|
חוששין לזרע האב הגדרה[1] - בעל חיים, שמתייחס אחר אמו ונקרא בנה, מתחשבים גם עם אביו להתייחס אחריו ולהיקרא בנו[2] באותו ואת בנובאב עם בנואיסור אותו ואת בנו האמור בתורה: וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (ויקרא כב כח. וראה ערך אותו ואת בנו), נחלקו חכמים וחנניה אם נוהג רק באם עם בנה, או גם באב עם בנו, כשידוע בודאי שזה אביו (חולין עח ב), ופירשו בגמרא שלדעת חכמים אין חוששים לזרע האב, ולכן נוהג רק באם עם בנה; ולדעת חנניה חוששים לזרע האב, ונוהג גם באב עם בנו (שם עט א וב, ורש"י שם עח ב ד"ה ואינו).
על הנולד מן התייש והצביה ולהיפך לענין איסור אותו ואת בנו, ראה להלן: במצוות שבבהמה או בחיה. בכלאי בהמההרבעת הנולדים מכלאיםהנולדים מכלאים שאמותיהם שני מינים, כגון פרד שאמו סוס ואביו חמור, ופרדה שאמה חמור ואביה סוס, שלרבי יהודה אסורים זה בזה משום כלאי בהמה (כלאים ח ד. וראה ערך כלאי בהמה), הטעם הוא לפי שסובר אין חוששים לזרע האב, והרי זה כולו סוס וזו כולה חמור, אבל לסוברים באותו ואת בנו שחוששים לזרע האב (ראה לעיל), מותרים זה בזה, שהם מין אחד, שזה בן סוס וחמור, וזו בת חמור וסוס (חולין עט א). היו אמותיהם מין אחד, כגון שאמם סוס ואביהם חמור, לדברי הכל מותרים זה בזה (כלאים שם; חולין שם), שהרי ממה נפשך, אם חוששים לזרע האב, בשניהם יש סוס וחמור, ואם אין חוששים הרי שניהם מין סוס (רש"י שם ד"ה אע"פ). בכלאים החשש מספקאף לדעת רבי יהודה ספק הוא שמא אין חוששים לזרע האב, ולפיכך פרד שאמו סוס אסור להרביע עם סוס נקבה, שמא חוששים לזרע האב, והרי יש בו צד חמור (חולין שם). לחכמים הסוברים באותו ואת בנו שאין חוששים לזרע האב (ראה לעיל), נחלקו ראשונים:
הלכהלהלכה נחלקו ראשונים:
ולדברי הכל הנולדים מן הכלאים אסורים עם מין האב, שאף אם חוששים לזרע האב חוששים אף לזרע האם (ש"ך יו"ד רצז סק"י). במצוות שבבהמה או בחיהבמצוות הנוהגות במין בהמה בלבד, או במין חיה בלבד, אם נוהגות גם בנולד מן התייש שבא על הצביה או להיפך - לסוברים שבהמה וחיה מתעברות זו מזו (ראה בכורות ז א, וראה ערך כוי)[4] - אם חוששים לזרע האב נוהגות בו גם המצוות שנאמרו במין האב, ואם אין חוששים לזרע האב, אין נוהגות בו אלא המצוות שנאמרו במין האם, אלא שהדבר תלוי במחלוקת תנאים, שלדעת הסובר שבהמה או חיה גמורה אמרה תורה ולא מקצתה, אף אם חוששים לזרע האב אין נוהגות בו המצוות שנאמרו במין האב, שהרי אין בו אלא מקצת מין האב, והמצוות שנאמרו במין האם אין נוהגות בו אלא אם אין חוששים לזרע האב, שנחשב כולו למין האם (ראה להלן פרטי הדברים). אותו ואת בנואיסור אותו ואת בנו אינו נוהג אלא בבהמה טהורה עם בנה ולא בחיה (ראה ערך אותו ואת בנו), ואם האם באה מן התייש והצביה, לסוברים חוששים לזרע האב דינה כבהמה, ולסוברים אין חוששים לזרע האב דינה כחיה (ראה חולין עט ב), אלא שאף אם חוששים, הדבר תלוי במחלוקת תנאים נוספת, אם מה שאמרה התורה וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה (ויקרא כב כח) אפילו מקצת שה משמע (שם עט ב, ושם פ א), וכן הלכה (ראה רמב"ם שחיטה יב ח וטוש"ע יו"ד טז ח). כשהבן בא מן הצבי והתיישה, ראה ערך אותו ואת בנו. זרוע לחיים וקבהמתנות כהונה, היינו זרוע ולחיים וקבה (ראה ערכו), אינן נוהגות אלא בבהמה ולא בחיה (ראה ערך זרוע ולחיים וקבה), והנולד מן הצבי והתיישה נחלקו בו תנאים (חולין שם. וראה בכורים ב י), ולדברי הכל ספק אם חוששים לזרע האב, אלא שלדעת חכמים חייב בחצי המתנות, שהרי אם אין חוששים לזרע האב הרי כולו שה, ואם חוששים הרי יש בו מקצת שה, ולדעתם שה ואפילו מקצת שה, ועל החצי השני אומר לכהן הבא ראיה שאין חוששים, שבספק ממון המוציא מחברו עליו הראיה, ולרבי אליעזר פטור לגמרי, שמא חוששים לזרע האב ואין בו אלא מקצת שה, ולדעתו שה ולא מקצת שה, והמוציא מחברו עליו הראיה. אבל בהבא מן התייש והצביה אף לחכמים פטור לגמרי, שמא אין חוששים לזרע האב, ואין בו אפילו מקצת שה (חולין פ א, ושם קלב א). הלכה כחכמים (רמב"ם בכורים ט ה; טושו"ע יו"ד סא יח). ויש מהראשונים סוברים שבמתנות כהונה הלכה שחוששים לזרע האב מחמת ריבוי מיוחד, ואפילו בתייש הבא על הצביה הולד חייב במתנות (תורת הבית ב ב, ובית יוסף שם לדעת הרא"ש, וראה ערך זרוע ולחיים וקבה על הריבוי המיוחד). כסוי הדםמצות כסוי הדם (ראה ערכו) אינה נוהגת אלא בחיה ועוף (ראה ערך כסוי הדם), והנולד מצבי ותיישה, אם חוששים לזרע האב חייב בכיסוי, שהרי יש בו מקצת צבי (ראה לעיל באותו ואת בנו ובמתנות כהונה), ואם אין חוששים לזרע האב פטור שכולו תייש, אלא שלסוברים שאין אומרים מקצת שה, אף אם חוששים לזרע האב פטור (ראה חולין עט ב, ושם פ א). וכן הנולד מתייש וצביה, אם חוששים לזרע האב חייב בכיסוי לסוברים שאף במקצת חיה חייב, ואם אין חוששים חייב בכיסוי מכל מקום (ראה רש"י שם פ א ד"ה לא משכחת). להלכה נחלקו הפוסקים:
איסור חלבאיסור חֵלֶב (ראה ערכו) אינו נוהג אלא בבהמה טהורה (ראה ערך חלב), וכתבו ראשונים שאף הנולד מתייש וצביה אם חוששים לזרע האב חלבו אסור, ואפילו לדעת רבי אליעזר (ראה לעיל), ואף על פי שאין בו אלא מקצת שה (תוספות חולין עט א ד"ה עייל), ואין חייבים עליו כרת (ראה בכורים ב י), שאינו אסור אלא מספק (ראה תוספות שם). וכן כתבו הפוסקים להלכה (רמב"ם מאכלות אסורות א יג; טוש"ע יו"ד פ ו), אבל אביו חיה ואמו בהמה לוקים עליו, שלזרע האם ודאי חוששים (פרי מגדים שם שפתי דעת סק"ד). ויש שכתב בדעת ראשונים שאין לוקים עליו, שאין האיסור אלא בבהמה הראויה להיקרב על גבי המזבח (לחם משנה שחיטה יב ח, בדעת הרמב"ם)[5]. חלב של הבא מבהמה וחיה מטמא מספק טומאת נבלה כחיה - שאילו חלב נבלת בהמה טהור (ראה ערך חלב וערך נבלה. בכורים ב ט, בכוי; רמב"ם אבות הטומאות א ו, וראה חזון איש על הרמב"ם שם). בנולד מאיסור והיתרבהמה שאביה בן פקועההנולד מבן פקועה - היינו שאביו היה ולד הנמצא בבהמה אחר שנשחטה, שהוא ניתר בשחיטת אמו (ראה ערך בן פקועה) - לדברי האומר חוששים לזרע האב, אין לו תקנה (חולין סט א, ושם עה ב), שהרי הוא כמי שאין לו אלא סימן אחד, מצד אמו, שהסימן השני, שמצד האב, כשחוט ועומד הוא, ובהמה בסימן אחד אינה ניתרת, והסימן השני אינו מצטרף לסימן הראשון, שאין לך שהיה (ראה ערכו) גדולה מזו (רש"י שם עה ב ד"ה אין), ועוד שהרי כל סימן וסימן כחציו שחוט, ואין בו רוב סימן שיהא ראוי לשחיטה (תוספות שם ד"ה בן פקועה). וכן כתבו רוב הראשונים להלכה (המאור ורמב"ן במלחמות שם על הרי"ף כז ב; רשב"א ור"ן שם; טוש"ע יו"ד יג ד)[6]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שסוברים להלכה שאין חוששים לזרע האב, ויש לו תקנה בשחיטה (ראה רמב"ן שם, לדעת השאלתות). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
