הגדרה^[1] - דבר המיטלטל שהוא ברשותו של אדם, אנו אומרים שהוא שלו

גדרה ומהותה

מהותה

כל דבר המיטלטל שהוא תחת ידו של אדם, הרי הוא בחזקת שהוא שלו, ואפילו אם יבוא אדם ויערער ויביא עדים שהיה שלו, וטוען למחזיק שהפקידו אצלו או השאילו לו, נאמן המוחזק לומר אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה, וישבע היסת (ראה ערך שבועת הסת), ונפטר (רמב"ם טוען ונטען ח א; טוש"ע חושן משפט קלג א), ואפילו שהוא מוחזק בו שעה אחת, כל שאנו רואים שהדבר יוצא מתחת ידו, נאמן לומר לקוח הוא בידי, שסתם מי שלוקח מטלטלים מחברו, בלא עדים ובלא שטר הוא קונה (רשב"ם בבא בתרא מב א ד"ה אין להם, ראה ערך חזקת קרקעות), ואף שיש למערער חזקת-מרא-קמא (ראה ערכו) - ממון שנולד לנו ספק של מי הוא, מעמידים אותו בידי בעליו הקודמים אפילו שאינם מוחזקים בו עכשיו - שהרי הביא עדים שהדבר היה שלו, מכל מקום חזקה זו שכל מה שתחת ידו של אדם הוא שלו מוציאה מחזקת מרא קמא (שו"ת מהרי"ט חו"מ ל).

גדרה

בגדר חזקה זו נחלקו אחרונים:

• יש סוברים שאין זו חזקה המבררת בתורת ודאי שהדבר הוא של זה שהוא תחת ידו, כמו כל החזקות שעל ידן אנו מכריעים את הספקות (ראה ערך חזקה), אלא גדרה הוא כחזקת-ממון (ראה ערכו), שאין להוציא ממון ממי שהוא מוחזק בו אלא בראיה ברורה, כאותה שאמרו המוציא-מחברו-עליו-הראיה (ראה ערכו), והטעם הוא אותה סברא שאמרו על המוציא מחברו: מי שכואב לו ילך אצל רופא (ראה בבא קמא מו ב: דכאיב לי' כאיבא כו'. שו"ת חתם סופר אבן העזר פ; אור שמח מלוה ולוה ב ו, וכתב שלא עדיפה מחזקת ממון, וראה ערך חזקת ממון, ושם ביאור הסברא של מי שכואב כו').

• יש סוברים שחזקה זו שכל מה שתחת ידו של אדם הוא שלו היא חזקה גמורה ככל חזקות דמעיקרא, שמעמידים את הדבר על חזקתו הקודמת בתורת ודאי (ראה ערך הנ"ל. וראה שו"ת נודע ביהודא קמא אהע"ז לז, ואבן האזל גניבה ח י, ושם טוען ונטען ח ז), והרי זו חזקה של בירור, שמה שבידו מסתמא הוא שלו (אבן האזל שם ושם).

• ויש מהאחרונים שכתבו בטעם של חזקה זו שכל מה שתחת ידו של אדם הוא שלו, שהרי זה לפי שאנו אומרים כאן-נמצא-וכאן-היה (שער משפט נ. וראה ערך כאן נמצא כו' וערך שטר אם אומרים בשטר כאן נמצא כו').

כשלא טוען המחזיק כלום

לא טען המחזיק כלום, כתבו ראשונים שמכל מקום המטלטלים הם בחזקתו, ואף שבקרקע אם אינו טוען כלום מוציאים מתחת ידו, שכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה (ראה ערך חזקת קרקעות), במטלטלים אינו כן, שהרי אנו רואים שהוא מוחזק בהם, ואי אפשר לומר שגנבם, שאין מחזיקים סתם בני אדם לגנבים (ראה ערך אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן), ואם לא רצה להשיבו דבר, אין יורדים לנכסיו, אלא המטלטלים בחזקתו, אבל משמתים אותו (ראה ערך שמתא), עד שיעמוד בדין עמו (עליות דרבינו יונה בבא בתרא כח ב. וראה ערך הנ"ל).

מהאחרונים יש שכתבו שאין אומרים חזקה שכל מה שתחת ידו הוא שלו אלא אם כן המחזיק טוען שהוא שלו, שאף במטלטלים חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה (קצות החושן קלג א. וראה נתיבות המשפט קלג א).

באיסורים

המקדש את האשה על מנת שיש לו מאתים זוז, שאם יש לו מקודשת (משנה קדושין ס א; רמב"ם אישות ז ב; טוש"ע אהע"ז לח יד), היינו אם ידוע בעדים שיש לו (רמב"ם שם; טוש"ע שם), כתבו ראשונים שאין העדים צריכים לדעת שהם שלו, אלא די שיעידו שראו בידו, וממילא אנו אומרים חזקה כל מה שתחת ידו של אדם הוא שלו (ר"ן קדושין שם^[2]); ויש סוברים שצריך שהעדים ידעו שהכסף הוא שלו דוקא (בית יוסף שם, בדעת הטור שחולק על הר"ן), וכתבו אחרונים בטעמם משום שחזקה זו שמה שבידו של אדם הוא שלו אינה מועילה לאיסורים (חמדת שלמה אהע"ז לא. וראה ספר המקנה קדושין שם).

במקום עדים

הביא המערער עדים שמסר החפץ למחזיק בתורת פקדון, אם אין עדים שהוא עכשיו בידו, נאמן המחזיק לומר לקוח הוא בידי, במיגו שהיה יכול לטעון החזרתיו לך, שהיה נאמן, שהמפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים (רי"ף בבא בתרא מה, על פי סוגיית הגמרא שם באומן; רא"ש בבא מציעא ט מט; טוש"ע חו"מ קלג סק"א. וראה להלן: באומן, וראה ערך פקדון)^[3].

כשעדים מעידים שהחפץ כעת תחת ידו

היו עדי פקדון וגם עדים שראו עכשיו את החפץ בידו - אפילו אם אינם אותם העדים עצמם שראו שהפקידו אצלו (דרישה רצו, וסמ"ע שם סק"ז) - אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי (בבא בתרא מו א, ורשב"ם ותוספות שם ד"ה אי; רמב"ם שאלה ופקדון ו ד, ומגיד משנה שם; טוש"ע חו"מ קלג ב, ושם רצז א), אלא המערער נשבע שבועת היסת על טענת המחזיק (ש"ך שם עב ס"ק פז; נתיבות המשפט שם חידושים ס"ק נח), ואפילו אם מת המפקיד מוציאים היורשים מרשות המוחזק אם היו עדי פקדון ועדים שראוהו עכשיו בידו (ש"ך שם ס"ק פח).

מת המוחזק, מוציאים מן היורשים בלא שבועה (רמב"ם שם, וראה טוען ונטען ט ה; טוש"ע רצז א), אלא אם כן טוענים היורשים ברי ואומרים בפנינו מכרת או נתת לאבינו, שנשבע המערער היסת (רמב"ם טוען ונטען שם); ויש מחייבים שבועת היסת אפילו כשהיורשים טוענים שמא (ראה ב"ח סי' קלג, לדעת הגאונים שברמב"ם טוען ונטען ח ג).

בדברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר

דברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר, אפילו באו עדים והעידו שהשאילו או השכירו זה, אין מבטלים בהם חזקתם, אלא הרי הם ככל הכלים (רמב"ם טוען ונטען ח י), וזה שהשאילו או השכירו הוא שהפסיד לעצמו, ואין דנים לו דין חלוק משאר בני אדם (מגיד משנה שם).

נגד המחזיק

אף המחזיק עצמו אינו נאמן לטעון שהחפץ שתחת ידו אינו שלו, כגון שבא בעל חוב שלו לגבות את חובו ממטלטלים, וטען הלוה שמטלטלים אלו אינם שלו, אלא פקדון הם בידו, או שכורים או שאולים, אין שומעים לו, אלא או יביא ראיה לדבריו, או בעל חוב גובה מהם את חובו (רמב"ם מלוה ולוה א ד, ובתשובות פאר הדור קצז; ספר התרומות ה א ד; טוש"ע חו"מ צט א), שכל מה שנמצא תחת ידי אדם בחזקת שהוא שלו^[4] (מגיד משנה שם, בשם רמב"ן; טור ורמ"א בשו"ע שם. וראה בביאור הדבר באור שמח מלוה ולוה ב ו בארוכה).

בבעלי חיים

הגודרות אין להן חזקה (ריש לקיש בבבא בתרא לו א, ושם נתבאר), היינו גודרות צאן וכל דבר המהלך בדרכים ובשווקים, שיכול - המערער - לומר מעצמו נכנס, או אתה הכנסתו לביתך והחזקת בו, אין לזה חזקה, ואינו יכול לומר לקוח הוא בידי (רשב"ם שם ד"ה הגודרות).

לפיכך בהמה או חיה שאינה שמורה אלא מהלכת בכל מקום ורועה, אינה בחזקת זה שתפסה מאחר שהיא ידועה לבעלים. כיצד, הביא התובע עדים שהבהמה הזאת ידועה לו - היינו שיש עדים שהיתה שלו (טוש"ע חו"מ קלה א) - וזה התופס טוען אתה נתת לי, אתה מכרת לי - אינו נאמן, שאין היותה תחת ידו ראיה, שאפשר שהבהמה הלכה מעצמה ונכנסה ברשותו, ונוטל המערער את הבהמה ונשבע היסת על טענת המחזיק (רמב"ם טוען ונטען י א; טוש"ע שם. וראה טוש"ע שם עב כא).

בהמה שמורה או שנמסרה לרועה

היתה הבהמה שמורה או מסורה לרועה, בענין שאינה הולכת לבדה כלל, כגון במקום שהדרך למסור הבהמה לרועה שחרית וללקחה מידו ערבית, דינה כשאר מטלטלין, והרי היא בחזקת זה שהיא תחת ידו (בבא בתרא לו א, ורשב"ם שם; רמב"ם טוען ונטען י ב, ומגיד משנה שם; טוש"ע חו"מ קלה א), ונאמן המחזיק בשבועת היסת לומר שקנויה היא לו (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ולפיכך מי שתפס בהמת חברו שהיתה שמורה או מסורה ביד רועה, והבעלים טוענים שיצאה מעצמה ובאה אצלו, או פקדון היא בידו, או שאולה היא לו, והתופס אומר כן הוא שאינה שלי, אבל אתה חייב לי כך וכך, או אתה משכנת בידי על כך וכך, או היזקת אותי נזק שאתה חייב לשלם כך וכך, יכול לטעון עד כדי דמיה, מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי (רמב"ם שם ג; טוש"ע שם).

בנטל מבית חברו

ראוהו עדים שנכנס לתוך בית חברו שלא בפני בעל הבית ונטל משם כלים, אף על פי שהוציאם מגולים - היינו כדרך בני אדם הקונים חפצים - ואפילו אם בעל הבית הזה עשוי למכור את כליו, אם טען בעל הבית בגזילה לקחת אותם, והנכנס טוען ברשותך באתי, ואתה מכרת לי או נתת לי במתנה או בחוב שיש לי אצלך תפסתים - אינו נאמן, שכל הנכנס לבית חברו שלא בפניו, ונטל כלים משם והוציאם בפני עדים, הרי זה בחזקת גזלן, ולפיכך מחזיר את הכלים לבעל הבית, ואין כאן שבועה ביניהם, שהרי העדים ראו מה גזל - ואפילו לא ראו את הכלים בשעה שהוציאם, אלא שראוהו נכנס ריקם והוציא כלים, והנכנס מודה שאלו הם הכלים שהוציא (סמ"ע חו"מ צ ס"ק מב) - ואחר שיחזיר את הכלים חוזר ותובע את בעל הבית בכל מה שטוען, והדין יכריע ביניהם (רי"ף שבועות ז השער העשירי; רא"ש שם ה; רמב"ם גזילה ד יב; טוש"ע חו"מ צ יד, ושם שסד ב. וראה ערך גזלן).

יש מהגאונים חולקים על עיקר הדין של נכנס לבית חברו שלא בפניו, וסוברים שהנכנס נאמן לומר על הכלים שלקח שהם שלו (גאון, מובא ברי"ף ורא"ש שבועות שם; העיטור מלוה על המשכון), שאין אדם מתחצף ליטול חפץ מחברו, אם לא שנטל רשות מחברו (עיטור שם), וראשונים דחו דבריהם (עי' רי"ף ורא"ש שם שדברי שגגה הם. וראה העיטור שם שמקיים דברי הגאון וכתב שאינם שגגה).

כשנטל בפני בעל הבית

ראו עדים שנכנס לבית חברו ונטל כלים בפני בעל הבית, ואחר כך טוען בעל הבית שהשאיל לו את הכלים, נאמן לטעון שקנה אותם ממנו, ואם היו שם הוכחות שאין הכלים לקוחים אצלו, כגון שבעל הבית הזה אינו עשוי למכור כליו, והמוחזק הוציא את הכלים טמונים תחת כנפות בגדו, אינו נאמן לטעון לקוחים הם בידי (שבועות מו ב, לגירסת רבינו חננאל ושערים דרב האי גאון; רמב"ם טוען ונטען ט ד; טוש"ע חו"מ צ יא. וראה ערך דברים העשויים להשאיל ולהשכיר), אם מפני שבזה שהטמינם תחת בגדיו מוכיח שהכלים היו שאולים אצלו, והטמינם לפי שמתבייש להראות לשכניו שצריך לשאול כלים מחברו (רש"י שם ד"ה אלא), או לפי שזה מוכיח שהיה בדעתו לכפור בכלים, ולא טען לקוחים הם בידו אלא מפני שבעל הבית הביא עדים שהוא הוציאם מביתו, וראה שאינו יכול לכפור ולומר לא היו דברים מעולם (רמב"ם שם; שו"ע שם).

היתה אחת מהוכחות אלו חסרה, נאמן לטעון לקוח (שבועות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואף שאין בעל הבית הזה עשוי למכור כליו, אנו אומרים שהוצרך בעל הבית זה לכסף, ומכר את הכלים (רש"י שם לגירסתו; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ויש מהראשונים סוברים שלא אמרו שבהוכחות אלו אינו נאמן לומר לקוחים הם בידי אלא בדברים-העשויים-להשאיל-ולהשכיר (ראה ערכו), אבל בדברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר נאמן לומר לקוחים הם בידי, אפילו אם יש כל ההוכחות הללו ששאולים הם אצלו (רש"י שם לגירסתו שהיא כגירסא שלפנינו; טור שם, בשם רבי יוסף הלוי ורמ"ה, וראה שם בבית יוסף).

כשבעל הבית טען גנובים הם

במה דברים אמורים שבעל הבית נאמן, כשטוען שאולים הם, אבל אם טען גנובים הם, שזה שנכנס לביתו גנבם ממנו - אינו נאמן, שאין אנו מחזיקים בני אדם כשרים לגנבים - "אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן" (שבועות מו ב; רמב"ם גניבה ה יב; טור חו"מ צ; שו"ע שם דעה ב, וכתב שכן עיקר).

ויש מהראשונים סוברים שבעל הבית נאמן לומר גנובים הם, אם ישנן ההוכחות האמורות למעלה כגון שבעל הבית אינו עשוי למכור כליו, וזה הוציאם טמונים (ראב"ד בהשגות על הרמב"ם שם^[5]).

הוחזק הנכנס לגנב

היה הנכנס מוחזק ומפורסם לגנב, כתבו ראשונים שבעל הבית נאמן לומר גנובים הם, כשישנן ההוכחות שלמעלה (ראה לעיל. רי"ף שבועות מו ב השער השמיני ורא"ש שם; רמב"ם גניבה ה יב; טוש"ע חו"מ צ יא), שלא אמרו אלא שאין מחזיקים אנשים לגנבים, וזה הרי מוחזק ועומד הוא מקודם (רי"ף שם ורא"ש שם), ודינו כטוען שאולים הם (טור שם; שו"ע שם וראה סמ"ע וש"ך שם).

בנשים

במעות או מטלטלים שביד האשה

מעות או מטלטלים שנמצאו ביד האשה, היא אומרת שבמתנה ניתנו לה - ויש להם דין נכסי-מלוג (ראה ערכו), שהגוף שלה והפירות לבעל (ראה ערך אין קנין לאשה בלא בעלה, וערך נכסי מלוג) - והוא אומר ממעשי ידיך הם, שהם שלי (ראה ערך בעל), הרי זו נאמנת (רמב"ם אישות כב ל; ספר התרומות ו ד; טוש"ע אבן העזר פה יב), ואין לבעלה עליה אלא חרם סתם על מי שטוען שקר (רמב"ם שם; טוש"ע שם) כשטוען שמא, או שבועת-היסת (ראה ערכו) כשטוען ברי (בית יוסף שם; חלקת מחוקק שם ס"ק כז; בית שמואל שם ס"ק כה. וראה ערך חרם, וערך שבועת הסת).

אמרה של פלוני הם

אמרה האשה מעות הללו שבידי של פלוני הן, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאינה נאמנת, שכל מה שנמצא בידי האשה הרי זה בחזקת הבעל לפירות (רמב"ן בבא בתרא נא ב^[6]); ויש סוברים שנאמנת, במיגו שהיתה יכולה ליתן אותן למי שתרצה (תוספות שם ד"ה קבל; רמ"א בשו"ע אהע"ז פו א).

הלוה מאשתו

לוה מאשתו, ואחר כך גירשה - וכל שכן שלא גירשה (רמ"א בשו"ע אהע"ז פו ב) - אין לה עליו כלום, ואין צריך לשלם לה (בבא בתרא נא א; רמב"ם מלוה ולוה ב ח; שו"ע שם וחו"מ קכז א), שכל המעות הנמצאות בידה של האשה הרי הן בחזקת בעלה, אלא אם כן הביאה ראיה שהן מנדונייתה (רמב"ם שם; טור חו"מ שם בשמו; שו"ע שם ושם).

בנושא ונותן בתוך הבית

באשה

האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית, אינה נאמנת לומר על המטלטלים שברשותה שהם שלה - שנפלו לה מבית אביה (ש"ך חו"מ סב סק"א) - אלא אם כן הביאה ראיה לדבריה (טור שם סב, בשם הרמ"ה, ע"פ בבא בתרא נב ב בשטרות והוא הדין במטלטלים; שו"ע שם א); ויש חולקים וסוברים שלא אמרו שהנושאת והנותנת בתוך הבית אינה נאמנת אלא בשטרות הכתובים על שמה, שאין תפיסת השטרות ראיה, שהממון ביד אחרים והשטרות נגררים אחרי הממון, אבל במטלטלים - נאמנת (ספר התרומות מט טז, ושער נא ה בשם ה"ר נתן בה"ר מאיר, וראה ש"ך שם סק"ה).

מתה האשה

מתה האשה, כתבו ראשונים שטוענים בשביל היתומים שהדברים היו שלה (שו"ת הרשב"א תתקט, והובא בדרכי משה אהע"ז פו, וכן כתב בשו"ת ריב"ש קסט), ובמקום אחר כתבו שאין טוענים בשביל היתומים שהיו שלה (שו"ת הרשב"א ג קצג, והובא בבית יוסף שם סוף פו, וראה שם בדרכי משה שהתשובות אלו סותרות זו את זו).

ויש שכתבו להשוות הדברים, שכשהבעל טוען ברי נגד היתומים, אין טוענים בשבילם, אבל כשטוען שמא נגדם, טוענים בשבילם, ודוקא כשהיא בחיים אינה נאמנת אפילו כשטוען שמא (בית שמואל שם ס"ק טז בישוב סתירת ב' התשובות^[7]); ויש שכתבו לחלק בענין אחר, שאם מתה האשה בחיי בעלה, הבעל נחשב כמוחזק בנכסים של אשתו, ואין טוענים בשביל היתומים, אבל אם מתה אחרי בעלה, אפילו אם היורשים טוענים ברי נגד היתומים, טוענים בשבילם (ש"ך שם סב ס"ק יח, בישוב תשובות הרשב"א, וראה שם ס"ק יא).

משרת וכיוצא בו

בן בית - משרת וכיוצא - הנושא ונותן בשל בעל הבית, כל מה שהפקיד אצל אחרים או שנמצא בידו, הוא בחזקת שהוא שלו, ואפילו אם אין בן הבית אמיד, וידוע שלא היה לו שום דבר חוץ משל בעל הבית, ואם מת נותנים ליורשיו, אלא אם כן נודע שהדבר הוא של בעל הבית (רבנו ירוחם מישרים נתיב ל א; רמ"א בשו"ע חו"מ סב, וש"ך שם ס"ק כב בשמו), ואינו דומה לאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית של בעלה, שאשה מתוך שהיא טורחת בשל בעלה היא מורה היתר לעצמה, וחשודה לגנוב ממנו, מה שאין כן בן בית, שמשלמים לו בעד טרחתו, ואנו אומרים שמא מציאה מצא או מתנה ניתנה לו (ש"ך שם), או שאשה מתוך שיש לה שייכות בממון של בעלה, היא חשודה, מה שאין כן בן בית (סמ"ע שם ס"ק יב, וש"ך שם).

ויש חולקים וסוברים שבן בית דינו כמו אשה הנושאת ונותנת, ואינו נאמן, ולא אמרו שבן בית נאמן אלא כשאינו סמוך על שולחן בעל הבית (ב"ח שם, ובש"ך שם דחה דבריו, וראה תומים שם שהשאיר בצריך עיון).

בן אצל אביו

בן אצל אביו הוא כנושא ונותן, ואינו נאמן על דברים שהם ברשותו לומר שהם שלו (ראה תשובות הגאונים שהביא הבית יוסף חו"מ סוף סי' רצו, וש"ך שם סוף סי' סב), ואינו דומה לבן בית הנ"ל, אלא לאשה הנושאת ונותנת, לפי שאף הוא עושה בחינם, ויש לו שייכות בממון, וממילא הוא חשוד על כך (ש"ך שם לשיטתו לעיל בטעם החילוק בין בן בית לאשה).

ויש מסתפקים לומר שדוקא אם התחיל לישא וליתן בנכסי אביו בעודו סמוך על שולחנו, וידוע שלא היה לו כלום משל עצמו כשהתחיל לישא וליתן (נתיבות המשפט שם).

באומן

האומן אין לו חזקה בכלים שתחת ידו (משנה בבא בתרא מב א; רמב"ם טוען ונטען ט א; טוש"ע חו"מ קלד א), היינו בעלי אומניות שמוליכים להם לביתם כלים לתקנם, כגון צבעים או כובסים או חייטים וכיוצא (רשב"ם שם ד"ה האומנין), והוא דבר שאותו אומן רגיל לתקן (רשב"ם שם מו א ד"ה תיובתא; רא"ש שם מו; טוש"ע שם), כגון בגד לצבע לצבוע, וטלית לכובס וכיוצא (רשב"ם שם).

והדברים אמורים בין בכלים העשויים להשאיל ולהשכיר, ובין בשאר כלים, כיצד, ראה כליו ביד האומן, והביא עדים שיודעים שהיו שלו, וטוען לתקנם נתתים לך, והאומן אומר לא באו לידי אלא במכירה או במתנה, אף שמסרם לו שלא בפני עדים, בעל הכלים נאמן, ומוציאים אותו מיד האומן, וישבע בעל הכלים היסת על טענתו (רמב"ם שם; טוש"ע שם), וכן אפילו אם מסרו לו בפני עדים, ולא פירש שמסרו לו בשביל לתקנו, אין האומן נאמן לומר שנמסר לו בתורת מכירה, שמן הסתם מסרו לו כדי לתקנו (תוספות שם מה א ד"ה אבל; רא"ש שם; טור שם, וראה שם בפרישה); ויש מן הראשונים סוברים שאפילו אם אין עדים שיודעים שכלים אלו היו של בעל הבית, אם יש עדים שראו עכשיו את הכלים אצל האומן, והאומן מודה שהיו של בעל הבית, וטוען שמכרם לו, אינו נאמן (ברמב"ם בכל הדפוסים; נאמן, ואם אינו טעות סופר רצונו לומר בעל הבית נאמן, ובטור בהעתקת לשונו: אין האומן נאמן, וכן הוגה על הגליון ברמב"ם [כתב יד אוקספורד מס' תקמה])

אבל אם אמר לא היו דברים מעולם ושלי הוא הכלי, נאמן האומן, אם לא הביא בעל הבית עדים שהכלי הזה ידוע לו (רמב"ם שם, בשם יש גאונים שדנו, וסיים ודין זה פלא הוא בעיני; חידושי ר"י מיגש לבבא בתרא מה א, בשם יש מי שמפרש ונוטה להסכים לו).

כשלא ראו עדים הכלי בידו

במה דברים אמורים שראו עדים את הכלים ביד האומן - בשעה שתבעם בעל הבית ממנו (ראה סמ"ע סק"א) - אבל אם לא ראו עדים את הכלים ביד האומן, אלא טען נתתי לך לתקן, והאומן אומר החזרתיו לך ומכרתו לי, או נתתו לי במתנה - או לקוח הוא בידי משעה ראשונה (רמ"א בשו"ע שם, וסמ"ע סק"ו) - האומן נשבע היסת ונפטר, מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם (חידושי ר"י מיגש לבבא בתרא מה א; רמב"ם טוען ונטען ט ב; טוש"ע חו"מ קלד א). ואפילו מסרו לתקן בעדים, האומן נאמן כשלא ראו הכלי עכשיו בידו, מתוך שיכול לומר החזרתיו לך, שהמפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזירו בעדים (ראה ערך פקדון), לפיכך נשבע האומן היסת ונפטר (רמב"ם שם; טוש"ע שם ב).

יש מן הראשונים סוברים שאפילו אם לא ראו את הכלים ביד האומן, וגם אין עדים שמסר לו את הכלים, אין האומן נאמן במיגו שהיה יכול לומר לא היו דברים מעולם, או החזרתי לך (רי"ף בבא בתרא שם, להבנת הרמב"ן בחידושיו ובמלחמות שם, וכתב שכן דעת רבינו תם ושהוא האמת; ראבי"ה [כתב יד אוקספורד, צילום במכון התלמוד השלם] סי' אלף יז בשם רי"ף ור"ת); ויש שנתנו טעם לדבר שאין האומן נאמן במיגו, שהוא מפני תיקון העולם, שאם לא כן לא יהיו בעלי בתים מצויים אצל האומנים, שייראו למסור להם את כליהם לתקן כדי שלא יכפרו אחר כך (רמב"ן וראבי"ה שם לדעה זו).

כלים ששהו ביד האומן זמן רב

אפילו שהיו הכלים ביד האומן כמה שנים, יש מהראשונים סוברים שאין לו בהם חזקה (ראשונים בבא בתרא מו א וב; רבנו ירוחם נתיב כט ד, בשם יש מי שכתב, והביאו בבית יוסף חו"מ סוף סי' קלד; טוש"ע שם א), אם מפני שאנו אומרים ששכחם אצלו, או שמא שכח ביד מי נתן את הכלי, או שכיון שבא ליד האומן בתורת פקדון, אינו משתמש בו, ואין בעל הבית חושש למחות (ראשונים שם).

ויש חולקים וסוברים שדוקא בדבר שרגיל להניח אצל חברו לכמה שנים, כגון עבד שרגיל להניחו אצל אומן ללמדו אומנות, אין לו חזקה, אבל טלית וכלים וכיוצא בהם, מאחר ששהו ביד האומן זמן ארוך יותר משדרך בני אדם להניחם אצל אומן, יש לו בהם חזקה (רשב"א שם מו א ד"ה מדקתני, ושיטה מקובצת שם בשמו; רבינו ירוחם שם, בשם רשב"א והסכים לו), והדבר תלוי בראיית בית דין ואין לו שיעור מסויים (רשב"א שם).

אומן שירד מאומנותו

ירד האומן מאומנותו, הרי הוא כשאר כל אדם, ויש לו חזקה (ברייתא בבבא בתרא מז א; רמב"ם טוען ונטען ט ג; טוש"ע חו"מ קלד ה), ואפילו בכלים שבאו לידו בעודו אומן (תוספות שם ד"ה ירד בפירוש ב; רא"ש שם ג נ; טוש"ע שם), ונחלקו בכך הפוסקים:

• יש סוברים שהדברים אמורים אפילו בלא שהו הכלים ביד האומן אחר שירד מאומנותו זמן רב יותר מהרגילות (דעה א בשו"ע שם, לפירוש התומים שם סק"ג), מפני שיש לו מיגו שיכול לומר שבאו לידו אחר שירד מאומנותו (תומים שם).

• יש סוברים שלא אמרו אלא אם הכלים נשתהו בידו אחר שירד מאומנותו זמן שאין דרך להניח כל כך בבית האומן אחר שירד מאומנותו (תוספות ורא"ש וטור שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים), אבל אם לא נשתהו כל כך - אינו נאמן, אפילו כשאין עדים שמסר לידו בתורת אומנות, ואינו נאמן במיגו, שזהו נגד חזקה, שחזקה שמסתמא הגיעו לידו בהיותו אומן (תומים שם לדעה זו וכתב שזה דוחק).

• יש שכתבו בדעת ראשונים שאף הם לא אמרו שדוקא כשנשתהו בידו נאמן, אלא כשיש עדים שבאו לידו בתורת אומנות וראוהו אחר כך בידו, שאף שאין לו מיגו, כיון ששהה כל כך זמן אנו אומרים מסתמא החזירו ואחר כך קנאו ממנו, כשהיה כבר מתוקן, אבל אם אין עדים שמסר לידו בתורת אומנות, נאמן אפילו כשלא שהו אצלו כל כך זמן, במיגו שהיה יכול לומר עכשיו לקחתי ממך (תומים שם סק"ד, בדעת תוספות ורא"ש וטור).

• ויש מהראשונים סוברים שלא אמרו אומן שירד מאומנותו נאמן, אלא בכלים שבאו לידו אחר שירד מאומנותו, אבל כלים שבאו לידו בעודו אומן, אינו נאמן כלל (תוספות שם בפירוש א, להבנת באור הגר"א שם קג סק"ג).

בן האומן

בן האומן - שהוא עצמו אינו אומן (רשב"ם ד"ה אבל; טוש"ע שם) - יש לו חזקה (רבי יוחנן בבבא בתרא מז א; רמב"ם טוען ונטען ט ג; טוש"ע חו"מ קלד ו), והוא שבא בטענת עצמו, ואומר שהוא עצמו קנאו מהמערער, אבל אם טוען שירשו מאביו, הרי הוא כאביו, ואין לו חזקה (גמרא שם; טוש"ע שם), ואפילו טען שירשו מאביו, אם אמר בפני הודה המערער לאבי שמכרו לו - נאמן, במיגו שהיה יכול לומר שהוא עצמו קנאו ממנו (גמרא שם, ותוספות ד"ה כגון; שו"ע שם, וסמ"ע ס"ק יג).

טען בפני הודה לו - או שהוא עצמו קנאו מהמערער (ראה רמ"א בשו"ע שם, וב"ח וסמ"ע ונתיבות המשפט סק"ג) - שנאמן, יש סוברים שהרי זה דוקא בכלים שנשתהו בידו זמן יותר משהדרך להניח אצל בן האומן אחר מיתת אביו, אבל אם לא נשתהו בידו כל כך אינו נאמן (תוספות שם; שו"ע שם בשם יש אומרים); ויש סוברים אפילו בלא נשתהה כל כך זמן נאמן (דעה א בשו"ע שם. וראה תומים שם).

הערות שוליים