הגדרה^[1] - כל אחד מחמשה חומשי תורה

בשני מובנים הוזכר השם חומשים, סתם, בהלכה:

• ספר שנכתב כספר-תורה (ראה ערכו), ועשוי בגלילה כספר תורה, אלא שאין בו אלא חלק אחד מחמשה הספרים שבתורה.

• חלק אחד מחמשה הספרים כשהוא בתוך ספר תורה שלם.

ויש שדנים על "חומשים שלנו", דהיינו ספרים שכל חמשה חומשי תורה כתובים בהם, אלא שאינם עשויים בגידים ובגלילה.

חומש בפני עצמו

ספר הכתוב ככל הלכות ספר תורה, ועשוי בגלילה כספר תורה, אלא שאין בו אלא חלק אחד מחמשה הספרים שבתורה, נקרא חומש (כן משמע מרש"י מגילה כו ב ד"ה לחומשין, ושם כז א ד"ה חומשין, וגיטין ס א ד"ה בחומשין).

היתר כתיבתו

מותר לכתוב התורה כל חומש וחומש בפני עצמו (רמב"ם ספר תורה ז יד, על פי גיטין ס א; טוש"ע יו"ד רפג א), ואף על פי שאין כותבים התורה מגילה מגילה אלא אם כן דעתו להשלים (ראה ערך ספר תורה), אין הדברים אמורים אלא בפחות מספר שלם (רש"י שם ד"ה דלא ניתן), אבל ספר שלם כל חומש וחומש דבר בפני עצמו הוא (בית יוסף שם).

אכן, אין עושים שני חומשים כאחת, ולא חומש ומחצה, אלא אם הוא עתיד להוסיף (סופרים ג ד), שנראה כספר תורה, ויבואו לטעות שהוא בקדושת ספר תורה (נחלת יעקב שם).

הריוח בצדדי הגליון

מניחים בחומשים ריוח בין דף לדף אגודל (ראה ערכו) אחד, ומלמטן שלש אצבעות ומלמעלן שתים, כמו בנביאים (ראה ערכו), ואין צריך להניח ריוח כמו בספר תורה (מנחות ל א; סופרים ב ד; טור שם), ואם רצה להוסיף - יוסיף, ובלבד שלא יהיו הרווחים מרובים מן הכתב (סופרים שם).

קדושתו לעומת ספר תורה

אם יש בחומשים קדושת ספר תורה, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין בחומשים קדושת ספר תורה השלם (רמב"ם שם, ושם י א; טור שם; שו"ע שם, בסתם), ולפיכך מניחים ספר תורה על גבי חומשים, ולא חומשים על גבי ספר תורה (מגילה כז א; רמב"ם שם י ה; טוש"ע יו"ד רפב יט), וכן גוללים ספר תורה במטפחת חומשים, ולא חומשים במטפחת ספר תורה (גמ' שם), וכן אם מכרו חומשים לוקחים בדמיהם ספר תורה, מכרו ספר תורה אין לוקחים בדמיו חומשים (רמב"ם תפילה יא יד, על פי משנה מגילה כו א; טוש"ע או"ח קנג ב).

• ויש אומרים שתורה וחומשים קדושה אחת הן, ולכן מותר לכרוך חומשים במטפחות תורה, וכן ליתן חומשים על גבי תורה (ירושלמי מגילה ג א, לפי קרבן העדה שם, ואור שמח ספר תורה ז טז), וחומשים העשויים בגלילה כספר תורה הם לכל דבריהם כספר תורה, מלבד לענין קריאה בציבור (ראה להלן. שו"ת הרשב"א א קמד; קרית ספר למאירי ד א; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר).

עשיית תורה חומשים

אין עושים תורה חומשים (ירושלמי שם; סופרים ג ג), שאין חולקים ספר תורה שלם לחומשים (כן משמע מתוספות בבא בתרא יג ב ד"ה דמסיים; נחלת יעקב שם), בין כשעושה כל ספר בפני עצמו, ובין שעושה שלשה חומשים כאחת (סופרים שם, ונחלת יעקב שם).

• לדעה שקדושת חומשים קלה מקדושת ספר תורה, הטעם שאין מורידים מקדושה חמורה לקדושה קלה (סופרים שם).

• ולדעה שקדושת ספר תורה וחומשים אחת היא, הטעם הוא משום בזיון תורה (קרבן העדה שם).

ואף על פי שגם בלי הורדה מקדושה או בזיון אסור לעשות שני חומשים כאחת (ראה לעיל), כאן שהיה כבר ספר תורה שלם אסור לעשות ממנו שנים או שלשה חומשים אפילו כשדעתו להוסיף, מאחר שבינתיים עד שיוסיף יש הורדה או בזיון (עיטור סופרים לסופרים שם).

עשיית חומשים תורה

אבל עושים חומשים תורה (ירושלמי שם; סופרים שם), שאם יש לו חמשה חומשים כתובים כל אחד בפני עצמו מותר לתפרם יחד שיהיו תורה שלימה (עיטור סופרים שם), ובלבד שיהיו מידתם ושיטתם שוה (סופרים שם), שאין גליון אחד גדול מחברו, ואין באחד שיטות ארוכות ובאחד שיטות קצרות (נחלת יעקב שם).

קדושתו כספר תורה

בכמה דברים הכל מודים שהחמירו בקדושת חומשים כמו בקדושת ספר תורה:

• בתשמיש המיטה יש להחמיר לעשות מחיצה בפני חומשים כמו בספר תורה (תוספות ברכות כו א ד"ה ספר; בית יוסף ושו"ע או"ח רמ ו) אם הם עשויים בגלילה (בית יוסף שם, על פי הרא"ש שם ג נה; שו"ע שם).

• בקטן וספר תורה בידו, לדעה שמצטרף לעשרה (ראה ערך דבר שבקדושה), גם בחומש העשוי בגלילה כספר תורה מצטרף (תוספות ברכות מח א ד"ה ולית).

• ארגז שנותנים בו חומש, יש לו דין תשמישי קדושה, כמו שנותנים בו ספר תורה (מגילה כו ב; טוש"ע או"ח קנד ג).

קדושתו לעומת נביאים וכתובים

קדושת חומשים גדולה מקדושת נביאים (ראה ערכו) וכתובים (ראה ערכו), ולכן מניחים חומשים על גבי נביאים וכתובים, ולא נביאים וכתובים על גבי חומשים (מגילה כז א; רמב"ם ספר תורה י ה; טוש"ע יו"ד רפב יט), וכן גוללים חומשים במטפחות נביאים וכתובים, אבל לא נביאים וכתובים במטפחות חומשים (גמ' שם).

קריאה בהם כבספר תורה

אין קוראים בבתי כנסיות בחומשים (גיטין ס א; ירושלמי מגילה ג א; רמב"ם תפילה יב כג; טוש"ע או"ח קמג ב), בקריאה שחייבים עליה לקרותה בציבור (ארחות חיים, קריאת ס"ת ה).

• משום כבוד ציבור (גמ' שם), שלא יראה כעושה בעניות, ואין ציבור עני (רשב"א שם), וגנאי להם שאין להם אלא ספר אחד (מרדכי שם תו), שכיון שהיו יכולים לכוף זה את זה לכתוב ספר תורה ופשעו, גנאי הוא להם (קרית ספר למאירי ב ג).

• או כדי שתהא נפשם עגומה עליהם אם אינם יכולים לקרוא, ויקנו להם ספר תורה שלם, אבל מן הדין מותר לקרוא בו (ירושלמי שם)^[2].

כשאין ספר תורה אחר

• יש אומרים - שהעיקר כטעם הראשון - ואם הציבור רוצים יכולים למחול על כבודם ולקרות בו (תשב"ץ קטן קפו; מרדכי, הלכות קטנות תתקסח; רבנו ירוחם ב ג, לפי בית יוסף שם), ובמקומות שאין להם ספר תורה אחר, מותרים לקרות בחומשים (תשובת הרמב"ם בשו"ת הרמב"ם (פרידברג) רצד, וארחות חיים שם; תשובת חכמי נרבונא בארחות חיים שם), ויברך עליו כל אחד כתקנו (תשובת הרמב"ם שם ושם; קרית ספר למאירי שם, בשם חכמי נרבונא וזקנו הר"א אב"ד).

• ויש אומרים שאף בכפרים שאין להם ספר תורה כשר אין מברכים עליו (תשובת הרשב"א שבארחות חיים שם, בדעת הרמב"ם ספר תורה י א, והסכים עמו), אם משום שהעיקר כטעם השני (ראבי"ה מגילה תקנד; מרדכי גיטין תו, בשמו), או שכבוד ציבור זה נוגע לכבוד שמים ואין מחילתם מועילה (ט"ז או"ח נג סק"ב), וכן הלכה (שו"ע או"ח קמג ג).

בספר שלם

חומש, שהוא חלק אחד מחמישה חומשי תורה, וכתוב כהלכתו בתוך ספר התורה (כן משמע מרש"י מנחות ל א ד"ה בחומשין של ס"ת), נקרא בתלמוד חומשין של ספר תורה (גמ' שם), להבדיל בינו לבין חומש שנכתב לבדו (רש"י שם ד"ה בחומשין).

מקום גמירת החומש

הכותב ספר תורה, ובא לגמור חומש אחד מן החומשים, גומר אפילו באמצע הדף (גמ' שם), כדרך שגומר שאר חומשים שאינם של ספר תורה (רש"י שם ד"ה בחומשין של ס"ת), מלבד לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל (דברים לד יב) שבסוף חומש האחרון, שהוא סוף הספר, שצריך לגמור בסוף הדף (גמ' שם, ורש"י שם).

ואם רשאי לגמור בסוף הדף, נחלקו התלמודים:

• בירושלמי אמרו שאינו רשאי (ירושלמי מגילה א ט), וביארו ראשונים הטעם, שמא יבואו לחתוך, ואסור לעשות מתורה חומשים (ראה לעיל: חומש בפני עצמו. תוספות בבא בתרא יג ב ד"ה ומסיים), ויש מהראשונים שפסק כן (תוספות שם, בשם הריצב"א).

• אכן בבבלי נאמר שבחומשים של ספר תורה גומר אפילו באמצע הדף (רב במנחות שם, למסקנת הגמ'), ומלשון "אפילו" מבואר שניתן לגמור גם בסוף הדף (שו"ת חתם סופר יו"ד רנה)^[3], וכן דעת הרבה ראשונים (רמב"ם ספר תורה ז ז, וסמ"ק קנה, ותשב"ץ א קעה, לפי שו"ת חתם סופר שם).

ריוח בין חומש לחומש

בין כל חומש וחומש שבספר תורה צריך להניח ריוח ארבע שיטות (בבא בתרא יג ב; סופרים ב ו; רמב"ם שם ז,טו; טוש"ע יו"ד רעג א) פנויות בלא כתב (רמב"ם שם ז; טוש"ע שם), לא פחות ולא יותר (רמב"ם שם), ויתחיל החומש הבא אחריו מתחילת השיטה החמישית (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואין הבדל בין אם יהיו ארבע השורות באמצע הדף, או בתחילתו, או בסופו, או קצתן בסופו וקצתן בתחילתו (ראה לעיל), ובדיעבד, אין ארבע השיטות מעכבות, ולא אמרו צריך להניח אלא למצוה בלבד (תשב"ץ שם).

חומשים שלנו

ספרים העשויים מקלף, שכל חמשה חומשי תורה כתובים בהם, אלא שאינם עשויים בגידים ובגלילה, כדרך ספר תורה, הם הנקראים בראשונים "חומשים שלנו" (כן משמע מתוספות ברכות מח א ד"ה ולית, ורמ"א יו"ד רפג א).

קריאה בהם

אם מותר לקרוא בהם בבתי כנסיות (מרדכי גיטין תו) בקריאה שחייבים עליה לקרותה בציבור (ארחות חיים, קריאת ס"ת ה), נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שמותר לקרות בהם, שלא אמרו אין קורין בחומשים (ראה לעיל: חומש בפני עצמו), אלא בספר בראשית לבדו, או ואלה שמות לבדו, אבל בספרים שלנו שהם שלמים - מותר (ארחות חיים שם, בשם המנהיג; מרדכי שם, בשם יש מדקדקים); ועוד, שכל ספרי תורה שלנו אינם מעובדים כדין שמהלכה למשה מסיני (ראה ערך ספר תורה), אלא שמשום עת לעשות לה' התירו, ואם כן אף בחומשים יש להתיר (תשובת חכמי נרבונא בארחות חיים שם). וכן המתירים במקום שאין ספר כשר לקרות בחומש אחד (ראה לעיל: שם) מתירים גם בחומשים שלנו (כן משמע מתשובת הרמב"ם, ותשובת חכמי נרבונא שבארחות חיים שם).

• ויש אומרים שאסור לקרות בהם, שחומשים שלנו גרועים מחומש שבימי התלמוד, שהיה תפור בגידים ונגלל כספר תורה, אבל אלה שלנו, אף על פי שהם שלימים, אבל מכיון שאינם תפורים בגידים, ואינם נגללים הם כספר – פסול, ואין קורין בהם בציבור בברכה מן הדין (ספר האורה ב קנו; מחזור ויטרי (הורוויץ) קיט; ראבי"ה מגילה תקנד; מרדכי שם, בשמו, והלכות קטנות תתקסח, בסתם), וכן הלכה (בית יוסף או"ח קמג ב, ורמ"א שם).

במקום שאין ספר תורה

ומכל מקום כתבו ראשונים שבמקום שאין ספר תורה, וחומש שלנו מצוי, קוראים בו בלא ברכה, כדי שלא תשתכח תורת הקריאה (תניא רבתי, ספר תורה; מגן אברהם קמג סק"ב, בשמו), וביארו אחרונים בדבריהם, דהיינו שקורא בעל הקורא בקול רם (מגן אברהם קמג סק"ב; משנה ברורה שם סק"ט) יחידי, ואין קוראים לעולים לעלות, כמו שעושים בספר תורה (משנה ברורה שם, על פי שערי אפרים ז לח), ובשחרית של שבת ויום טוב יקרא בעל הקורא לאחר מכן ההפטרה, ללא ברכה (שיירי כנסת הגדולה שם, הגהות בית יוסף סק"ב; אליה רבה שם סק"ד, בשמו, והסכים עמו).

ומכיון שאין דין זה מתקנת חכמים, אלא מנהג בעלמא, אין אומרים קדיש (ראה ערכו) על הקריאה, כי על זה לא שייך כי אם קדיש דרבנן על הלימוד, וזה לא ניתקן בציבור (מחצית השקל רצב סק"א), ובמנחה בשבת, נחלקו הפוסקים:

• יש שפסק שמסיימים ובא לציון^[4], ואומרים ואני תפלתי וקוראים בחומש, ואז אומרים קדיש, ומתפללים תפילת העמידה (אליה רבה שם סק"ו, בצד השני).

• יש שפסק שאומרים קדיש לאחר ובא לציון, וקוראים בחומש, ומתפללים תפילת העמידה, ואין אומרים קדיש לאחר הקריאה, ואין הקריאה נחשבת כהפסק (מחצית השקל שם).

• ורוב הפוסקים אומרים כנ"ל, אלא שלדעתם אומרים שנית קדיש לאחר הקריאה, שלא לשנות הסדר (אליה רבה שם, בצד הראשון; פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ב, בשמו, והסכים עמו; שערי אפרים י מה).

וכתבו הפוסקים שכן גם בימינו, במקום שאין ספר תורה קורא אחד מתוך חומש - נדפס - בקול רם, והציבור ישמעו, שלא תשתכח תורת קריאה (קיצור שלחן ערוך כג כט; כן משמע מערוך השלחן או"ח קמג ב).

קטן מצטרף

וכן כתבו ראשונים שאף אם קטן וחומש בידו מצטרף לעשרה לדבר שבקדושה (ראה לעיל: חומש בפני עצמו) הרי זה בחומש העשוי בגלילה, אבל חומשים שלנו אינם מועילים כלל ביד קטן (תוספות ברכות מח א ד"ה ולית, בשם רבנו תם).

עמידה בפניהם

אם יש לעמוד בפני חומשים שלנו, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שעומדים לפניהם, כדרך שעומדים לפני ספר תורה (שו"ת הרשב"א א קמד; רמ"א יו"ד רפב ב, בשם יש מחמירים), שקדושים הם וניתנו ליכתב, ומפני לומדיה עומדים, מפניה לא כל שכן, (שו"ת הרשב"א שם, על פי קדושין לג ב).

• ויש אומרים שאין בהם קדושת ספר תורה (כן משמע מהרמב"ם ספר תורה ז יד; שו"ת הרדב"ז ג תקכט), ואין צריך לעמוד מפניהם (בית יוסף שם, בדעת הרמב"ם, ושכן המנהג; שו"ת הרדב"ז שם, שכן המנהג; רמ"א שם, בסתם).

תרגום ביריעה שונה

אין לכתוב חומשים ביריעה אחת לשון הקודש ובשכנגדה בלשון לעז, מפני שיריעה נופלת על חברתה ונמצא שמניחים חול על קודש (האשכול (אויערבך) ב עמ' 44, בשם רב האי גאון).

ריוח בין דף לדף

שיעור הריוח בין דף לדף ומלמטה ומלמעלה שאמרו להניח בחומשים (ראה לעיל: חומש בפני עצמו) היינו בחומשים העשויים בעמודים וביריעות כספר תורה, אבל בזמן הזה שכותבים בקונטרסים הכל לפי הענין (רבנו ירוחם ב ב; בית יוסף יו"ד רעג א, בבדק הבית, בשמו).

נקודות וטעמים

הנקודות והטעמים שנמסרו כשאר תורה שבעל פה ולא ניתנו להיכתב בספר תורה (ראה ערך כתיבת ספר תורה), בחומשים נכתבים משום עת לעשות לה', כדי שלא תשתכח תורת הקריאה, כשאר תורה שבעל פה (שו"ת הרדב"ז ג תרמג)^[5].

הערות שוליים