הגדרה^[1] - איסורי ביאה שיש עליהם אזהרת לא תעשה, ואין בהם חיוב כרת ומיתה

מהותם וגדרם

השם חייבי לאוין מצינו שהוזכר על אלה שכבר עברו על עבירה שיש בה לא תעשה (ראה ברייתא יומא פו א), אבל נתייחד שם זה לאנשים ונשים שביאתם אסורה בלאו, ועדיין לא עברו, אלא שאם יבואו זה על זו יעברו שניהם על איסור לאו, בניגוד לעריות (ראה ערכו) שיש בהם כרת ומיתה (ראה סנהדרין נג א ועוד, וראה ערך חיבי כריתות).

יש חייבי לאוין שאיסורם נאמר בכהנים בלבד, והם הנקראים חייבי לאוין של כהונה (ראה יבמות נה א וקדושין עז ב, וראה ערכים: אלמנה לכהן גדול; גרושה; זונה; חללה. וראה ערך חלוצה על איסור חלוצה לכהן מדברי סופרים).

ויש חייבי לאוין שאיסורם שוה בכל:

• מהם הנקראים פסולי קהל (ראה יבמות סח א. וראה ערכים: ממזר; עמוני; מואבי; פצוע דכא; כרות שפכה. וראה ערכים: גוי; נתינים; שבע אומות על איסור חיתון עם שבע אומות בגירותן).

• יש שאיסורם מחמת אישות (ראה ערך מחזיר גרושתו. וראה ערך אשת איש על אשת איש שזינתה ברצון שאסורה לבעלה).

• יש שהאיסור הוא מחמת זיקת יבום (ראה ערך יבמה לשוק).

• יש שאיסורם מחמת קורבה, ונקראים חייבי לאוין של שְׁאֵר (ראה יבמות צב א, ורש"י ד"ה האי תנא), והם: החולץ ליבמתו, שאסורה על היבם, (יבמות י ב), הכונס את יבמתו שצרתה אסורה עליו ועל שאר האחים (ראה יבמות יא א. וראה ערך יבום). וכן אנוסת אביו או מפותת אביו, לסוברים שעובר עליה בלאו (יבמות צז א. ראה ערך אנוסת האב), היא בכלל חייבי לאוין של שאר (רש"י שם מט א ד"ה כל).

• אף בת ישראל הנישאת לעבד, או ישראל הנושא שפחה, הם בכלל חייבי לאוין (ראה רש"י יבמות נה א ד"ה שפחה. וראה ערכים: עבד כנעני; שפחה כנענית; שפחה חרופה).

• יש מן הראשונים שסוברים שהלאו של לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה (דברים כג יח) נאמר על הבא על הפנויה לשם זנות בלא קידושין (ראה רמב"ם אישות א ד. וראה ערך קדש; קדשה).

איסורם וחיובם

בעל ולא קידש

הבא על אחת מחייבי לאוין דרך זנות בלא קידושין, לדעת רוב הראשונים לוקה (הראב"ד בהשגות איסורי ביאה טו ב. ובמאירי כתובות לה ב שזוהי שיטת כל הגאונים). ויש מן הראשונים סוברים שדוקא באלמנה לכהן גדול, אבל בשאר איסורי כהונה, כגון זונה וחללה וגרושה, אינו לוקה על הביאה בלבד (רמב"ם איסורי ביאה יז ב)^[2].

מחזיר גרושתו משנישאת, אם בעל ולא קידש - אינו לוקה (קדושין עח א. וראה ערך מחזיר גרושתו)

וכן יבמה לשוק, אם בעל ולא קידש - אינו לוקה (רמב"ן וריטב"א קדושין שם, וכן כתב בתשובת הר"א בן הרמב"ם בכסף משנה שם. וראה ערך יבמה לשוק).

קידש ולא בעל

המקדש אחת מחייבי לאוין של איסורי כהונה, שנאמר בהם "קיחה", ולא בעל, נחלקו אמוראים (קדושין שם), והלכה שאינו לוקה (רמב"ם איסורי ביאה יז ד).

והכל מודים במחזיר גרושתו משנישאת, שאם קידש ולא בעל שאינו לוקה (קדושין שם, ראה ערך מחזיר גרושתו). וכן במחזיר חלוצתו (תוס' יבמות י ב ד"ה החולץ. וראה ערך חלוצה). וכל שכן שאר חייבי לאוין, שלא נאמר איסורם בלשון קיחה, כגון ממזר, עמוני ומואבי, ופצוע דכא וכרות שפכה (ראה ערכיהם, רמב"ן וריטב"א, קדושין שם), או נתין - היינו משבע אומות לאחר שנתגייר, שאינו חייב על הקידושין בלבד (רש"י סוטה מד א ד"ה כדרבה), ויש סוברים שהמתחתן בשבע אומות לאחר שנתגיירו, אפילו לא בא עליה, עובר משום לאו זה (סמ"ג לאוין קיב; טור אהע"ז טז. וראה ערך שבע אומות).

וכן אנוסת האב, אם קידש ולא בעל אינו לוקה (תוס' יבמות י א ד"ה לר' יהודה. ראה ערך אנוסת האב). ומכל מקום ביבמה לשוק, כתבו ראשונים שחייב על הקידושין בלבד (רמב"ן וריטב"א קדושין שם. וכן נראה מרמב"ם סנהדרין יט ד, ראה ערך יבמה לשוק).

הנושא אשה מחייבי לאוין, כופים אותו להוציאה בגט (יבמות פד א, פה א; רמב"ם אישות כד ב,ד, ושם גירושין יא יב; טוש"ע אהע"ז קנד כ. וראה ערך גרושה לכהן וערך גרושין, ושם על אופני הכפיה).

בחומר עריות

ממזרות ותפיסת קידושין

הבא על אחת מחייבי לאוין והוליד ממנה בן, נחלקו תנאים האם הולד ממזר (יבמות מט א, צב א וכתובות כט ב. ראה ערך ממזר). הלכה שאין הולד ממזר (תוספות קדושין סו ב ד"ה כל, וראה רמב"ם איסורי ביאה טו א, וראה ערך חיבי כריתות).

אף לענין תפיסת קידושין נחלקו תנאים (ראה יבמות י ב, שם מד ב, שם נ א, סוטה יח ב, קדושין סו ב, סנהדרין נג א ועוד). הלכה שקידושין תופסים בחייבי לאוין (רמב"ם אישות ד יד. וראה ערך קדושין).

רודף ויהרג ואל יעבור

בדין רודף (ראה ערכו), שאמרו שהרודף אחר אחת מן העריות לאנסה, מצילים אותה בנפשו (ראה סנהדרין עג א, ורמב"ם רוצח א י, וראה ערך רודף), אין חייבי לאוין בכלל (סנהדרין שם).

אף דין יהרג-ואל-יעבור שנאמר בגילוי עריות (ראה ערכים: יהרג ואל יעבור; גלוי עריות), כתבו ראשונים שלא נאמר אלא בחייבי כריתות ומיתות בית דין, אבל בחייבי לאוין יעבור ואל יהרג (חי' הר"ן סנהדרין עד א ד"ה דילמא, ספר החינוך רצו בשם מורו)^[3].

ריחוק מן העריות

באיסור קריבה לעריות, היינו קירוב בשר בלא ביאה (ראה ערך גלוי עריות), לדעת הסוברים שהוא מן התורה ולוקה עליו (ראה ערך הנ"ל מחלוקת בדבר), כתבו ראשונים שבחייבי לאוין אינו לוקה, אלא שיש בה איסור (מגיד משנה איסורי ביאה כא א).

מה שגזרו חכמים להתרחק מן העריות אפילו בלא קירוב בשר, ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו, או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות, או לשחוק עמה או להקל ראש וכדומה (ראה ערך הנ"ל: הרחקה מעריות), דברים אלו אסורים אף בחייבי לאוין (רמב"ם איסורי ביאה כא ג; טוש"ע אבן העזר כא א).

בזכויות וחובות האישות

כתובה, מזונות, רפואה, שביה, נדוניה

אלמנה שנישאת לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, הרי היא כאשתו לכל דבר (תוספתא יבמות ב ג), וכשמת או מגרשה, יש לה כתובה (יבמות פד א, פה א; כתובות ק ב; רמב"ם אישות כד ד; טוש"ע אבן העזר קטז א. וראה ערך כתובה), אך אין לה מזונות (ראה ערכו. יבמות פה א; טוש"ע שם) ורפואה (רש"י כתובות נא ב ד"ה אלמנה), ואם נשבית אינו חייב לפדותה, אלא נותן לה כתובתה, והיא תפדה את עצמה (רמב"ם אישות יד כב; שו"ע אבן העזר עח ז).

אף בנדונייתה כתבו ראשונים שדינה ככל הנשים (רמב"ם אישות כד ז,ח; טוש"ע קטז א. ראה ערך נכסי צאן ברזל וערך נכסי מלוג)^[4].

מעשי ידיה ומציאתה

בדברים שהבעל זכאי באשתו, כגון מעשה ידיה ומציאתה (ראה ערכים: תנאי כתובה; בעל), אמרו בתוספתא שאף בחייבי לאוין זכאי בהם (תוספתא יבמות ב ג; רמ"א אבן העזר קטז א), ואינו זוכה במעשה ידיה אלא כשיעור המזונות שזן אותה (חלקת מחוקק ובית שמואל שם).

נכסי מלוג

בפירות נכסי-מלוג (ראה ערכו), נחלקו ראשונים: יש סוברים שבחייבי לאוין אין הבעל אוכל פירות (ראה תוס' יבמות פה א ד"ה אלמנה, וראה רמב"ם אישות כד ד). ויש סוברים שאף בחייבי לאוין הבעל אוכל פירות (תוס' יבמות פה א ד"ה אלמנה, וכן הוא להלכה ברמ"א אבן העזר עח ז, ובשו"ע שם קטז א). ודוקא כשהכיר בה, אבל לא הכיר בה אין מוציאים מן הבעל הפירות שאכל (רמב"ם שם ב; שו"ע שם).

בנדרים ואבלות

היפר נדריה - הרי אלו מופרים (תוספתא יבמות ב ג; רמב"ם נדרים יא ח; טוש"ע יורה דעה רלד ה. וראה ערך הפרה).

מתה - הבעל יורשה (תוספתא שם; רמב"ם אישות כב ד; טוש"ע אבן העזר צ ג), וחייב בקבורתה (ראה טוש"ע אהע"ז קטז א).

אף באבלות (ראה ערכו) אמרו שאין הבעל מתאבל על אשתו פסולה (רא"ש מועד קטן ג לה; טוש"ע יורה דעה שעג ד); ויש שכתבו שאונן ומתאבל עליה (מסכת שמחות ד ד, הובא בבית יוסף שם).

הערות שוליים