואמוראים:
סילון של צונןמעשה שעשו אנשי טבריא והביאו - בערב שבת מבעוד יום - סילון של צונן לתוך אמה של חמין, ואסרו להם חכמים (משנה שם לח ב; רמב"ם שם כב ג), שמא יבואו לערבם בשבת (כן משמע מתוספות שם לח ב ד"ה מעשה), שאסור משום תולדות האש (ראה לעיל. גמ' שם). קרבן פסחקרבן-פסח (ראה ערכו) שבישלו בחמי טבריא - היינו במעינות רותחים (רש"י פסחים מא א ד"ה חמי) אם ימצאו בירושלים (רש"י שם, לפי פרי יצחק כ, על פי גמ' שם ח ב) - אינו עובר עליו משום מבושל (ראה ערך אכילת פסחים: איסור אכילתו נא, מבושל וחי), שאין בישול אלא בתולדות האש (גמ' שם מא א), אבל מכל מקום אסור, שאין זה צלי אש (רבא ורבי חייא בריה דרב נתן שם בדעת רב חסדא בגמ' שם; רמב"ם קרבן פסח ח י)[4]. בשר בחלבהמבשל בשר-בחלב (ראה ערכו) בחמי טבריא, ספק הוא אם אסור מן התורה (ירושלמי נדרים ו א, לפי מגיד משנה מאכלות אסורות ט ו; קרית ספר שם ושבת ט), ולכן להלכה אין לוקים עליו (רמב"ם מאכלות אסורות שם; טוש"ע יו"ד פז ו)[5]. הנודר מן המבושלהנודר מן המבושל, ספק הוא אם מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריא (ירושלמי שם), שאף על פי שבלשון תורה אין זה בישול, אפשר שנקרא בישול בלשון בני אדם (קרן אורה נדרים מט א), לפיכך כתבו ראשונים שהולכים בו אחר הלשון של בני העיר, שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם (רמב"ם נדרים ט א; טוש"ע יו"ד ריז א), אלא שאם היו מקצתם קוראים לו מבושל, ומקצתם אין קוראים לו כן, אין הולכים בו אחר הרוב, אלא הרי זה ספק נדרים והולכים להחמיר (רמב"ם שם ד; טור שם, לפי הבית יוסף שם)[6]. בשולי גויםבבשולי-גוים (ראה ערכו), לא גזרו במבושל בחמי טבריא (קרן אורה שם, בדעת הירושלמי שם). דברים שנשתנו ממהותםבדברים שנשתנו ממהותם על ידי בישול, ומתוך כך נשתנה דינם, כגון דם (ראה ערכו), או יין-נסך (ראה ערכו), או פת (ראה ערכו), הוא הדין בנתבשלו בחמי טבריא (טבור הארץ (קליערס) פג א - פד א). בבליעה והגעלה וכיוצאבליעה בבישולםחמי טבריא דינם כרותחים לענין בליעה, כגון שנתבשל איסור בכלי על ידי חמי טבריא, שהרי רותחים הם, וחוששים לומר שמבליעים (ארחות חיים, חמץ ומצה), ומכל מקום אף על פי שאסור לבשל בשר בלא מליחה - לפי שהבשר פולט את הדם ושוב בולעו, שהרי נשאר הדם בכלי (ראה ערך דם א) - בחמי טבריא מותר, לפי שפולט ואינו בולע (אגודה חולין קכט, בשם אבי העזרי; פתחי תשובה יו"ד כט ס"ק יח, בשמו), שהמים מהלכים, וכל מה שיוצא מהבשר הולך ואינו נבלע (טבור הארץ (קליערס) פג א). הגעלה בהםחמי טבריא אין מגעילים בהם כלים שנבלע בהם איסור על ידי חמי האש, אפילו אותם כלים שדינם להגעיל בכלי שני (ראה ערך הגעלה: הכשרו כתשמישו), לפי שחמי טבריא אינם תולדות האש, ודין ההגעלה הוא כבולעו כך פולטו, מה בולעו על ידי תולדות האש, אף פולטו כך (ארחות חיים שם; חידושי הר"ן שבת מ ב ד; שו"ע יו"ד כט ה)[7]. ומכל מקום אם נבלע בהם האיסור על ידי חמי טבריא, מגעילם בהם או בחמי האש בכלי ראשון (ארחות חיים שם; בית יוסף שם), אבל לא בחמי חמה (פרי מגדים שם, סדר הגעלה ה). נכוה בהםנכוה בחמי טבריא, אינו נידון לענין טומאת נגעים (ראה ערכו) משום מכוה (ראה ערכו), כדין נכוה בחמי האש (ראה ערך מכוה), אלא משום שחין (נגעים ט א; חולין ח א; רמב"ם טומאת צרעת ה ב), שנאמר: וּבָשָׂר כִּי יִהְיֶה בוֹ בְעֹרוֹ שְׁחִין וגו' (ויקרא יג יח), אין לי אלא שחין שעלה מאליו, מנין לקה בעץ ובאבן ובגפת ובמי טבריא ובכל שאינו בא מחמת האש שהוא שחין, תלמוד לומר שחין שחין - ריבה (תורת כהנים תזריע פרק ו ו). בטבילה ונטילת ידיםטבילההמעינות של חמי טבריא - אם אין המים עוברים דרך בית קיבול - כשרים לטבילה (ראה ערכו), בין לטבילת כל גופו (חולין קו א; רמ"א יו"ד רא עה), בין לטבילת ידים (גמ' שם; רמב"ם ברכות ו ט; טוש"ע או"ח קס ז)[8]. המשיך אותם בארץ דרך חריץ חוץ למקומם, נחלקו תנאים:
להלכה נחלקו ראשונים אם ההלכה שפסולים לטבילת ידים (רי"ף ברכות שם; רמב"ם ברכות ו ט; טור או"ח קס); או שכשרים לה (רבנו יונה שם; תורת הבית שם; אור זרוע שם). וכתבו הפוסקים שיש לחוש לכתחילה לדעת הפוסלים (שלחן ערוך הרב שם יא), ומכל מקום אם יש בהם שיעור מקוה, אפילו אינם מחוברים כשרים (שו"ע שם ז). מים חייםבמקום שהצריכה תורה מים חיים, כגון בטבילת זב (ראה ערכו), וטהרת מצורע (ראה ערכו), ומי חטאת (ראה ערכו מי חטאת), חמי טבריא פסולים, מפני שהם רותחים ואינם ראויים לשתיה (תפארת ישראל מקואות א ח), ונאמר: מַיִם חַיִּים (במדבר יט יז), פרט למבוע החולט (ספרי זוטא שם; ילקוט שמעוני שם), היינו מים רותחים שחולטים בהם (זית רענן שם), שחיים משמע טובים ובריאים (משנה אחרונה מקואות שם). נטילת ידיםלנטילת-ידים (ראה ערכו) לאכילה, חמי טבריא פסולים (חולין קו א; רמב"ם ברכות ו ט; טוש"ע או"ח קס ז), אף על פי שבחמי האור הלכה כדעת הסוברים שאפילו היד סולדת בהם כשרים (ראה ערך הנ"ל), ונחלקו ראשונים בטעם הדבר:
ברחיצהאף על פי שאסרו חכמים להיכנס למרחץ בשבת, מפני הבלנים שהיו מחממים המים בשבת ואומרים מערב שבת הוחמו, וכן גזרו שלא ישטוף כל גופו בחמים, ואפילו הוחמו מערב שבת (שבת מ א; ירושלמי שם ג ג), לא אסרו אלא בחמי האש, אבל חמי טבריא וכיוצא בהם מותר לרחוץ בהם כל גופו (גמ' שם; רמב"ם שבת כב כב; טוש"ע או"ח שכו א)[11]. ונחלקו ראשונים היכן התירום:
וכן נחלקו במה התירום:
רפואהאף משום איסור רפואה בשבת (ראה ערך שבות) לא אסרו לרחוץ בחמי טבריא (גמ' שם קט א; טוש"ע או"ח שכח מד), אפילו מתכוין לרפואה (תוספתא שבת (ליברמן) יב יג; ירושלמי שבת יד ג), לפי שדרך לרחוץ בהם בחול - אפילו בריאים (משנה ברורה שם ס"ק קלז) - ולא ניכר הדבר שעושה לרפואה (רש"י שם ד"ה רוחצין; טוש"ע שם), ואפילו שוהה בהם - מותר (מסקנת הגמ' שם ב, ורמב"ן ורשב"א שם). בתעניתבתענית-צבור (ראה ערכו), שאסור לרחוץ כל גופו בחמים משום תענוג (ראה ערך תענית צבור), אף חמי טבריא בכלל (תענית יג א). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
