הגדרה^[1] - איסור אמירת לחשים על דעת לקבץ חיות ונחשים למקום אחד

האיסור

אסור להיות חובר, שנאמר: לֹא יִמָּצֵא בְךָ וגו' וְחֹבֵר חָבֶר (דברים יח י - יא), והחובר עובר בלא תעשה (תוספתא מכות (צוקרמאנדל) ה ו; כריתות ג ב), וחייב מלקות (גמ' שם; רמב"ם עבודה זרה יא י, ושם סנהדרין יט ד), ונמנה לאו זה במנין המצוות (ספר המצוות ל"ת לה; סמ"ג לאוין נד; חינוך תקיב).

גדרו

בפירוש חובר חבר נחלקו התרגומים:

• יש מתרגמים "רטין רטן" (תרגום אונקלוס שם יא), שפירושו לוחש לחש (כן משמע מרש"י סוטה כב א ד"ה רטין), וחבריו: אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע לְקוֹל מְלַחֲשִׁים חוֹבֵר חֲבָרִים מְחֻכָּם (תהלים נח ו), עִמְדִי נָא בַחֲבָרַיִךְ וּבְרֹב כְּשָׁפַיִךְ (ישעיהו מז יב. מנחם, חבר, מחלקה ג).

• ויש מתרגמים אותו לשון חיבור (כן משמע מהמיוחס ליונתן שם), שמחברים ואוסרים נחשים ועקרבים וכל מיני שרצים (מיוחס ליונתן וכתר יונתן שם).

ובביאור הענין נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהוא המצרף ומחבר - על ידי לחש (רש"י סנהדרין סה א ד"ה והתורה; סמ"ג שם; טוש"ע יו"ד קעט ה) - חיות, או נחשים ועקרבים וכיוצא בהם, למקום אחד (רש"י עה"ת שם, וסנהדרין שם, וכריתות ג ב ד"ה אחד וד"ה חבר קטן;; סמ"ג שם; חינוך שם, בשם יש שפירשו), וכן הלכה (טוש"ע שם, וש"ך סק"ז)^[2].

• ויש מפרשים שזה המדבר בדברים שאינם לשון עם, ואין להם ענין - ועושה השבעות (חינוך שם, בסתם) - ומעלה בסכלותו שאותם הדבר מועילים, שהאומר כך וכך על הנחש או על העקרב אינו מזיק, והאומר כך וכך על האיש אינו ניזק (רמב"ם עבודה זרה יא י; טור שם, בשמו; חינוך שם, בסתם), ואם אמר אמירה ועשה מעשה יחד עמה, כגון שאוחז מפתח בידו בעת שמדבר - לוקה (ראה ערך לאו שאין בו מעשה. רמב"ם שם)^[3].

מתי מתחייב

החובר את האדם - כדי שלא יזיק חבריו, או כדי שלא יוזק אותו האדם (חסדי דוד לתוספתא מכות שם) - ואת הבהמה ואת החיה ואת העופות, בין גדולים ובין קטנים, בין זכרים ובין נקבות - חייב (תוספתא מכות שם), ואפילו נחשים ועקרבים (סנהדרין סה א וכריתות ג ב) - לגרותם זה בזה, או למקום מדבר שלא ימצאו ביישוב ויזיקו (רש"י סנהדרין שם ד"ה ואפילו); או שיאמר עליהם דברים כדי שלא ינשכוהו לפי דעתו (חינוך שם) - ואף על פי שכוונתו שלא יזיקו (סנהדרין שם).

ולכן אסור להצמיד זיבורא - דבורה - ועקרב (אביי בסנהדרין סה א, ובכריתות ג ב) לקשרם שלא ינתקו ממקומם, או לחברם למקום אחד (יד רמ"ה שם קא א), אף על פי שכוונתו שלא יזיקו (סנהדרין שם), ואף על פי שאינם חשובים (רש"י כריתות שם ד"ה אפילו זיבורא), או אף על פי שמעופפים ובאים על האדם ומזיקים אותו, ואי אפשר להישמר מהם כמו מנחשים ועקרבים (ב"ח יו"ד שם).

במקום פקוח נפש

ודוקא כשאינם רודפים אחריו, שאין בו משום פקוח נפש (רש"י סנהדרין שם ד"ה אסור, על פי כריתות שם), שאם רדפו אחריו - מותר (כריתות שם; טוש"ע שם ו), שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש (בית יוסף שם; ט"ז שם סק"ד; ש"ך שם סק"ט).

וכן לוחשים לחישת נחשים ועקרבים (סנהדרין קא א) כדי שלא יזיקו (רש"י שם ד"ה ולוחשין; מאירי שם), ואפילו שלא היה בהם חשש מיתה (מאירי שם), וכל לחישה על המכה מותרת (רי"ף שם סה א; יד רמ"ה שם קא א), שאין האיסור אלא בהצמדת חיות זה לזה (ראה לעיל).

ולדעה שאיסור חובר חבר הוא כשלוחש שלא יזיקוהו (ראה לעיל), נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאף על פי שזה באיסור חובר חבר, הואיל ואין בו מלקות, שהרי אין כאן אלא דברים בעלמא, התירו לו בכך שלא תיטרף דעתו עליו, אבל כשעושה מעשה אין מתירים לו כלל (מאירי שם).

• ויש אומרים שאין הלחשים מועילים כלום (ראה לעיל), ואף במקום סכנה אסור ללחוש שלא יזקוהו (דרישה שם סק"ג, בשם המהרש"ל, בדעת הרמב"ם; ב"ח שם וחסדי דוד שם, בדעת הרמב"ם), ומפרשים לחישה זו שהתירו, שהיא אחרי שכבר נשכו, ולוחשים על מקום הנשיכה כדי ליישב דעתו ולחזק לבו, אף על פי שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תיטרף דעתו עליו (רמב"ם שם, על פי ירושלמי שבת יד ג; טוש"ע שם), אבל אם אינו מסוכן אף לחישה על המכה כדי שינוח הכאב היא בכלל חובר חבר (כן משמע מספר המצוות ל"ת לה, וחינוך תקיב).

כשיש לו הנאה מהחבירה

ולדעת הסוברים כן, הרי האדם שאמר עליו החבר אותם הקולות, והוא יושב לפניו ומדמה שיש לו בזה הנאה, מכים אותו מכת-מרדות (ראה לעיל) מפני שנשתתף בסכלות החבר (רמב"ם שם י; טור שם, בשמו).

חיבור שדים

המקטר לשד לחבר - שאינו מקטר לשם אלהות אלא לחבר השדים לכאן (רש"י סנהדרין סה א ד"ה ומשני במקטר), או שמקטר לשר השדים שיתחבר אליו ויסייענו בכשפיו (רש"י כריתות ג ב ד"ה על מנת) - יש מהאמוראים שרצה לומר שאף זה הוא חובר חבר (אביי בסנהדרין שם, וכריתות שם), ונדחו דבריו, שהתורה אמרה שחובר חבר כגון זה הוא בסקילה (רבא שם ושם; בית יוסף ושו"ע יו"ד קעט יט)^[4].

הערות שוליים