|
חודש
שלושה מובנים לחודש:
הלבנה שנתחדשהבין במקרא ובין בלשון חכמים יש שקוראים את הלבנה שנראתה מחדש אחר שנסתרה בשם חודש. במקרא:
ויש שקראו במקרא ליום ראש חודש בשם חודש סתם (ספר העיבור ב א):
וכן בלשון חכמים נקרא חידוש הלבנה בשם חודש:
ויש שקראו בלשון חכמים בשם חודש ללבנה בכל הימים שהיא גדלה והולכת מעת חידושה ואילך:
חודש של לבנהחודש בתורת משך זמן אין ראוי לומר אלא על חודש של לבנה, שהמלה חודש חצובה מחידוש, והלבנה היא המתחדשת, והוא הזמן שבין מולד למולד, מעת שהלבנה נדבקת בחמה עד שהיא נדבקת פעם אחרת (ספר העיבור ב א), ואין לשמש חודש כלל (ראב"ע (הארוך) שמות יב ב), וחדשי השנה הם חדשי הלבנה, שנאמר: עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ (במדבר כח יד), ונאמר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים (שמות יב ב. רמב"ם קידוש החודש א א), שחודש בחדשו משמעו כשתתחדש לכם ראייה בירח, אחר שנסתר באור השמש, ויראה לעינים, אז תקריבו עולת ראש חודש, והחודש הזה לכם שנאמר על ניסן, הרי הזה מורה על הלבנה, שאמר לו ה' כזה ראה (ראה לעיל: הלבנה שנתחדשה), שלא כרוב האומות שחדשיהם חדשי החמה, ואין להם דבר המתחדש (המפרש שם)[2]. זמן החודשחדשה של לבנה הוא תשעה ועשרים יום ומחצה ושבע מאות ותשעים ושלשה חלקים (רמב"ם שם ו ג, ושם ח א; טור או"ח תכז), כשהיום מחולק לעשרים וארבע שעות, והשעה מחולקת לאלף ושמונים חלקים (רמב"ם שם ו ב). ואף על פי שאמרו על הירח שפעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה (ראש השנה כה א; רמב"ם שם יז כג), פעמים יוסיף ופעמים יגרע (רמב"ם שם), שנאמר: עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ (תהלים קד יט), שמש הוא שיודע מבואו, ירח לא יודע (גמ' שם; רמב"ם שם), הרי זהו החשבון המדוקדק, אבל לפי חשבון העיבור בקירוב ובמהלך האמצעי, משיתקבץ הירח והחמה עד שיתקבצו פעם שניה הם תשעה ועשרים יום, ושתים עשרה שעות מיום השלשים, ותשצ"ג חלקים מהשעה השלש עשרה, וזהו הזמן שבין כל מולד ומולד (רמב"ם שם ו א,ג, על פי ראש השנה כה א, לגירסתנו). תחילת החודשתחילת החודש היא באותו לילה שבו תיראה הלבנה אחר שנסתרה (רמב"ם שם א ג), ואי אפשר לומר שראש החודש יהיה משעת המולד, ויהיה מקצת היום מחודש שעבר ומקצתו מהחודש הבא, שנאמר: עַד חֹדֶשׁ יָמִים (במדבר יא כ), ימים אתה מחשב לחדשים, ואי אתה מחשב שעות לחדשים (רבנן דקסרי משום רבי אבא במגילה ה א; רמב"ם שם ח א; טור שם)[3]. חודש חסר ומלאולפיכך עושים חדשי הלבנה מהם חודש חסר ומהם חודש מלא - ונקרא גם חודש מעובר (שביעית י ב) - חודש חסר הוא תשעה ועשרים יום בלבד, ואף על פי שחדשה של לבנה יתר על זה בשעות, וחודש מלא שלשים יום, ואף על פי שחדשה של לבנה פחות מזה בשעות, כדי שלא לחשב שעות בחודש, אלא ימים שלמים (רמב"ם שם ח ב; טור או"ח תכז)[4]. ואף בזמן שהיו מקדשים את החודש על פי הראייה (ראה ערך קדוש החדש), אפילו כשלא נראית הלבנה בליל שלשים ואחד, אין לך חודש של לבנה יותר משלשים יום (רמב"ם שם א ג), ואם קידשוהו קודם זמנו או לאחר עיבורו יום אחד אינו מקודש, שנאמר: מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם וגו' אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי (ויקרא כג ב), אותם - יום שלושים או יום שלושים ואחד, אלה הם מועדי, ואין אלה, יום כ"ט או יום ל"ב, מועדי (תורת כהנים אמור פרק י ד, וקרבן אהרן שם). בלשון בני אדםאף בלשון בני אדם אין חושבים את השעות לחדשים, שאף על פי שבחודש חסר עדיין מקצת יום השלשים הוא מהחודש העבר מכל מקום חושבים כולו לחודש הבא, ולכן מי שאמר לאשתו הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד חודש זה, ובא משחשכה ביום עשרים ותשע - היינו בתחילת ליל שלושים - אין אומרים עדיין הוא בתוך החודש שחדשה של לבנה הוא עשרים ותשעה יום ומחצה (רש"י מגילה ה א ד"ה שעות); וכן הנודר שאיני שותה יין חודש זה, אסור בשאר ימי החודש, אבל ביום ראש חודש יהיה מותר, אף על פי שהיה החודש חסר (רמב"ם נדרים י ג, על פי נדרים ס ב). ראש חודשהיה החודש חסר, עושים את יום השלשים ראש חודש של החודש הבא (ראה ערך ראש חדש), ואם היה מלא, עושים שני ימים ראש חודש, יום שלשים, הואיל ומקצתו ראש חודש, ויהיה תשלום החודש המלא שעבר, ויום שלשים ואחד, והוא ראש החודש הבא (רמב"ם קדוש החדש ח ד; טור או"ח תכז). מנין ימי החודשמנין הימים של החודש מתחיל אחרי חודש מלא מיום שלשים ואחד ולא מיום השלושים (רמב"ם שם; טור שם; רמ"א שם). בלשון בני אדםאמנם בלשון בני אדם היום הראשון של ראש חודש, אף על פי שהוא מכלל החודש הראשון, מכל מקום, כיון שקוראים אותו ראש חודש, חושבים אותו בכלל החודש הבא, ולכן הנודר שלא לשתות יין בחודש זה, והוא עומד באמצע החודש, והחודש היה מלא, כיון שהגיע היום הראשון של ראש חודש מותר לשתות בו (תוספות נדרים ס ב ד"ה חדש זה, בסתם; פירוש הרא"ש שם ד"ה קא משמע; ר"ן שם ד"ה מהו; טוש"ע יו"ד רכ ד)[5]. חודש שמזמן לזמןחודש האמור בתורת זמן של חיי האדם אין מובנו חודש מחדשי העולם, שהם חדשי הלבנה, אלא חודש ימים משנולד, מעת לעת, כגון בערכין (ראה ערכו), שנאמר בהם: וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ (ויקרא כז ו), ופחות מבן חודש אינו נערך (משנה ערכין ה א; רמב"ם ערכין א ג), הכוונה לחודש שלם, ואין הולכים אחר חדשי העולם (תוספות ערכין יט א ד"ה לערכין); וכן בפדיון הבן, שנאמר בו: וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה (במדבר יח טז); וכן בבכורי מדבר, שנאמר בהם: פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה (שם ג מ), וכל מניני התורה בשנות האדם נמנים לא בשנות העולם אלא מיום היוולדו (רמב"ן עה"ת שמות ל יב, על פי ערכין יח ב). ערכיןחודש זה בערכין הרי הוא עם יום השלשים, שיום זה נחשב כלמטה הימנו, ואין לו ערך עד שיהיה בן שלשים ואחד יום (משנה ערכין יח א; רמב"ם שם א ג), היינו בן חודש ויום אחד (גמ' שם ב), שלמדים מבן ששים שנאמר בו: וָמַעְלָה (ויקרא כז ז. רש"י בכורות מט א ד"ה מספקא). פדיון הבןבפדיון הבן נחלקו תנאים ביום השלושים:
נפלמחודש האמור בפדיון הבן יש למדים אף לענין נפל, ונחלקו בו תנאים:
אף באבלות אין מחשבים שעות, ואם מת בתחילת יום שלשים ואחד, אף על פי שלא הגיעה שעת לידתו, מתאבלים עליו (שו"ת חתם סופר יו"ד שמג); וכן לפטור את אמו מחליצה, כשמת הולד ביום השלשים דינו כבתוך שלשים, שלא יצא מספק נפל, ואינו פוטר מהחליצה (תוספות יבמות לו ב ד"ה מת, ובכורות מט א ד"ה מת, על פי יבמות שם, לגירסתנו; רמב"ם יבום א ה; טוש"ע אה"ע קנו ד), ואף כאן אין מחשבים שעות (חתם סופר שם)[7]. נתינת בכור בהמה לכהןאף זמן של נתינת בכור בהמה דקה טהורה לכהן (ראה ערך בכור בהמה טהורה) למדים מפדיון הבן שהוא שלשים יום, ועד שלשים יום ישראל חייב לטפל בבכור בהמה דקה (משנה בכורות כו ב; רמב"ם בכורות א יד; טוש"ע יו"ד שו ב), שנאמר: בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי כֵּן תַּעֲשֶׂה וגו' לְצֹאנֶךָ (שמות כב כח-כט), כשם שבכור בניך מצותו לאחר שלשים, אף בכור צאנך נתינתו לאחר שלשים (גמ' שם, ורש"י ד"ה מלאתך). נזירותסתם נזירות שהיא שלושים יום (ראה משנה נזיר ה א, וראה ערך נזירות), נחלקו בו התלמודים:
נדוינדוי (ראה ערכו), שאינו פחות משלשים יום (ראה נדוי), למדים מהכתוב שנאמר במתאוים: עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם (במדבר יא כ. ירושלמי מועד קטן ג א). יפת תוארירח האמור בתורה ביפת תואר: וּבָכְתָה וגו' יֶרַח יָמִים (דברים שם), הוא שלושים יום (ספרי שם; יבמות מח ב; רמב"ם מלכים ח ה), שמכיון שאין חודש הלבנה פחות מכ"ט י"ב תשצ"ג (ראה לעיל: חודש של לבנה), וכיון שנכנס ביום שלושים מקצת היום ככולו והוי משלושים, ולכן "ירח" הנזכר בכתוב הוא שלושים יום (תוספות ישנים שם אות א). בלשון חכמיםחודש בלשון חכמים, נחלקו בו ראשונים:
חדשי העיבורבחדשי עיבור האשה נחלקו הדעות:
חדשי נערותששה חדשים שאמרו שיש בין נערות לבגרות (ראה ערך בוגרת), נחלקו בהם הפוסקים:
נדריםבנדרים, שהולכים אחר לשון בני אדם (ראה ערך נדרים), הנודר שאיני טועם חודש אחד, אסור מיום ליום (משנה נדרים ס א; טוש"ע יו"ד רכ ה), ונחלקו ראשונים בפירושו:
יום כחודש וחודש כשנהיום אחד בחודש חשוב חודש, שנאמר: בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ (בראשית ח יג), שעדיין לא נכנס אלא יום אחד בחודש והוא קוראו חודש. ושלשים יום בשנה, לסוברים - וכן הלכה (ראה ערך שנה) - שחשובים שנה, אף הם למדים מיום אחד בחודש שחשוב חודש, שחודש למנוייו, ושנה למנוייה (ראש השנה י ב), שכשם שהחודש אחד מן המנויים שלו חשוב חודש, שהחודש נמנה בימים, כמו שכתוב: עַד חֹדֶשׁ יָמִים (במדבר יא כ), כך השנה אחד מן המנויים שלה חשוב שנה, והשנה נמנית בחדשים, כמו שכתוב: לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה (שמות יב ב. רש"י ראש השנה שם ד"ה חדש וד"ה ושנה). ולכן במנין שני ערלה (ראה ערכו) ורבעי (ראה ערכו) אין מונים השנים מראש השנה לראש השנה, אלא שלשים יום לפני ראש השנה חשובים שנה (גמ' שם; רמב"ם מעשר שני ט ח; טוש"ע יו"ד רצד ד)[11]. הלואהשלושים יום בשנה חשובים שנה אף לענין הלואה, שסתם הלואה שלושים יום (ראה ערך הלואה), שנאמר: קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה (דברים טו ט), ממשמע שנאמר שנת השבע איני יודע שהיא שנת שמיטה, אלא לומר לך יש שמיטה אחרת שהיא כזו, שקרוייה שנה, ואיזו זו המלוה את חברו סתם שאינו רשאי לתבעו בפחות משלושים יום, ששלושים יום בשנה חשובים שנה (מכות ג ב, ורש"י ד"ה שהוא כזו). שטרותבשטרות ותנאים של בני אדם כתבו ראשונים שאין אומרים בהם שלושים יום בשנה חשובים שנה, שלא אמרו כן אלא בשנה שנאמרה בתורה ובדברי תורה (ר"ן וריטב"א ראש השנה י א). שלושים יוםשלושים יום נקבעו בכמה מקומות כזמן לשיעור מסויים, מבלי שהוזכר שם חודש. להפסקיש ששלושים יום משמשים שיעור להפסק, שאחרי זמן זה נקרא חידוש בדבר, כגון בברכות הראייה שמברכים בזמן שרואה הדבר לפרקים (ראה משנה ברכות נד א) שהוא משלשים יום לשלשים יום (גמ' שם נט ב; רמב"ם ברכות י טו; טוש"ע או"ח רכד יג). לקביעותויש ששלושים יום הם שיעור זמן של הרגל וקביעות, שאחר זמן זה כבר אין נראה הדבר כחדש וכעראי (כן משמע מתרומת הדשן כה, ובאור הגר"א או"ח קכח ל), כגון כל ששהה בעיר שלושים יום שנקרא יושב העיר (בבא בתרא ח א). בטבע האדםויש שקבעו זמן זה של שלשים יום מחמת טבע האדם, כמו עד שלשים יום אדם מעמיד על עצמו שלא לבעול, ויבמה שאמרה לא נבעלתי - נאמנת, מכאן ואילך אינו מעמיד על עצמו, והוא נאמן כשאמר בעלתי (יבמות קיא ב). שייכות לזמןויש ששלושים יום לפני זמן מסויים יש לו שייכות לאותו הזמן, כמו שואלים ודורשים בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום (פסחים ו א). בלשון בני אדםבלשון בני אדם כשאמר עד שלושים יום, כגון שאמר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז מכאן ועד שלושים יום, הדבר ספק אם נתכוין לשלשים יום מעת לעת, ואם אמר לה בתחילת יום ראשון לחודש, ונתנה לו המעות בסוף ליל ראשון לחודש שני היא מגורשת, שהרי היא עדיין בתוך שלשים יום, או שלשים יום כמו שרגילות האנשים לומר, שאין מקפידים על הלילה שעבר מיום הראשון וכוונתו היתה עד סוף החודש, ואינה מגורשת, ולכן צריכה מספק גט שני (טור אה"ע קמג בשם הר"ם כהן; שו"ע שם ז). זמן הכנהיש שאמרו שלושים יום כזמן שנותנים לאדם להתכונן, כגון משכיר בית שצריך להודיע לשוכר שלושים יום קודם שרוצה להוציאו, וכן שוכר למשכיר שרוצה לצאת (בבא מציעא קא ב)[12]. הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
