|
חושן (חשן) הגדרה[1] - לבוש שהכהן הגדול נושאו לפניו, ובו אבנים יקרות והאורים ותומים[2] שמו ומהותושמותיוהחושן, כתבו ראשונים שהוא תכשיט כנגד הלב (רש"י שמות כח ד)[3], ויש מפרשים שהוא מלשון חש, שטעמו מהירות התשובה אצל השאלה באורים ותומים (ראה ערכו. פירוש הר"א בן הרמב"ם שמות שם, בשם אבי הרמב"ם)[4]. ונקרא בתורה גם חֹשֶׁן מִשְׁפָּט (שמות שם טו, כט ול), לפי שבו היו שואלים על משפט כל דבר, שנאמר: וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' (במדבר כז כא. פסיקתא זוטרתא שמות שם טו. וראה ערך אורים ותומים); או לפי שמברר דבריו והבטחתו אמת (רש"י שמות שם טו); או לפי שמכפר על קלקול הדין (רש"י שם. וראה להלן), ולפיכך נקרא משפט על שם סליחת המשפט (רש"י שם ל; סמ"ג עשין קעג). ויש מפרשים שנקרא משפט לפי שהוא מסודר יפה (על תרגום רב סעדיה גאון לתורה [צוקר], עמ' 278). ומצינו שקראו לחושן בשם אפוד, כיון שמחובר לאפוד (רמב"ן שם כה ח, על הכתוב בשמואל א ל ז; תוספות עבודה זרה כד א ד"ה ואבני. וראה להלן: חיבורו לאפוד). מבגדי כהונה גדולההחושן הוא אחד משמונה בגדי כהונה של כהן גדול (ראה ערך בגדי כהונה), שנאמר: וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וגו' (שמות כח ד). ואף בבית שני, שלא היו נשאלים באורים ותומים (ראה ערך אורים ותומים), עשו חושן, שלא יהיה הכהן גדול מחוסר בגדים (רש"י שמות שם ל; סמ"ג שם). יש שכתבו שהחושן הוא המעולה שבבגדים, ולפיכך הוזכר ראשון, אלא שבעשייה נעשה תחילה האפוד, שהוא נושא את החושן (אברבנאל שמות שם). כפרתוכשם שכל בגד מבגדי כהונה מכפר על עון מיוחד (ראה ערך בגדי כהונה: כפרתם), כך החושן מכפר על מטי הדין (ירושלמי יומא ז ג, וכעין זה בזבחים פח ב, וערכין טז א), ואבני החושן מכפרות על גסות הלב, שנאמר: וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' (שמות כח ל. זוהר ג כג א). אבני החושןאבני החושןשתים עשרה אבנים יקרות היו בחושן, מסודרות בארבעה טורים, בכל טור שלש אבנים. הטור הראשון: אודם, פטדה וברקת. הטור השני: נופך, ספיר ויהלום. הטור השלישי: לשם, שבו ואחלמה. הטור הרביעי: תרשיש, שוהם וישפה (שמות כח יז - כ)[5]. האבנים היו מרובעות (רמב"ם כלי המקדש ט ו)[6]. טורי האבניםסדר הטורים הוא מימין לשמאל: שורה א: אדם, פטדה, ברקת; שורה ב: נפך, ספיר, יהלם; שורה ג: לשם, שבו, אחלמה; שורה ד: תרשיש, שהם, ישפה (פסיקתא זוטרתא תצוה כח י; חזקוני שם); ומהאחרונים יש שציירו את סדר הטורים מלמעלה למטה, ולדעתם סדר האבנים הוא: שורה א: אדם, נפך, לשם, תרשיש; שורה ב: פטדה, ספיר, שבו, שהם; שורה ג: ברקת, יהלם, אחלמה, ישפה (ראה מנחת חינוך צט)[7]. שמות בני ישראלעל האבנים היו מפותחים שמות י"ב שבטי ישראל, כל שם על אבן אחת (שמות כח כא).
צבעי האבניםצבעי אבני החושן היו לסימני השבטים, ולכל שבט היה דגל בצבע האבן ששמו עליה בחושן[8]. ראובן צבעו אדום, שמעון צבעו ירוק, לוי שליש לבן שליש שחור ושליש אדום, יהודה כמין שמים, יששכר צבעו שחור דומה לכחול, זבולון לבן, דן צבעו דומה לצבעו של יששכר, גד מעורב שחור ולבן, נפתלי צבעו דומה ליין צלול - אדום שאינו עז, אשר צבעו דומה לאבן יקרה שמתקשטות בו הנשים, יוסף שחור עד מאוד, ובנימין צבעו דומה לכל הצבעים (במדבר רבה ב ז). מילים ואותיות נוספותמלבד שמות השבטים כתוב על האבנים: "אברהם יצחק יעקב" (יומא עג ב; רמב"ם כלי המקדש ט ז), וגם: "שבטי ישורן" (יומא שם), או: "כל אלה שבטי ישראל" (ירושלמי יומא ז ג), או: "שבטי יה" (רמב"ם שם), כדי להשלים את האותיות ח' ט' צ' וק', שאינן בשמות השבטים, ועמהן יהיו כל האותיות בחושן, ובהם היה הכהן השואל באורים ותמים (ראה ערכו) מצרף את התשובה (יומא שם, וירושלמי שם; רמב"ם שם).
כתב מעכבכתב השבטים שעל גבי האבנים מעכב (תוספתא מנחות ו יא). יש סוברים שאפילו השמות של אברהם יצחק ויעקב מעכבים (חסדי דוד לתוספתא שם); ויש שכתב שאינם מעכבים, מאחר שאינם אלא כדי להשלים את הא"ב של אורים ותומים, ואורים ותומים עצמם אינם מעכבים, שהרי לא היו במקדש שני (ראה ערך אורים ותומים. מנחת חינוך צט). סדר כתיבת השמות אינו מעכב (אור החיים שמות כח י). הכתיבה על האבניםהכתב אינו בדיו אלא חקוק באבנים, שנאמר: פִּתּוּחֵי חֹתָם (שמות כח יא וכא), כדרך שמפתחים האותיות בחותמות (ראה רש"י שם). לא היה מסרט אותם באיזמל, מפני שנאמר בהן: בְּמִלּוּאֹתָם (שמות כח כ), שיהיו שלמות, אלא כותב בדיו ומעביר על מקום הדיו את השמיר, והן נבקעות מאליהן כתאנה שנבקעת בימות החמה ואינה חסרה כלום (סוטה מח ב ורש"י). יש אומרים שבזמן שאין שמיר חוקקין באיזמל, ואין "במלואתם" מעכב (חסדי דוד לתוספתא מנחות שם). קניית האבניםאבני חושן ואפוד בימי משה רבינו הנשיאים הביאום (שמות לה כז). יש מפרשים שהם נשיאי ישראל (ספרי נשא מה; אבות דרבי נתן יא; רש"י שמות שם); ויש מפרשים שהם ענני הכבוד (יומא עה א). ומצינו שבבית שני קנאום מחדש (קדושין לא א). לדעת רבי אליעזר אינן ניקחות מן הנכרי (עבודה זרה כד א). אבני שהם ואבני מילואיםהאבנים הקבועות באפוד ובחושן נקראות אבני שוהם ואבני מלואים (שמות כה ז). יש מפרשים שאבני שוהם הן אבני האפוד הקבועות בכתפותיו, ואבני מילואים הם אבני החושן (רש"י שם); יש מפרשים שאבני שוהם כוללות את אבני האפוד ואת אבן השהם שהיתה בחושן (אבן עזרא ורמב"ן שמות כה ז); יש מצדדים לפרש שאבני שוהם ואבני מילואים היו גם בחושן וגם באפוד (רמב"ן שם, לדעת רבותינו בגיטין סח א); ויש שנראה מדבריהם שמפרשים: אבני שוהם שהן אבני מילואים (ראה תרגום יונתן שם). בפירוש השם אבני מילואים נחלקו:
אבני שוהם ואבני מילואים מעכבין זה את זה (תוספתא מנחות ו יא). עשייתוטווי מחמשה מיניםהחושן מצותו שיהיה עשוי מחמשה מינים, שנאמר: וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ (שמות כח טו, וראה ערך בגדי כהונה: מלאכתם). שזירה מעשרים ושמנה חוטיםכל החוטים היו עשרים ושמונה, ארבעת המינים - מלבד הזהב - היו של ששה ששה חוטים (ראה ערך בגדי כהונה), ושל זהב היה ארבעה חוטים, שוזר חוט אחד של זהב בתוך כל אחד מארבעה המינים (יומא עב א; רמב"ם כלי המקדש ט ה, וראה רש"י שמות שם)[9], ואחר כך שוזר את כולם כאחד (רש"י שם). ויש שכתבו שלא היה שוזר כולם יחד, אלא כל מין בפני עצמו (משנה למלך שם ח ג, בדעת הרמב"ם שם ט ד). שעטנזהחושן והאפוד היו של כלאים, שהיו בהם צמר ופשתים (ראה ירושלמי כלאים ט א. וראה ערך אפוד), אלא שלכהנים מותר ללבשם בשעת עבודה (ראה ערך אבנט. ראה ערכין ג ב, ורמב"ם כלאים י לב)[10]. ויש שכתב שהחושן והאפוד קשים, שהרי היו ארוגים משמונה ועשרים חוטים, ויש בהם חוטי זהב, ולכן אין בהם משום כלאים (שו"ת הרדב"ז ה ללשונות הרמב"ם אלף תע (צז), ובפירוש על הרמב"ם שם)[11]. אופן עשייתוכיצד מעשה החושן, אורג בגד מעשה חושב, היינו מצוייר בצורות (ראה ערך בגדי כהונה), אורכו אמה ורוחבו זרת - חצי אמה (ראה ערך זרת)[12] - וכופלו לשנים, נמצא זרת על זרת מרובע (רמב"ם כלי המקדש ט ו), שנאמר רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ (שמות כח טז). שתי שכבותיש שכתבו שהיה כפול כעין כיס, שנותנים בתוכו האורים והתומים (רשב"ם שמות שם)[13]. ויש שכתבו ששנים היו זה על זה, ובעליון היו קבועות האבנים והתחתון דבוק עמו לחזק שלא יתקלקלו האבנים הקבועות בחקק המשבצות שבתוך העליון (דעת זקנים מבעלי התוספות שם). שיבוץ האבניםוקובע בו ארבעה טורים של אבן המפורשים בתורה, שנאמר: וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן וגו' מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם (שמות שם יז - כ), ונחלקו ראשונים:
על האורים והתומים שהיו נתונים בחושן, ראה ערך אורים ותומים[14]. טבעות ושרשראותעל ארבע הזויות של החושן עושה ארבע טבעות זהב (רמב"ם שם ח), שתים כנגד הצואר לימין ולשמאל מול כתפות האפוד, ושתים על קצותיו התחתונים מהצד הפנימי (ראה שמות כח כג - כו ורש"י), והטבעות העליונות היו על החושן לצד חוץ (מלבי"ם שם כח כו). ונותן בשתי הטבעות שלמעלה שתי עבותות הזהב, והן הנקראות שרשרות (שמות כח כב - כד; רמב"ם שם). ויש מפרשים שהיו כפתורים בראשיהם שמגבילים אותם כשיתחברו במשבצות האפוד לבל יפלו משם (רשב"ם, והביאו במלבי"ם שם כב). ונותן בשתי טבעות שלמטה שהן כנגד הדדים שני פתילי תכלת (שמות שם כז; רמב"ם שם. וראה להלן חיבורו לאפוד). חיבורו לאפודשרשראות ופתיל תכלתהחושן היה מחובר לאפוד (שמות כח כה. וראה ערך אפוד), שתוקע שני ראשי השרשרת הימנית במשבצת של ימין, ושני ראשי השרשרת השמאלית בשל שמאל, ונותן המשבצות על כתפות האפוד, נמצאו כתפות האפוד מחזיקות את החושן, ועדיין שפת החושן התחתונה הולכת ובאה, לכך הוצרך עוד שתי טבעות לתחתיתו, וכנגדן שתי טבעות בשתי כתפות האפוד מלמטה בראשו המחובר בחשב, ונותן בהן פתיל תכלת ורוכסן באותו פתיל, ונמצא מיושב על המעיל יפה (שמות שם כח, ורש"י שם כה - כז. וראה חינוך ק). לראשונים הסוברים שגם בכתפות האפוד למעלה היו טבעות ושרשרות (ראה ערך אפוד, דעת הרמב"ם), היה מכניס קצות העבותות של חושן בטבעות שלמעלה בכתפות האפוד, ומכניס שני פתילי התכלת שבשולי החושן בשתי הטבעות שלמעלה מחשב האפוד, ומוריד את השרשרות שבטבעות כתפות האפוד עד טבעות החושן העליונות כדי שידבקו זה בזה, ולא יזח החושן מעל האפוד (רמב"ם שם י). צורת לבישתונמצא שלובש החושן על לבו, והאפוד מאחוריו, וחשב האפוד קשור על לבו תחת החושן, ושתי כתפות האפוד על שתי כתפיו, ושתי עבותות זהב יורדות מכתפות האפוד עד טבעות החושן, ושני חוטי תכלת מרוכסים מתחת אצילי ידיו משתי טבעות החושן התחתונות עד שתי טבעות כתפות האפוד התחתונות שהן למעלה מן החשב (רמב"ם שם יא). על סדר לבישת האפוד והחושן, ראה ערך אפוד: לבישתו. איסור למזיח החושןהמזיח חושן מעל האפוד עובר בלאו ולוקה (יומא עב א, ומכות כב א; רמב"ם שם י, וסנהדרין יט ד). הלאו נמנה במנין המצוות (ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה פז; סמ"ג לאוין רצט; חינוך ק), ובין איש ובין אשה מוזהרים עליו (חינוך שם, וראה ערך אשה: בלאוין). ונחלקו ראשונים:
הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
