|
חבת הקודש הגדרה[1] - דבר שאינו מקבל טומאת אוכלין, משום שאינו אוכל, או לפי שלא הוכשר במים, אם הוא של קדשים, מקבל טומאה, מחמת חשיבות הקודש גדרה ומקורהקבלת טומאהדבר שאינו ראוי לאכילת אדם, שאינו מקבל טומאה (ראה ערך אוכל), וכן דבר הראוי לאכילת אדם, אלא שלא הוכשר על ידי ביאת מים לקבל טומאה (ראה ערך הכשר), אם היה הדבר של קודש, הרי הוא מקבל טומאה, שנאמר: וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל (ויקרא ז יט), ודרשו: לרבות עצים ולבונה שמקבלים טומאה אף על פי שאינם אוכל, ואם נטמאו - ישרפו (פסחים כד ב, ורש"י ד"ה והבשר כל טהור ור"ח, ולה א), ונפסלו מלהקריבם על גבי המזבח (רמב"ם איסורי מזבח ו ח). שהמלה "והבשר" מיותרת, כי די היה לכתוב אשר יגע בכל טמא לא יאכל, אלא באה לדרשה זו; או שהריבוי הוא מהאות וי"ו של והבשר (רש"י פסחים שם ד"ה והבשר למה לי). והוא הדין אוכל של קודש שלא הוכשר לקבל טומאה, כגון סולת של מנחות יבשה שלא נגע בה השמן, שחיבת הקודש מכשירתו (חולין לו ב ורש"י ד"ה ה"נ). ופירשו הראשונים שתאוות האדם לקודש משוה הדבר שמקדיש אף על פי שלא הוכשר במים כאילו הוכשר (ר"ח פסחים כ א). מהתורהחיבת הקודש נחלקו בה הראשונים אם מכשירה לקבל טומאה מן התורה, והדרשה מהכתוב וְהַבָּשָׂר וגו' היא דרשה גמורה; או שאינה אלא מדרבנן, והדרשה היא אסמכתא בעלמא:
אף לדעת הסוברים שחיבת הקודש מן התורה היא אף לאוכל שלא הוכשר לקבל טומאה, כתבו הראשונים שעצים ולבונה שלא הוכשרו אינם מקבלים טומאה, שכיון שעצים של חולין אינם מקבלים טומאה אפילו בהכשר, אין אנו למדים מריבוי הכתוב אלא כשעל כל פנים הוכשרו (תוס' חגיגה כג ב ד"ה והא). במשקהחיבת הקודש שמועילה לעשות דבר שאינו אוכל כאוכל, כתבו הראשונים שהדברים אמורים בדבר עב וקשה שדומה לאוכל, אבל לעשות ממשקה אוכל אין חיבת הקודש מועילה. ולכן לדעת הסוברים שמשקה שעל המזבח, כגון יין ושמן הקרבים על המזבח טהורים, שאין משקה מקבל טומאה לדעתם מן התורה, אלא חכמים גזרו, ובשל מזבח לא גזרו (ראה פסחים טז א. וראה ערך טומאת משקין), אף חיבת הקודש אינה מועילה להם שיקבלו טומאה (תוס' זבחים לד א ד"ה והבשר, חולין לו ב ד"ה עצים)[3]. הקודשקדושת דמיםדבר הקדוש קדושת דמים (ראה ערך הקדש), כגון קדשי בדק הבית, או קדשי מזבח קודם שנתקדשו קדושת הגוף בכלי שרת, אין חיבת הקודש מועילה להם, ועצים ולבונה אינם מקבלים טומאה אלא לאחר שנתקדשו בכלי שרת (תוס' בבא קמא עז א ד"ה פרה, חולין לו א ד"ה צריד). אלא שיש סוברים שמן התורה הוא שצריך קידוש בכלי שרת, אבל מדרבנן מקבלים טומאה משום חיבת הקודש, אף כשעדיין לא נתקדשו בכלי שרת (תוס' מנחות קא א ד"ה אף על גב; שו"ת הרשב"א א לב); ויש חולקים וסוברים שאף מדרבנן אין חיבת הקודש מועילה קודם שנתקדש קדושת הגוף בכלי שרת (תוס' ורשב"א שם, לדעת רש"י). בעציםהעצים שאמרו שמועילה בהם חיבת הקודש שיקבלו טומאה, הם עצי המערכה (רש"י מנחות קא א ד"ה ועצים; תוס' שם ד"ה אף על גב; שו"ת הרשב"א א לב). קטורתהקטורת, אף על פי שאינה אוכל, מקבלת טומאה משום חיבת הקודש כעצים ולבונה (תוס' יום טוב זבחים ד ה; אור שמח אבות הטומאה יא יג). תרומה ובכוריםביכורים לא שייך בהם חיבת הקודש (תוס' פסחים כ א ד"ה אלא; תוס' הרשב"א שם); וכן תרומה (תוס' יבמות עג ב ד"ה שכן הראשון). הטומאהראשון ושניחיבת הקודש שמכשירה אוכל שלא הוכשר במים לקבל טומאה, כגון סולת יבשה שלא נכנס בה השמן של מנחות, או בשר קודש שלא בא במים, נסתפק בו ריש לקיש אם הדברים אמורים אף לענין שיוכל אותו אוכל לטמא אחרים, ולמנות בו דרגות הטומאה של ראשון לטומאה ושני לטומאה (ראה ערך ולד הטומאה); או שההלכה של חיבת הקודש היא רק לענין זה שהדבר בעצמו נפסל כשנגע בטומאה, אבל אין מונים בו ראשון ושני, שאין בכחו לטמא אחרים (חולין לו א, ורש"י ד"ה מונין, ותוס' ד"ה צריד). והוא הדין בדבר שאינו אוכל שמשום חיבת הקודש מקבל טומאה כאוכל, ישנו אותו ספק, אם זה רק לפסול עצמו, או אף למנות בו ראשון ושני (מנחות קב ב). ובגמרא הסיקו שאין הספק אלא לענין שיטמא אחרים מן התורה, לענין שאם נגעו בו קדשים שיהיו צריכים שריפה (ראה ערך פסולי המוקדשין); אבל מדרבנן, שיהיו הקדשים הנוגעים בו אסורים באכילה, ודאי מונים בו ראשון ושני (חולין לו ב, ורש"י ד"ה מדרבנן). בירושלמי פשטו את הספק של ריש לקיש שאין מונים בו ראשון ושני (ירושלמי חגיגה ג ב). הלכה שמונים בהם ראשון ושני מדרבנן (רמב"ם אבות הטומאות ח ג, וכסף משנה). באכילהמלקות באכילהעצים ולבונה וקטורת נחלקו תנאים אם האוכלם בטומאה לוקה משום חיבת הקודש: חכמים סוברים שחייבים עליהם משום טומאה; ור' שמעון סובר שאינו חייב אלא בדבר שדרכו לאכול, אבל העצים והלבונה והקטורת אין חייבים עליהם משום טומאה (זבחים מה ב, מו ב, ורש"י ד"ה חד אמר). בפירוש מחלוקת התנאים נחלקו אמוראים:
להלכה יש מהראשונים שפסקו כחכמים (פירוש המשניות לרמב"ם זבחים ד ה; ראב"ד פסולי המוקדשין ח כד); ויש מוסיפים שאם אכל בטומאת הגוף חייב גם כרת, כאוכל בשר קדשים בטומאת הגוף (ראב"ד שם). ויש פוסקים שאינו חייב כרת האוכלם בטומאת הגוף (רמב"ם פסולי המוקדשין ח כד), אם מפני שפוסקים הלכה כר' שמעון, ולפי זה אף מלקות אינו חייב (הבנת הראב"ד שם, בדעת הרמב"ם; קרן אורה זבחים מו ב, בדעת הרמב"ם); או שלא אמרו אלא כרת שאינו חייב, אבל מלקות חייב, ופוסקים הלכה כחכמים, וכדעת האומרים שחייב בין בטומאת עצמם ובין בטומאת הגוף, אלא שאינו חייב רק מלקות ולא כרת (קרית ספר שם, בדעת הרמב"ם; כסף משנה שם). לפני זריקההאוכל בשר קדשים לפני הזריקה, שעדיין אסור באכילה עד שיזרקו את הדם (ראה ערך אכילת קדשים), נחלקו אמוראים אם חייבים עליו משום טומאה: ריש לקיש אמר שלוקה, ור' יוחנן אמר שאינו לוקה (זבחים לד א). הלכה שאינו לוקה לפני זריקה - בין בטומאת בשר, ובין בטומאת הגוף (רמב"ם פסולי המוקדשין יח יב,טז). הערות שולייםבאדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
