|
חגיגת ארבעה עשר הגדרה[1] - קרבן שלמים הקרב בארבעה עשר בניסן עם קרבן הפסח מצותה ומהותההקרבןכשמקריבים את הפסח ביום ארבעה עשר בניסן (ראה ערך פסח) מקריבים עמו שלמים, והיא הנקראת חגיגת ארבעה עשר (פסחים מט ב; רמב"ם קרבן פסח י יב). יש סוברים שעל זה נאמר בתורה וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר (דברים טז ב), והלא פסח אינו בא אלא מן הצאן, אלא הצאן הוא לפסח והבקר לחגיגה, ובחגיגת ארבעה עשר הכתוב מדבר (מכילתא בא ד; רמב"ם שם). ויש למדים חגיגת ארבעה עשר מהכתוב וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח (שמות לד כה), ודרשו: זבח חג זה חגיגה (פסחים ע א); או מהכתוב וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר (דברים טז ד), ודרשו בחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר (ספרא צו יב). חובתהחגיגת ארבעה עשר יש סוברים שאינה חובה אלא רשות, ואף על פי שהיא מן התורה, אינה מצוה לעצמה, אלא כדי שיהא הפסח נאכל על השובע (רמב"ם קרבן פסח י יג, חגיגה ב י; מאירי פסחים ע א; פירוש א בתוס' הרשב"א משאנץ פסחים שם). ויש מן הראשונים סוברים שאינה מן התורה כלל אלא מדרבנן (תוס' פסחים ע א ד"ה לאו חובה, חגיגה ח א ד"ה אלמא; אור זרוע ב פסחים רלו; פירוש ב' וג' בתוס' הרשב"א פסחים שם); ויש שהסבירו הטעם שכל המצוה היא כדי שיהא הפסח נאכל על השובע, וזה גופו אינו אלא מדרבנן, כדי שלא יבוא לידי שבירת עצם (תוס' שם, בשם הריב"א). ולדבריהם הלמדים חגיגת ארבעה עשר מן הכתוב סוברים שהיא חובה מן התורה (תוס' פסחים וחגיגה שם; ראב"ד בהשגות חגיגה ב י; אור זרוע ותוס' הרשב"א שם)[2]. סוג הבהמהחגיגה זו נחלקו בה תנאים ממה היא באה:
ויש שכתבו שאף לחכמים המכשירים גם בעברה שנתה יש מי שמחייב משום שבירת עצם (תוס' פסחים קכ א ד"ה מפטירין), ובארו דבריהם שאף לחכמים הוקשה חגיגה לפסח, אבל רק לדבר של אכילה בלבד, ולכן לשבירת עצם שהוא בענין אכילה הוקשו ולא לעברה שנתה וכיוצא (צל"ח שם). הלכה כחכמים (רמב"ם קרבן פסח י יב,יג); ויש מהראשונים שכתבו שהלכה כבן תימא (תוס' פסחים קיד ב ד"ה שני). בסדר ההגדהמה ששנינו בסדר הגדה שבמשנה - הלילה הזה כולו צלי (פסחים קטז א), ומשמע שאפילו החגיגה באה צלי (פסחים ע א ורש"י שם ד"ה הלילה הזה), לדעת הסוברים שהלכה כבן תימא הדבר מיושב; ולדעת הפוסקים שהלכה כחכמים נחלקו הדעות:
דיני ההקרבההקרבת החגיגה היא לדברי הכל כשלמים, ואפילו לבן תימא שדינה כפסח אין זריקת דמה למזבח בשפיכה כפסח, אלא בשתי מתנות שהן ארבע כזריקת שלמים (ראה ערכים: זריקה; פסח; שלמים. תוס' רי"ד פסחים ע ב). חגיגת ארבעה עשר טעונה סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק כשלמים (פסחים צו ב). בשבת ובטומאהחגיגת ארבעה עשר באה עם הפסח רק בזמן שהפסח בא בחול ובטהרה, ובזמן שהיה הפסח מועט לאכילת בני החבורה, שאז היה צריך להביא עמו חגיגה מכיון שהפסח לא היה בא אלא מן הצאן ובן שנה, ולא היו מצויים כל כך, ולכן היו הרבה נמנים על פסח אחד, וכדי שיאכלו כולם על השובע הביאו חגיגה. אבל כשהפסח בא בשבת או בטומאה, דהיינו שהיו רוב הצבור טמאים (ראה ערך פסח), או שהיתה חבורה מועטת ודי להם הפסח לבדו, אין מביאים חגיגה עמו (פסחים סט ב, ורש"י ד"ה ובמועט ומאירי; רמב"ם קרבן פסח י יב), לפי שאינה חובה אלא רשות (פסחים ע א). בפסח שניהחגיגה אינה באה אלא עם פסח ראשון, ולא עם פסח שני (תוספתא פסחים (ליברמן) ח ז; ירושלמי פסחים ט ג; רמב"ם קרבן פסח י טו). ויש מי שכתב שמכל מקום אם הוקדשה לפסח ראשון ולא קרבה, מקריבים אותה בפסח שני (חזון יחזקאל לתוספתא יומא ג ו). זמן שחיטתהזמן שחיטת חגיגת ארבעה עשר הוא בערב, אחר חצות היום[3], עם הפסח, שנאמר: אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב (דברים טז ד), ובחגיגת ארבעה עשר הכתוב מדבר, שנשחטת עם הפסח בערב (פסחים עא ב). אכילתהסדר אכילתההחגיגה הבאה עם הפסח נאכלת לפני הפסח, כדי שיהא הפסח נאכל על השובע (תוספתא פסחים (ליברמן) ה ג; פסחים ע א; רמב"ם קרבן פסח ח ג). ובסדר אכילתה הוא שאחר שאכל מצה ומרור מברך: אשר קידשנו במצוותיו וציונו על אכילת הזבח, ואוכל מבשר החגיגה, ואין משביעים את עצמם ממנה, אלא אוכלים ממנה בכדי שישערו בעצמם שתהא אכילת הפסח הבאה אחריה משביעתם, ונמצא הפסח נאכל שלא בכרס מלאה; ואחר כך מברך: אשר קידשנו במצוותיו וציונו על אכילת הפסח, ואוכל מגופו של פסח, ואחר כך נמשך בסעודה ואוכל כל מה שהוא רוצה, ובאחרונה אוכל מבשר הפסח אפילו כזית (רמב"ם חמץ ומצה ז,ט; מאירי פסחים סט ב). זמן אכילתהבזמן אכילת החגיגה, נחלקו תנאים:
זכר לחגיגהשני תבשיליםבזמן הזה שאין חגיגה עושים זכר לחגיגה על ידי שמביאים בליל פסח שני תבשילים - אחד זכר לפסח, ואחד זכר לחגיגה (פסחים קיד א-ב; רמב"ם חמץ ומצה ח א; טוש"ע אורח חיים תעג ד)[4]. והראשונים נחלקו בדבר:
במוצאי שבתכשחל ליל פסח במוצאי שבת, שאז אין חגיגה באה, שאין חגיגה דוחה שבת (ראה לעיל, מצותה ומהותה), נחלקו הראשונים אם מביאים שני תבשילים:
ונוהגים כדעה השניה (ב"ח או"ח תעג ה; חק יעקב שם ס"ק יד; משנה ברורה שם ס"ק כב). בברכת אשר גאלנובברכת אשר גאלנו שבהגדה, כתבו הראשונים שאומרים: ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, ולא מן הפסחים ומן הזבחים, לפי שהזבחים הם חגיגת ארבעה עשר שנאכלת קודם לפסח (תוס' פסחים קטז ב ד"ה ונאמר; המנהיג פסח עה; שבלי הלקט השלם ריח; טור או"ח תעג; שו"ע הרב שם מט. וכך הנוסח במשנה שבמשניות, ובנוסח ההגדה של הרמב"ם, ובסדר רב עמרם, ובכל נוסחאות ההגדה שלפנינו). וכשחל פסח במוצאי שבת נחלקו האחרונים:
אפיקומןאפיקומן, שנוהגים לאכול ממנו כשני זיתים (ראה ערך אפיקומן), יש מהאחרונים שכתב שכזית השני הוא זכר לחגיגה הבאה עם הפסח (חיי אדם פסח קל יד)[5]. הערות שולייםבאדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
