הגדרה^[1] - בשר קרבן, או שאר קדשים, שנטמאו, שאסורים באכילה והנאה וטעונים שריפה

השם טמא סתם, מלבד שנאמר על אדם טמא (ראה ערך טמא (א)), נאמר אף על קדשים טמאים, בנוגע לאיסור אכילתם או מצות שריפתם, ויש שהוזכר עם פגול ונותר (ראה ערכיהם. ראה פסחים טו ב, וזבחים מג ב, ושם סט א ועוד), אבל על פי רוב הוזכר עם פגול ונותר בנוגע לאיסור אכילת קדשים בטומאת הגוף.

האיסור ומקורו

מקורו

קדשים טמאים אסורים באכילה מן התורה, והוא איסור לאו (ראה פסחים כד ב, ושם עט א, ויבמות פב א, ורש"י ד"ה איסור לאו, ועוד; רמב"ם פסולי המוקדשים יח יב. וראה ערך אסורי אכילה), שנאמר וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל (ויקרא ז יט. רמב"ם שם).

הלאו נמנה במנין הלאוין (ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה קל; סמ"ג לאוין שלח; חנוך קמה).

לדעת רב פפא למדים איסור זה מקל וחומר או מהיקש (ראה פסחים כד א. וראה עוד רש"י פסחים שם ד"ה היקשא).

דרגת הטומאה

לאו זה נאמר בין בבשר שנטמא באב הטומאה, בין שנטמא בולד הטומאה (רמב"ם פסולי המוקדשים יח יב. וראה ערך אבות הטמאות וערך ולד הטמאה), וכן שנינו: הראשון והשני והשלישי שבקודש טמאים ומטמאים, הרביעי פסול ולא מטמא (טהרות ב ה, וראה פסחים טז א; רמב"ם אבות הטומאות יא ד), ואין רביעי עושה חמישי לעולם (רמב"ם שם. וראה פסחים יט א), וקודש הנוגע בו אין אני קורא בו והבשר אשר יגע בכל טמא (פסחים טז א, ורש"י ד"ה רביעי).

בספק נטמא

ומכל מקום אין הכתוב מדבר אלא בנטמא הבשר טומאה ודאית, אבל ספק טמא - יאכל (סוטה כט א. וראה ערך ספק טמאה).

עונשו

אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו - לוקה (ראה מכות יג א; זבחים לד א; רמב"ם פסולי המוקדשים יח יב, וסנהדרין יט ד אות נג. וראה ערך חיבי מלקיות), אבל אינו חייב כרת (זבחים קו א).

וכן קדשים שנטמאו בטומאות של דבריהם (ראה ערך שמנה עשר דבר), אף על פי שאינו לוקה על אכילתם, מכים אותו מכת מרדות (ראה ערכו. רמב"ם פסולי המוקדשים יח יב).

קדשים שבכלל האיסור

בכל הקרבנות

איסור אכילת קדשים טמאים נאמר בכל הקרבנות (רמב"ם שם), בין קדשי קדשים, בין קדשים קלים (ראה ערכיהם. יראים השלם עד; סמ"ג לאוין לא תעשה שלח), והוא הדין במנחות (ראה ערכו. ראה מנחות כו א), ובעומר, ובשתי הלחם, ובלחם הפנים (ראה ערכיהם. ראה פסחים עו ב, ומנחות יד ב), ובלחמי תודה (ראה ערכו. ראה מנחות מו א), ובשמן של מנחות (ראה שבת כה א ורש"י פסחים יד ב ד"ה נוקמה).

באימורים

אף אימורים הנקטרים על המזבח, שאסורים באכילה (ראה ערך אמורים), דרשו שאם נטמאו ואכלם עובר עליו משום שני לאוין, לאו של זרות, שאף הכהן זר אצלם (ראה ערך הנ"ל וערך זר), ולאו של טומאת בשר (פסחים כד ב, ורש"י ד"ה לרבות).

והאימורים מצטרפים עם הבשר לכזית לחייב עליו משום טמא (ראה מעילה טו ב; רמב"ם פסולי המוקדשים יח כא).

בעצים ולבונה

אף בדברים שאין ראויים לאכילת אדם, דרשו: וְהַבָּשָׂר, לרבות עצים ולבונה (פסחים כד ב, ושם לה א ועוד), אף על פי שאינם אוכל לענין טומאת אוכלין (ראה ערכו), חיבת הקודש מכשרתם לקבל טומאה (רש"י זבחים לד א ד"ה לרבות. וראה ערך חבת הקודש). וכן כתבו ראשונים להלכה (רמב"ם פסולי המוקדשים יח יב).

בשעת היתר הבמות

איסור אכילת קדשים טמאים נאמר אף בבמה (ראה ערכו) בשעת היתר הבמות (ראה זבחים קיג א, ותוספות שם כח ב ד"ה מסתברא. וראה ערך במה).

שריפתם

מצות שריפה

מצות עשה לשרוף כל הקדשים שנטמאו (ויקרא ז יט; רמב"ם פסולי המוקדשים יא א, וראה שבת כה א), בין קדשי קדשים, בין קדשים קלים (פסחים פב א), או שהלכה למשה מסיני היא, שכל שפסולו בקודש - בשריפה (פסחים פב ב. וראה ערך הלכה למשה מסיני).

יש שמנו מצוה זו במנין המצוות (ספר המצוות לרמב"ם עשה צ; חינוך קמו).

על מי מוטל לשרוף

קדשים הנשרפים בפנים, כתבו ראשונים שהמצוה מוטלת על הכהנים, והנשרפים בחוץ, כגון קדשים קלים, הבעלים שורפים את חלקם (חינוך שם). ויש מן האחרונים שכתב, שמצות שריפת קדשים טמאים אינה מצד הבעלים, אלא כל מי ששורף מקיים המצוה (שו"ת נודע ביהודה קמא או"ח טו).

==

הערות שוליים