|
חנוך כלי המקדש הגדרה[1] - מצוה לחנך מזבח הזהב, המזבח החיצון, השולחן והמנורה, בעבודות מסויימות, וכן לחנך כלי שרת עבודה המחנכתם לקדושה וקובעת עליהם תורת כלי שרת המצוה, גדרה ודיניהבכמה מכלי המקדש אמרו שבתחילת עשייתם לא יתחילו לעבוד בהם אלא בעבודות מסויימות: אין מחנכים[2] מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים, ולא מזבח העולה - החיצון - אלא בתמיד של שחר, ולא את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת, ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים (משנה מנחות מט א; תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) ז ה; רמב"ם תמידין א יב, ושם ג א,יא, ושם ה ג). חינוך מזבח הזהבמזבח הזהב אין מחנכים אותו אלא בקטורת הסמים (משנה ותוספתא שם), ואם לא נתחנך בקטורת - שהיה המזבח חדש, ועדיין לא הקריבו עליו קטורת מעולם (רש"י זבחים מ ב ד"ה שאם לא) - לא היה מזה עליו (גמ' זבחים שם; רמב"ם עבודת יום הכפורים ה כד) דם פר כהן משיח (גמ' שם; כן משמע מתורת כהנים ויקרא, דיבורא דחובה פרשה ג יא, והראב"ד שם), ודם פר העלם דבר של ציבור, ודם פר יום הכפורים (כן משמע מתוספות שם ד"ה לאת), שנאמר: וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה' (ויקרא ד ז. גמ' שם), שכיון שנאמר לפני ה' אנו יודעים שמזבח זה מזבח הזהב הוא (רש"י שם ד"ה מזבח קטרת), ולא נקרא על שם הקטורת אלא לפי שתחילת חינוכו בה (קרבן אהרן שם). קטורת זו היא משל ציבור, שנאמר שם: קְטֹרֶת (ויקרא שם. תורת כהנים שם), ולמדים בגזרה-שוה (ראה ערכו) "קטורת" "קטורת" מקטורת של ציבור, ואם נתחנך המזבח בקטורת של יחיד, כאילו לא נתחנך, שהרי עובר על הלאו: לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה (שמות ל ט. ראב"ד לתורת כהנים שם, בפירוש השני). ויהיו סממניה לתוכה, שנאמר: הַסַּמִּים (ויקרא שם), היינו שיקטיר כל סממניה, ואם חיסר אחד מהם כאילו לא נתחנך (ראב"ד שם); או לומר שמערב כל סממניה ביחד ואחר כך מקטירם, ולא יביא כל אחד ואחד מסממניה ויקטירנו על המזבח (רבנו הלל שם; קרית ספר כלי המקדש יב). באיזו קטורת מחנכים אותו, נחלקו תנאים:
חינוך מזבח החיצוןמזבח העולה - החיצון - אין מחנכים אותו אלא בתמיד של שחר (משנה מנחות מט א; תוספתא שם (צוקרמאנדל) ז ה), שנאמר בחינוך המזבח - בימי המילואים (רש"י עה"ת במדבר כח ד) - וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם (שמות כט לט), שני בין הערבים ולא ראשון בין הערבים (גמ' שם נ א). לפיכך אם לא הקריבו עליו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערבים (משנה שם מט א, על פי גמ' שם נ א), שדוקא אם "את הכבש האחד תעשה בבקר" הוכשר השני להיקרב בין הערבים (רש"י נ א), ולא אמרו שאם לא הקריבו תמיד של שחר, מקריבים בין הערבים את התמיד של בין הערבים (ראה ערך תמיד) אלא כשכבר נתחנך המזבח, אבל אם לא נתחנך עדיין לא יקריבו עליו תחילה בין הערבים (משנה שם, וגמ' שם; רמב"ם שם א יב)[3]. עבר זמן הקרבת תמיד של שחר (ראה ערך תמיד) בטלה עבודת אותו יום, שאי אפשר להקריב שום קרבן על מזבח שלא נתחנך עדיין (גבורת ארי תענית יז א; תשובת רבי אברהם פארדו ביוסף אומץ (אזולאי) ו). חינוך השולחןהשולחן, אין מחנכים אותו אלא בלחם הפנים בשבת (משנה מנחות שם; תוספתא שם) ולא בחול, שאין השולחן מקדש לחם הפנים אלא כשסידרוהו עליו בשבת (ראה ערך לחם הפנים. גמ' שם נ א, ורש"י ד"ה קדושי). חינוך המנורההמנורה, אין מחנכים אותה אלא בשבעת נרותיה בין הערבים (משנה שם מט א; תוספתא שם), היינו בהדלקתם (רמב"ם תמידין ג יא)[4], שנאמר: בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת (שמות ל ז), ואם לא הדליק הנרות מבערב, אין לו מה להיטיב בבוקר (גמ' שם נ א). גדר החינוךבגדר החינוך נחלקו אחרונים:
נגמרו הכלים שלא בזמנםנגמרו הכלים שלא בזמנם, אין מחנכים אותם אלא בזמנם (ספרי פנחס קמג), שאם נגמר המזבח בחצי היום, וכן השולחן שנגמר בחול, אין מחנכים אותם אלא בזמנם (רבנו הלל שם), ואם חינך את המזבח החיצון בתמיד של בין הערבים, או שחינך את מזבח הזהב בקטורת של שחר, או שחינך את השולחן בחול - לא נתחנכו (ספרי דבי רב שם). חינוך כלי שרתקידוש כלי שרת שבא על ידי עבודה קרוי חינוך (יד רמה סנהדרין טז ב), והחינוך שאמרו בכלי שרת הוא לקדשם קדושת הגוף (רש"י שבועות טו א ד"ה משיחתן; מאירי וחידושי הר"ן סנהדרין שם), שלא יצאו לחולין אף על ידי פדיון (מאירי וחידושי הר"ן שם), ואם נשברו - טעונים גניזה (מאירי שם)[5], שצידד לומר). וכן לתת עליהם תורת כלי שרת לקדש את מה שהוכנס לתוכם (רש"י שבועות שם), ולהיותם ראויים לעבודות הקרבנות הטעונות כלי שרת (ראה ערך כלי שרת. חזון איש מנחות ל א)[6]. צורת החינוךכל הכלים שעשה משה, משיחתם בשמן המשחה מקדשתם[7] - לצאת מדין כלי חול ולהיכנס לקדושת כלי שרת (מאירי יומא יב ב), אף על פי שלא נשתמשו בהם עדיין לעבודות המשכן (מאירי סנהדרין טז ב, ושבועות טו א, על פי הגמ' שם ושם) - מכאן ואילך עבודתם מחנכתם (גמ' יומא שם), שאין המשיחה נוהגת לדורות, אלא מתקדשים על ידי שמשתמשים בהם במקדש (רמב"ם כלי המקדש א יב); ואפילו נמשחו, לא נתקדשו אלא על ידי עבודה (מאירי שבועות שם, על פי הגמ' שם ושם), שנאמר בכלים שעשה משה: וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם (במדבר ז א), אותם במשיחה, ולא לדורות במשיחה (גמ' שם ושם), ובכלים שלדורות נאמר: וְלָקְחוּ אֶת כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ (במדבר ד יב)[8], הכתוב תלאם בשירות (גמ' שם ושם; רמב"ם שם), שכפל הכתוב: כלי השרת אשר ישרתו, לומר שנעשו כלי שרת על ידי שירות (רש"י שבועות שם ד"ה תלאן). במה דברים אמורים בכלים שנעשו במדבר לפני הקמת המשכן, אבל הכלים שנעשו במדבר לאחר הקמת המשכן ומשיחת כליו, כגון המזרקות שנדבו הנשיאים - לא נמשחו, אלא עבודתם חינכתם, שאין הם בכלל כלי המשכן שנאמר בהם: וימשחם (שאלת הכהנים תורה מעילה ט א), ואפילו אם היה משה עושה עוד כלים, לא היו נמשחים, אלא עבודתם היתה מחנכתם (שו"ת חתם סופר או"ח לז). כלים המתחנכים בעבודההכפות והקערות שמקבלים בהן המנחות, וכן המזרקות שמקבלים בהם הדם, ושאר כלי השרת כולם, מתקדשים במלאכתם (רמב"ם כלי המקדש א יג). והוא הדין הסכין ששוחטים בו הקרבנות (רש"י סוטה יד ב ד"ה סכין) - לדעת הסוברים שהוא כלי-שרת (ראה ערכו) - וכן בגדי-כהנה (ראה ערכו) - לסוברים שאינם יוצאים לחולין על ידי מעילה (ראה ערך הנ"ל) - מתקדשים בעבודה (תוספות קדושין נד א ד"ה בכתנות). ואף שאין בהם אלא קדושת דמים, ויוצאים לחולין בפדיון או על ידי מעילה, חלה עליהם תורת בגדי כהונה על ידי עבודה (חזון איש מנחות ל א). ולבישת הבגדים מחנכתם, ואף על פי שלא עבד בהם עדיין (שאלת הכהנים תורה יומא יב א; מקדש דוד קדשים ב א; אור שמח כלי המקדש א יב), שהרי הלבישה עצמה מצוה היא (ראה ערך בגדי כהונה: מצותם)[9]. כיצד מחנכיםאין כלי שרת מתחנך אלא אם כן הוקדש תחילה בקדושת פה, וחלה עליו קדושת דמים (קדושת יום טוב (אלגזי) לג, בדעת תוספות והרשב"א והר"ן). ונחלקו ראשונים:
מקום העבודהאותם כלי שרת שאינם מקדשים אלא מבפנים ולא מבחוץ לפי שלא נמשחו אלא מבפנים (ראה ערך כלי שרת), אף לדורות, שעבודתם מחנכתם, אין מקדשים אלא מבפנים ולא מבחוץ (קרית ספר כלי המקדש א), לפי שהקדושה הבאה על הכלים על ידי עבודתם היא כערך הקדושה שהיתה באה עליהם על ידי המשיחה בימי משה (לקוטי הלכות מנחות צ א). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
