|
חזקת חיים
החזקה וגדרהאדם שהיה ידוע שהוא חי, ועכשיו אינו בפנינו, מעמידים אותו על חזקתו ואומרים שעודנו חי (ראה משנה גיטין כח א, ורש"י שם ד"ה נותנו), ואפילו לזמן מרובה (תוספות שם ד"ה הא), שכן למדים מן התורה להעמיד דבר על חזקתו (רש"י שם, על פי חולין י ב, וראה ערך חזקה, ושם על הלימודים לכך וכו'). ויש מן האחרונים מפרשים שחזקה זו היא מכח רוב, שרוב העולם בחזקת בריאים הם (פני יהושע גיטין שם, וכעין זה בשו"ת חות יאיר רא). לפיכך, שליח שהביא גט, והניח את הבעל זקן או חולה (וראה להלן: בזקן או חולה), נותנו לאשה בחזקת שהוא קיים (משנה גיטין כח א; רמב"ם גירושין ו כח; טוש"ע אבן העזר קמא סח), ואין חוששים שמא מת (רש"י שם ד"ה נותנו, והוסיף: ובטל שליחותו, וראה ערך שליח להולכה), ואין גט לאחר מיתה (תוספות רי"ד ומאירי שם), אלא הרי היא בחזקת גרושה, ואינה זקוקה ליבם (מאירי שם), עד שיתברר שמת קודם שהגיע הגט לידה (מאירי שם). ואפילו הניחו בן מאה שנה (ראה להלן: בזקן או חולה), ועשה השליח בדרך עוד מאה שנה, נותנו לה בחזקת שהוא קיים (ירושלמי שם ג ג). בדינים שוניםחזקה זו נאמרה במקומות נוספים וכדלהלן:
האם חזקה זו היא לדברי הכלחזקה זו נחלקו אמוראים אם היא לדברי הכל:
ביבוםהאשה שמת בעלה, והיה לו בן במדינה אחרת ויש לו אח, הרי זו מותרת להינשא, ואין חוששים שמא מת הבן והיא זקוקה ליבם, אלא העמד אותה על חזקתה (ראה רמב"ם יבום וחליצה ג יז; טוש"ע אהע"ז קנו י), שסומכים על חזקת חיים של הבן (ראה מגיד משנה שם שמקורו מגיטין כח, שאין חוששין שמא מת[3]). באבלותאף לענין אבלות (ראה ערכו), שכתבו ראשונים שאם שנים אומרים מת, ושנים אומרים לא מת, אין מתאבלים מספק (ראה בית יוסף יורה דעה שצז, בשם המרדכי והגהות מיימוניות, ושו"ע שם ב), הרי זה לפי שמעמידים אותו בחזקת חי (ב"ח שם וש"ך סק"ב); ויש שכתבו הטעם שכיון שהוא ספק אבלות, אנו הולכים בו להקל (ט"ז שם סק"ב. וראה באור הגר"א שם סק"ב). בממונותחזקת חיים, יש מן האחרונים שכתבו, שלא אמרו אלא באיסורים אבל לא בממון, שכשם שאין הולכים בממון אחר הרוב (ראה ערך אין הולכין בממון אחר הרוב), כך אין הולכים בממון אחר החזקה (ב"ח חושן משפט קכב; שו"ת חות יאיר רא), וכתבו שמטעם זה אמרו שהמלוה שעשה שליח לגבות חובו מהלוה, אם ירצה הלוה לא ישלחנו לו על ידי שלוחו, שיש לו לחוש שמא מת המלוה קודם שיתן לשליח, ואם יאבדו בדרך יתחייב לשלם ליורשים (טוש"ע שם א), אלא אם כן בא בהרשאה (ראה ערכו), שהקנה לו המלוה המעות שיש לו ביד הלוה (טוש"ע שם. וראה ערך הרשאה); ויש שפירש הטעם שדוקא באיסור שהוא בין אדם למקום אין לחוש למיתה, אבל בממון שהוא בין אדם לחברו הרשות בידו לחוש למיתה שלא יפסיד ממונו (דרישה שם וסמ"ע סק"ג). על שאר דברים, שאינם בעלי חיים, שאמרו שהם בחזקת קיימים, ואין חוששים שמא אבדו, ראה ערך חזקה. בזקן או חולהגיל הזקןזקן שאמרו שהוא בחזקת קיים (ראה לעיל: חזקת חיים), אמר רבא שאינו אלא בזקן שלא הגיע לגבורות - היינו שמונים שנה (רש"י, על פי תהלים צ י ואם בגבורות וגו'. וראה ערך אדם) - אבל הגיע לגבורות - לא (גיטין כח א[4]); אביי חולק וסובר שאפילו הגיע לגבורות הרי הוא בחזקת קיים, שכן אמרו בברייתא: המביא גט והניחו זקן אפילו בן מאה שנה - ועשה השליח בדרך עוד מאה שנה (כן הוא בירושלמי גיטין ג ג, והביאו הרשב"א גיטין שם[5]) - נותנו לה בחזקת שהוא קיים (גיטין שם[6]). ללשון אחד בגמרא נידחו דברי רבא מכוח הברייתא (גמרא שם תיובתא דרבא תיובתא), וללשון שני בבן מאה אף רבא מודה כיון שהפליג משאר דרך כל הארץ, מה שאין כן בזקן שהגיע לגבורות (גמרא שם ורש"י); ויש מן הראשונים מפרשים שלדעה זו זקן שהגיע לגבורות היינו מבן שמונים ואחת עד תשעים (רש"י שם ד"ה איפליג ותוספות רי"ד שם). להלכה נחלקו ראשונים: רוב הראשונים סוברים שבכל זקן אמרו ששליח המביא גט נותנו לה בחזקת שהוא קיים (ראה רמב"ם גירושין ו כח, ומגיד משנה שם בדעתו; בית יוסף אהע"ז קמא, בדעת הרי"ף והרא"ש שלא חילקו לפי שהלכה כאביי וכסתמא דברייתא; דעה א בשו"ע קמא סח); ויש סוברים שמבן שמונים עד מאה לא יתנו לה (טור שם, בשם רמ"ה והגהות מיימוניות שם בשם ראבי"ה; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר), ואם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת (ראה שו"ע שם שדינו כגוסס, שהובא להלן). מצב החולהחולה שאמרו שהרי הוא בחזקת קיים (ראה לעיל: חזקת חיים), אמר רבא שאינו אלא בחולה שאינו גוסס (ראה ערכו), שרוב חולים לחיים (ראה ערך חולה), אבל לא בגוסס, שרוב גוססים למיתה (גיטין כח א[7]). וכן הלכה שהמביא גט והניח הבעל גוסס לא יתנו לה (טוש"ע אהע"ז קמא סח), ואם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת (רמב"ם גירושין ו כח; טוש"ע שם), ובמקום יבם חולצת ולא מתיבמת, וכן שלא במקום יבם אסורה לכהן (מגיד משנה שם. וראה בית שמואל שם ס"ק קו). על גוסס אם מעידים עליו שמת להתיר את אשתו להינשא, וכן לענין אבלות, להתאבל עליו אחרי שלשה ימים, ראה ערך גוסס. המוכה בידי אדםאף חולה בידי אדם, כגון שהוכה בחדרי בטנו, או שנפצע מוחו ונעשה טרפה (ראה ערכו), או ספק טרפה, כתבו ראשונים שדינו כגוסס וחוששים שמא מת (שלטי גבורים גיטין כח א, בשם ריא"ז; רמ"א אהע"ז קמא סח), ולא אמרו שחולה הוא בחזקת קיים, אלא בחולה בידי שמים, כגון צינים ופחים וכיוצא בהם (ריא"ז שם, וראה כתובות ל א, ותוספות ד"ה הכל), ואפילו הוא מסוכן (שו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד יו"ד טו). במקרים שרובם למיתהעיר הנתונה במצור או שנכבשהעיר שהקיפה כרקום - שהיא במצור (ראה רש"י גיטין כח ב ד"ה כרקום[8]), ועדיין לא כבשוה (מאירי שם) - הרי יושביה בחזקת קיימים - שמן הסתם לא נכבשה (שם); אבל עיר שכבשה כרקום, נותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים (משנה גיטין כח ב; רמב"ם גירושין ו כח, ושם תרומות ט ב; טוש"ע אהע"ז כז לו, ושם קמא סט. וראה להלן: הנפקא מינה להלכה בכל הנ"ל), ואף על פי שרובם ליאבד, מכל מקום נותנים עליהם חומרי חיים (ראה בבא בתרא קנג ב, ורשב"ם ד"ה השתא). בירושלמי אמרו: היתה שם פירצה אחת - מצלת על הכל (ירושלמי גיטין ג ד), שאפילו כבשה כרקום הרי הם בחזקת חיים, שאני אומר מהפירצה נמלטו (שו"ת מהרי"ט א קג). ועוד אמרו: ובלבד כרקום של אותה מלכות, אבל כרקום של מלכות אחרת כליסטים הם (ירושלמי שם, הובא בראשונים בגיטין שם). ונחלקו בפירושו:
יש שכתב שאין דברים אלו מצויים בזמננו, שאפילו בשעת הכיבוש שומרים על התושבים שלא יוזקו (ערוך השלחן שם סעי' קסח: שהמלכים מלכי חסד הם, ובזמננו יש תקנות בין - לאומיות על זה). ספינה שביםספינה המטורפת בים - שהים סוער עליה, ואין המלחים יכולים להוליכה כרצונם (פירוש המשניות לרמב"ם ומאירי שם), אבל עדיין לא טבעה (רש"י) - הנמצאים בה הם בחזקת קיימים (משנה גיטין כח ב; רמב"ם גירושין ו כח, ושם תרומות ט ב; טוש"ע אהע"ז קמא סט), אבל ספינה שאבדה בים - שנשברו כליה ונשארה על פני המים בלא עוגן ומשוטות (פירוש המשניות שם); ויש גורסים: שטבעה (רא"ש שם ג ה, וכן הוא בטוש"ע אהע"ז יז לו[9]) - נותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים (משנה שם; רמב"ם גירושין שם כט, ותרומות שם; טוש"ע שם ושם), לפי שרובם ליאבד, אלא שמכל מקום נותנים עליהם גם חומרי חיים (בבא בתרא קנג ב). היוצא לדיןהיוצא לידון - בדיני נפשות (רש"י שם), לשמוע גמר דינו (מאירי שם) - הרי הוא בחזקת קיים (משנה גיטין כח ב; רמב"ם גירושין ו כח, ושם תרומות ט ב; טוש"ע אהע"ז קמא סט), שמן הסתם אינו נידון למות (מאירי שם) - אבל היוצא ליהרג - שנגמר דינו, והניחוהו בבית הסקילה ליהרג (רמב"ם תרומות שם, וראה כסף משנה שם) - נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים (משנה גיטין שם; רמב"ם שם ושם; טוש"ע שם). ונחלקו בגמרא באיזה בית דין אמרו:
להלכה נחלקו ראשונים: יש שפסקו כלשון ראשון (רא"ש שם ד בדעת הרי"ף; טור שם); יש שפסקו כלשון שני (רמב"ם שם וראה במאירי שם שכן דעת רוב הפוסקים; שו"ע שם); ויש שפסקו להחמיר כשני הלשונות - שביוצא ליהרג, בין בבית דין של ישראל ובין בבית דין של נכרים, ואפילו לאחר שנחתם פסק הדין, נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים (רשב"א שם כח ב ד"ה איכא; טור שם בשם הרמ"ה; מאירי שם, בשם יש פוסקים[10]). אופנים נוספיםמלבד שלשה אלה ששנינו, הוסיפו בברייתא עוד שלשה שנותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים: שגררתו חיה, או ששטפו נהר, או שנפלה עליו מפולת (תוספתא גיטין ב, וירושלמי שם; רמב"ם תרומות ט ב; טוש"ע אהע"ז קמא סט). וכן יש מן הראשונים שכתבו שאף מי שנשבה לבין הגויים אין לו חזקת חיים (תוספות גיטין כח א ד"ה והניחו, ובבא מציעא לט ב ד"ה דילמא בתירוץ ב; ראשונים גיטין שם), שחוששים שמא מת, לפי שעשו לו יסורים (תוספות בבא מציעא שם). וכן העומדים במערכות המלחמה יש מן האחרונים שכתבו שנותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים (ערוך השלחן אהע"ז שם סעי' קסח[11]), ומכל מקום כתבו שלא כל המלחמות שוות ולא כל המקומות שוים, ועל הבית דין להבין מצב הדברים, ואם לא יוכל לדעת הולכים להחמיר (ערוך השלחן שם). על שאר דברים שרובם למיתה שאין מעידים עליו שמת להשיא את אשתו, וכן על דברים שחזקתם למיתה ומעידים עליו שמת, ראה ערך עדות אשה. הנפקא מינה להלכה בכל הנ"לכל אלו שאמרו שנותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים, אם אשתו בת ישראל נשואה לכהן לא תאכל בתרומה, שמא מת; וכן אם היא בת כהן נשואה לישראל לא תאכל בתרומה, שמא חי הוא (משנה גיטין כח ב; רמב"ם תרומות ט ב). והוא הדין אם היה גטו של אחד מהם ביד השליח, אינו נותנו לאשתו (רמב"ם גירושין ו כח; טוש"ע אהע"ז קמא סט), שאין להחזיקה בגרושה על הספק (מגיד משנה שם[12]), ואם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת (רמב"ם שם; טוש"ע שם). וכל שכן שאין מעידים על אחד מאלו שמת להשיא את אשתו, שהרי הם בספק חיים (טוש"ע שם יז לו. וראה ערך עדות אשה, ושם מחלוקת כשנשאת בדיעבד אם תצא). חזקה לשעברחזקת חיים אמרו גם לשעבר, כגון במת שהוא לפנינו, מעמידים אותו על חזקתו שהיה חי עד הזמן שנודע לנו שמת, כדרך שאמרו בכל חזקה, שמעמידים הדבר על חזקתו שלא נשתנה עד הזמן שנודע לנו שנשתנה (ראה ערך חזקה), וכן שנינו: נגע באדם אחד בלילה, ואין ידוע אם חי אם מת, ובשחר עמד ומצאו מת, רבי מאיר מטהר - שמעמידים את המת על חזקתו הראשונה ואתמול חי היה (רש"י עירובין לה ב ד"ה ר"מ, וראה שם לו א ד"ה התם) - וחכמים מטמאים, שכל-הטומאות-כשעת-מציאתן (ראה ערכו. טהרות ה ז, והובא בעירובין שם, ונדה ד א; תוספתא טהרות ו. וראה ערך הנ"ל וערך כל הטמאות כשעת מציאתן), ואפילו לדעת חכמים פירשו ראשונים שאינו אלא חומרא מדרבנן לתרומה וקדשים, אבל לחולין טהור לדברי הכל (תוספות עירובין ונדה שם). ומודים חכמים שאם ראוהו חי מבערב - טהור (תוספתא שם; רמב"ם אבות הטומאה יח יד[13]). יש מן הראשונים מפרשים הטעם שדוקא כשלא ראוהו חי - טמא, שהרי אדם זה לא בחזקת חי היה עומד; אבל כשראוהו חי, שהיה עומד בחזקת חי, אין מוציאים אותו מחזקתו (רמב"ן ורשב"א נדה שם); ויש מן הראשונים מפרשים שראוהו חי היינו בבית זה שנגע בו, שדוקא כשלא הוחזק חי בבית זה סוברים חכמים שאין נותנים לו חזקת חי (ריטב"א נדה שם). כשהורעה החזקההמפקח את הגל מעל האדם, ושחטו עליו את הפסח, ונמצא מת תחת הגל, חייב לעשות פסח שני, שהוא נטמא מתחילתו, לפי שהאהיל על הטומאה משעה שהתחיל לפקח (משנה פסחים צא א, ורש"י ד"ה שהוא). וכתבו ראשונים שאין אומרים חי היה כשהתחיל לפקח, שכיון שמצאו מת יש לנו לומר שמתחילתו היה מת, שכל הטומאות כשעת מציאתן (תוספות שם ד"ה שהיה), ואף שבכל מקום מעמידים על החזקה הקודמת, כתבו אחרונים שכאן אין אומרים עד עכשיו היה חי, מכיון שעכשיו הוא מת לפנינו וסוף אדם למות, ואין מעמידים על חזקת חיים אלא כשלא מבורר לנו שמת (ט"ז יו"ד שצז סק"ב, וראה להלן: באבלות, דעתו באבלות בספק מתי מת). ויש שכתבו הטעם שאין מעמידים אותו בחזקת חי, מפני שכאן הורעה החזקה, שהרי נפל עליו הגל, ולכן אין להעמיד כאן על חזקת חי (נקודת הכסף שם בתירוץ. וראה ערך פסח שני). וכן כתבו אחרונים בחולה מסוכן שאין מעמידים בחזקת חי לשעבר, כיון שהורעה חזקתו (ראה טהרות ו א, ותפארת ישראל שם). באבלותמי ששמע שמת לו אחד מהקרובים שחייב להתאבל עליהם, ואינו יודע אם הוא בתוך שלשים יום וחייב באבלות (ראה ערכו) שלמה, או שכבר עברו שלשים ואינו חייב באבלות אלא שעה אחת, כדין שמועה- רחוקה (ראה ערכו), כתבו אחרונים שאף שבכל ספק אבלות הולכים להקל (ראה ערך אבלות , וערך הלכה), כאן יש להחמיר (שו"ת מהריב"ל ג עב, הובא בב"ח יו"ד שצז, ובש"ך שם ס"ק א, והסכימו לו[14]; שו"ת רדב"ז א סב), אם מטעם חזקת חיים, שאנו אומרים שהיה חי עד הזמן שנודע לנו שמת, ועדיין הוא בתוך שלשים (מהריב"ל וב"ח וש"ך שם), או שלא אמרו ספק אבלות להקל אלא כשהספק הוא בעיקר החיוב, אבל כאן הרי בכל אופן חייב באבלות, ואין הספק אלא אם שעה אחת או אבלות שלימה, ובספק זה אין הולכים להקל (רדב"ז שם). ויש חולקים וסוברים שאף כאן יש להקל, לפי שאין חזקת חיים דומה לשאר חזקות שמעמידים הדבר על חזקתו שלא נשתנה עד הזמן שנודע לנו שנשתנה, שהרי כל חי עומד למות והוא מועד לכך, לפיכך כל זמן שלא ברור לנו שמת אנו אומרים עדיין חי הוא, אבל כשברור לנו שמת בטלה החזקה, ואנו אומרים כיון שעכשיו הוא מת כבר היה מת לפני שלשים יום, ועוד שהרי ספק אבלות להקל (ט"ז שם סק"ב, על פי שיטתו לעיל: כשהורעה החזקה, במפקח הגל, והסכים לו בשו"ת חכם צבי ג. וראה ערך שמועה קרובה ושמועה רחוקה). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
