|
טענת בתולים הגדרה[1] - הטוען על אשתו שלא מצא בתולה משנשאה, ובא להפסידה כתובתה ולאוסרה על עצמו הטענה ודיניהמהותהטענת בתולים מהי: זה שנשא אשה שחזקתה שהיא בתולה, וטוען ואומר לא מצאתיה בתולה (רמב"ם אישות יא ט; טור אבן העזר סח); וטוען כך כדי להפסידה כתובתה, שאם זינתה תחתיו ברצון אין לה כתובה כלל (ראה כתובות קא א); ואפילו לא זינתה ברצון, אם אינה בתולה אין כתובתה מאתים ככתובת הבתולות (ראה כתובות י ב. וראה ערכים: כתובה; קדושי טעות); וכן בא לאוסרה על עצמו שמא זינתה ברצון אחר שנתקדשה לו (על איסורה ראה ערך אשת איש), ואם הוא כהן, אפילו נאנסה (על איסורה ראה ערך אשת כהן). סימני בתולהשני סימנים הם לבתולה, האחד: דמים ששותתים ממנה בסוף ביאה ראשונה; והשני: הדוחק שימצא בה בביאה ראשונה בשעת תשמיש (רמב"ם אישות יא ט; טוש"ע אה"ע סח ג). יש אשה שיש לה את שני הסימנים; ויש אשה שיש בה סימן דמים, אבל לא סימן דוחק, כגון בוגרת, לדעת הסוברים שרחמה אינו צר כמו בתולה, ונתרפו אבריה כשגדלה, אבל דמים יש לה כמו לכל בתולה (ראה רש"י כתובות לו ב ד"ה ה"ג, ורמב"ם שם יב. וראה ערך בוגרת); ויש אשה שיש לה סימן דוחק אבל לא סימן דמים, כגון אשה ממשפחת דורקטי שאין להן דם, לא דם נדה ולא דם בתולים (ראה כתובות י ב. וראה להלן: בדיקת הטענה). טענת דמיםהטוען שלא מצא דם בביאתו, זוהי טענת דמים (ראה כתובות ט ב), וטענה ברורה היא כשמברר טענתו על ידי הסדינים ששימשו בהם, שאינם מלוכלכים בדם (תוס' שם ד"ה לא); או על ידי המפה שמקנח בה בשעת תשמיש (ראה רש"י שם א ד"ה האומר, ומאירי שם ו ב); או שמוכיח על ידי שושבינים שהעמידו עליהם לראות שלא יעשו הונאה זה על זה, שלא יאבד הבעל דם שראה (רש"י שם ט ב ד"ה לא דקא טעין), ושלא תכניס האשה מפה שיש עליה טיפי דם (רש"י שם יב א ד"ה למשמש). טענת פתח פתוחטען שאינה בתולה מפני שלא מצא בה דוחק בשעת תשמיש אלא היה פתחה פתוח, זוהי טענת פתח פתוח (ראה כתובות ט א-ב), ואינה טענה ודאית כטענת דמים, שאינה יכולה להתברר אלא על פי דבריו (תוס' רי"ד שם א; רש"י שם א ד"ה נאמן), ואין כל אחד בקי בדבר זה (ראה כתובות י א, וראה תוס' ר"ש משאנץ ותוס' הרא"ש שם ט ב), ומכל מקום נאמן בטענתו, שאף זו טענה ברורה היא למי שבקי בדבר (שו"ת הרשב"א ג שסט). מלקותהטוען טענת פתח פתוח מלקים אותו מכת מרדות מדרבנן, שבודאי היה מזנה עם זונות העיר, שאם לא כן מנין הוא בקי בפתח פתוח (כתובות י א, ומאירי ורש"י ד"ה מברכתא; תשובות הגאונים שערי צדק ד ד ל), ומלקים על שמועה לא טובה (ים של שלמה כתובות א כח). ויש אומרים שדוקא בחור שטען כך מלקים אותו על שהעיז פניו, והוא אינו בקי בדבר, ואינו נאמן (כתובות י א, ורש"י ד"ה בחור; רי"ף ורא"ש שם; תשובות הגאונים גאוניקה עמ' 160); והוציא שם רע על בת ישראל, ודנים אותו כרואה דבר ערוה בחברו ומעיד בו יחידי (ראה פסחים קיג ב. תוס' ורשב"א ומאירי ורא"ש כתובות שם). אבל נשוי שטען כך אין מלקים אותו שהרי הוא מן הסתם בקי בדבר (כתובות י א, ומאירי ורי"ף שם; רמ"א אה"ע סח ו). זמן הנישואיןחכמים תקנו שתהיה בתולה נשאת ביום הרביעי (ראה ערך נשואין), לפי שפעמיים בשבת בתי דינים יושבים בעיירות, ביום השני וביום החמישי (ראה ערך בית דין: זמן ישיבתם), שאם היתה לבעל טענת בתולים היה משכים לבית דין בעוד כעסו עליו קודם שתתקרר דעתו ויתפייס עמה וישתוק, ויקיים את האשה האסורה לו (כתובות ב א, ורש"י ד"ה בשני; כתובות ט ב, ורש"י ד"ה אלא; רמב"ם אישות י טו; שו"ת הרא"ש כלל לז ב; טוש"ע אה"ע סד ג). ונחלקו הראשונים בדבר:
במקום שבית דין יושבים בכל יום, אשה נשאת בכל יום; חוץ מיום ששי, לפי שאין דנים בשבת (ראה ערך בית דין: זמן ישיבתם. כתובות ג א; תוס' שם ד"ה אי). וכתבו הראשונים שאם אין זמן קבוע לישיבת בית דין, יכול לישא בכל יום שירצה מימות החול, ומקבץ שלושה דיינים, ומסדר טענותיו לפניהם (תוס' שם; מגיד משנה אישות י טו, בשם יש מי שכתב; רא"ש כתובות א ג; טור אה"ע סד). וכתבו הראשונים שמה שנהגו עתה לישא ביום הששי, הוא לפי שיכול לקבול גם בשבת בפני שלשה כמו בשאר ימות השבוע (תוס' ומגיד משנה ורא"ש שם). יש מהראשונים שכתבו שמסדר טענותיו בפני הבית דין (רא"ש וטור שם); ויש שכתבו שדוקא לקבול בפניהם מותר, שאין בזה חשש שמא יבואו בית דין לכתוב הטענות, אבל לסדר הטענות בשבת אסור (שלטי גבורים סנהדרין לא ב, והובא במגן אברהם שלט סק"ג). בפני האשההטוען טענת בתולים, כתבו האחרונים שמזמינים אף את האשה לבית דין, שנאמר: שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם (דברים א טז), וכופים אותה לבוא לבית דין לשמוע טענת הבעל, ואפילו בשבת (אורים ותומים ה סק"ב)[2]. בירור הטענהבדיקת המשפחהאמרה האשה בא עלי ובתולה מצאני ככל הבתולות, ושקר הוא טוען, שואלים אותו ואומרים לו מדוע אמרת שאינה בתולה, אם אמר מפני שלא מצאתי דם, בודקים במשפחתה שמא אין להם דם כלל, לא דם נדה ולא דם בתולים, כמשפחת דורקטי שהיתה משפחה שאין להם דמים (ראה כתובות י ב), אם נמצאו כולן כן הרי זו בחזקתה (רמב"ם אישות יא יב; טוש"ע אה"ע סח ה). אבל אם קרובותיה אין להן טבע זה, והיא טוענת אני טבעי שאין לי דמים, אינו כלום (מאירי שם י ב). אם לא טענה שהיא ממשפחת דורקטי נחלקו הדעות:
בטענת דמיםטען עליה טענת דמים, והיא אומרת בתולה הייתי או שותקת, בודקים את הסודר ששימשו בו, על ידי שרייה במים וכיבוס, שמא נמצאות עליו כמה טיפי דמים והן מכוסות בשכבת זרע; וכן מבררים הדבר על ידי שושבינים שהעמידו, שכל שיש לעמוד על בוריו של דבר - בודקים (כתובות י א ומאירי; מאירי שם ט ב)[3]. בדיקת בתוליםטענה האשה שעדיין היא בתולה לפי שלא נבעלה כלל, או שלא נגע בסימני הבתולים, בודקים אותה ומושיבים אותה על פי חבית של יין - בעולה ריחה נודף, ובתולה אין ריחה נודף; או שחוזר ומתייחד עמה בפני עדים, ומכניס הסודר בפני עדים, וחוזר ובועל (כתובות י ב; שיטה מקובצת שם, בשם שיטה ישנה; רמב"ם אישות יא יב; שו"ע אה"ע סח ד), שאין לך בדיקה גדולה מזו, שאם ימצא דם בבעילה זו ודאי דם בתולים הוא (ביאור הגר"א אה"ע סח סק"ג; בית יעקב שם ז). וכתבו האחרונים שבדיקה זו שייכת רק אם לא אסרה על עצמו בטענתו, כגון באשת ישראל שמותרת לו מחמת ספק ספיקא (חלקת מחוקק סח סק"ד; ביאור הגר"א שם סק"ג). להפסידה כתובתההפסד הכתובההטוען על אשתו טענת בתולים, והיא מכחישתו ואומרת בתולה הייתי, או שאומרת שהוא עצמו בא עליה לאחר האירוסין (תוס' כתובות ט ב ד"ה לא), או שהיא שותקת, ואינה טוענת משארסתני נאנסתי, או מוכת עץ אני (ירושלמי שם א א), אם היא מן הנשים שכתובתן מאתיים, הרי היא מפסידה כתובתה (כתובות י ב; רמב"ם אישות יא ח; טוש"ע אה"ע סח א)[4]. בפתח פתוחהטענה שנאמן בה להפסידה כתובתה, לדעת רב יהודה בשם שמואל הרי היא אפילו כשטוען פתח פתוח מצאתי, וטענת דמים אין לו; כגון ששימשו על ידי מפה ונאבדה המפה, או שהיא ממשפחת דורקטי שאין להן דם בתולים, ונאמן בטענתו לפי שאנו אומרים שבקי בדבר (כתובות ט ב ורמב"ן; רא"ה שם, בשם רבינו חננאל; חידושי הר"ן שם, בשם רש"י. וראה לעיל: הטענה ודיניה); ואין צריך לומר כשטוען טענת דמים, ומברר דבריו על ידי שושבינים ששימשו אותם וראו שלא היתה רמאות בדבר (כתובות ט ב, ורש"י לא דקא טעין), או על ידי הסדינים שלא היו מלוכלכים בדם (תוס' שם ד"ה לא), ואין חוששים שמא היטה ובעל בלא דם, שאם כן היתה טוענת עדיין בתולה אני (רש"י שם ו ב ד"ה אמר ליה). בגמרא אמרו שהטעם שנאמן להפסידה כתובתה בטענת פתח פתוח, ולא הצריכוהו עדות ידועה, שחכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתיים ולאלמנה מנה (ראה ערך כתובה), והם האמינוהו להפסידה כתובתה כשאומר פתח פתוח מצאתי, ועל האשה שמכחישה אותו להביא הראיה, ולא על האיש. ואין לומר שאם כן יש ביד כל אדם להפקיע הכתובה מאשתו, ומה הועילו חכמים בתקנתם, שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודת הנישואין ומפסידה מיד לאחר מכן בטענת בתולים, ובודאי טוען אמת, שאם היה שונא אותה מתחלה לא היה טורח בסעודה וכונסה, ומפסיד סעודתו חינם, אלא היה מגרשה מתחלה (כתובות י א, ורש"י ד"ה חכמים וד"ה חזקה; רמב"ם אישות יא יד). וכתבו הראשונים, שלטעם זה נאמן להפסידה רק משום שכתובה מדרבנן, וחכמים שתקנוה אמרו שיהיה נאמן להפסידה בטענת פתח פתוח, אבל לסוברים שכתובה היא מהתורה, אינו נאמן להפסידה (רש"י שם ד"ה חכמים; תוס' סנהדרין ח א ד"ה מוציא; ר"י מלוניל ורשב"א ור"ן כתובות י א; רמב"ן שם ט ב; רמב"ם שם). ויש שכתב שאף לסוברים שכתובה היא מהתורה נאמן להפסידה בטענת פתח פתוח (ים של שלמה כתובות א כו; שיטה מקובצת כתובות י א; בני אהובה אישות יא טז, בדעת רבינו תם), שהטעם ש"הם אמרו והם אמרו" אין צריכים אותו אלא לסוברים כתובה מדרבנן, שלא נאמר מה הועילו חכמים בתקנתם, אבל אם כתובה מדאורייתא אין טעם שלא יהיה נאמן (בני אהובה שם; ספר קובץ על הרמב"ם אישות יא יד, בשם מהר"ם ברבי). ויש מהראשונים שכתבו שיש אמוראים בגמרא שחולקים וסוברים שאין הבעל נאמן להפסידה בטענת פתח פתוח (תשובות הגאונים שערי צדק ד ד ו; רש"י כתובות ט א ד"ה נאמן; מרדכי כתובות רמז קלג; תוס' שם י א ד"ה אמר), לפי שאין הדבר יכול להתברר אלא על פיו, ושמא משקר, והחזקה שאינו מפסיד סעודתו אינה חזקה (רש"י כתובות ט א ד"ה נאמן; תוס' שם י א ד"ה אמר; רשב"א שם י א). כשאמרו שנאמן בטענתו להפסידה, כתבו הראשונים שנאמן אפילו כששטר כתובה בידה, והיה מן הדין שתהא היא נאמנת בשבועה כדין מי שיש בידו שטר (ראה ערך מלוה בשטר), מכל מקום הבעל נאמן מטעם חזקת סעודה (שיטה מקובצת כתובות טו ב, בשם ר"י מיגאש). בטענת דמיםטען טענת דמים אלא שלא הביא ראיה לדבריו, כגון שלא העמיד שושבינים, נחלקו הראשונים אם נאמן מן הדין להפסידה כתובתה, או רק משום שכתובה דרבנן והם האמינוהו להפסידה כתובתה:
להלכה נחלקו הראשונים:
באשת ישראלבאשה שיש בה שני ספיקות, ספק אם זינתה קודם שנתארסה או אחר כך, וספק אם באונס או ברצון, שאינה נאסרת עליו (ראה להלן: לאוסרה; באשת ישראל), כתבו הראשונים שאף על פי כן נאמן הוא להפסידה כתובתה (רמב"ן כתובות יב א; ריטב"א וחדושי הר"ן שם ט ב), שהואיל ומקח טעות הוא וכדעת הסוברים כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום (ראה ערך קדושי טעות), נמצא שמפסיד הסעודה (תוס' כתובות י א ד"ה חזקה; תוס' ר"ש משאנץ ותוס' הרא"ש כתובות שם; טור אה"ע סח), שאם רוצה לקיימה צריך לקדשה שנית ולנושאה מחדש, ולעשות סעודה חדשה (בית שמואל סח ס"ק כד). לאחר זמןלא טען מיד אחר שבעלה אלא לאחר זמן - אינו נאמן (ירושלמי כתובות א ד), שחזקה היא שאין אדם מוצא פתח פתוח ושותק (רשב"א וחדושי הר"ן כתובות י א; שו"ת הרא"ש לז ב), והרי זה כמלוה בשטר שטוען הלוה פרעתיך שאינו נאמן, בין אם יש בידה שטר כתובה, בין אם אין בידה, שהרי תנאי בית דין היא (ראה ערך מלוה בשטר. שיטה מקובצת כתובות טו ב, בשם ר"י מיגאש; רמב"ן שם ט ב; רשב"א שם י א). ודוקא כשבית דין מצוי לו מיד לטעון, אבל אם אינו מצוי, וטוען בבית דין הראשון שמצא, נאמן (תוס' יבמות קיא ב ד"ה טענת; שו"ת הרא"ש לז ב; טור אה"ע סח); וכן כשטוען מיד בפני עדים אף על פי שלא בא לבית דין אלא אחר זמן - נאמן (שו"ת הרא"ש שם). בשיעור הזמן אחר הנישואין שיכול לטעון, נחלקו תנאים: ר' מאיר אומר שטענת בתולים היא כל שלושים יום; ר' יוסי אומר שאם נסתרה צריך לטעון מיד, ואם לא נסתרה יכול לטעון אפילו לאחר שלושים, שאם נסתרה ולא טען מיד, בודאי בעלה ומצאה בתולה, ושתק, ועכשיו הוא טוען מתוך שכעס עליה (תוספתא כתובות (ליברמן) א ד; יבמות קיא ב, ורש"י ד"ה נסתרה). הלכה כר' יוסי (רמב"ם אישות יא טו; טוש"ע אה"ע סח י). תוספת כתובההטוען טענת פתח פתוח, נחלקו הראשונים אם נאמן להפסידה אף תוספת כתובה:
אבל אם נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה בשעת החופה (בית שמואל סח ס"ק כ, בשם מהרש"ל); או שהודית לו שהיתה בעולה קודם שנתארסה והטעתו, מפסידה אף התוספת (רמב"ם שם; טוש"ע שם. וראה ערך תוספת כתובה).
לאוסרה על עצמובכהןכהן שקידש אשה גדולה, או שקידשה כשהיתה קטנה ונשאה אחר שגדלה, ובא עליה וטען פתח פתוח מצאתי או טענת דמים, והיא מכחישה דבריו, נאמן לאוסרה עליו כדין שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא (כתובות ט א-ב, ורש"י ד"ה נאמן; רמב"ם אסורי ביאה יח י; טוש"ע אה"ע ו יד, ושם סח ז), שכשאומר פתח פתוח מצאתי הרי זה כאומר ברי לי שזינתה (שיטה מקובצת כתובות טו ב, בשם ר"י מיגאש); ואף על פי שעדיין ספק הוא שמא לא תחתיו נבעלה, נאסרה עליו מן הספק (ריטב"א שם ט א). ופירשו הראשונים שהואיל ואשת כהן אסורה אפילו נבעלה באונס (ראה ערך אשת כהן), נמצא שאין כאן אלא ספק אחד שמא קודם קידושין נבעלה, ומותרת, שמא אחר קידושין נבעלה, ואסורה (רש"י שם ד"ה באשת; רא"ש כתובות א יח; רמב"ם וטוש"ע אה"ע שם), וספק איסור של תורה להחמיר (שיטה מקובצת כתובות טו ב, בשם ר"י מיגאש; רמב"ם אסורי ביאה יח יא; משמרת הבית להרשב"א ד ב; רא"ש שם). באשת ישראלוכן ישראל שקידש לו אחד את בתו והיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, ונשאה אחר שגדלה, וטען עליה שמצאה בעולה, נאמן לאוסרה עליו (כתובות ט א, ורש"י ד"ה פחותה; רמב"ם איסורי ביאה יח י; טוש"ע אה"ע סח ז), לפי שקטנה פחותה מבת שלש שנבעלה בתוליה חוזרים ואינה בת ביאה, ובודאי נבעלה תחתיו (שו"ת מהר"ם אלשקר צד, בשם תשובת הגאונים. וראה ערך ביאה); ואין כאן אלא ספק אחד שמא באונס נבעלה ומותרת, שאשת ישראל שנאנסה מותרת (ראה ערך אשת איש), או שמא ברצון נבעלה ואסורה (רש"י שם; רמב"ם וטוש"ע אה"ע שם), וספק איסור של תורה להחמיר (ספר המתיבות ריש כתובות, והובא בגנזי קדם ב עמ' 39, ובאוצר הגאונים חלק הפירושים ריש כתובות; משמרת הבית לרשב"א ד ב). בירושלמי אמרו שאסור לקיימה משום ספק סוטה (ירושלמי כתובות א א), ודנים אותה כאילו נסתרה תחתיו (מאירי שם ב א). בזמן הזהאף אחרי חרם דרבנו גרשום שלא לגרש אשה בעל כרחה (ראה ערך חרם דרבנו גרשום), כתבו האחרונים שהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה על עצמו, ומגרשה בעל כרחה, שחזקת סעודה מסייעתו (בית יעקב סח ז. וראה ישועות יעקב שם סק"ו, ופתחי תשובה סק"ב). אמנם אם קידש ובעל מיד, שלא פירש ממנה בין קידושין לבעילה, אין חוששים שמא זינתה תחתיו, ואינו יכול לטעון עליה טענת בתולים לאוסרה על עצמו, ואפילו היה כהן מותרת היא לו (כתובות יב א, ורש"י ד"ה כשקידש, ותוס' ד"ה וניחוש; ירושלמי שם א א). לפיכך בזמן הזה שנוהגים לקדש ולישא מיד, ואין הכלה מתייחדת עם שום אדם קודם שבא עליה, אינו יכול לטעון עליה טענת בתולים לאוסרה על עצמו (ר"ן כתובות ג א; חלקת מחוקק סח סק"ח; בית שמואל סח ס"ק יג). גדולה שנשאתהיו בה שני ספקות להתירה, אינה נאסרת עליו בטענת בתולים, אפילו טען טענת דמים שהיא מבוררת יותר מטענת פתח פתוח (ראה לעיל: הטענה ודיניה. שו"ת הרשב"א ג שסט), שבשני ספקות מקילים אפילו באיסור תורה (ספר המתיבות ריש כתובות, והובא בגנזי קדם ב עמ' 39, ובאוצר הגאונים חלק הפירושים ריש כתובות; רא"ש כתובות א יח). לפיכך ישראל שנתקדשה לו אשה כשהיא יותר מבת שלש שנים, וטען שמצאה בעולה הרי זו מותרת לו, לפי שיש להסתפק ולומר שמא קודם קידושין נבעלה, ואפילו אם אחר קידושין נבעלה שמא באונס היה, שהאנוסה מותרת לישראל (כתובות ט א; רמב"ם איסורי ביאה יח י; טוש"ע אה"ע ו יד, ושם סח ז). יש מהראשונים שכתבו שנוהגים היו בבתי דין לאסור אף באשת ישראל במקום ספק ספיקא, מחשש פרוצות, שאם יראו שלא יאסרום יקלו בעצמם (מאירי כתובות ב א, בשם קצת רבני צרפת; שו"ת ראבי"ה תתקכ, בשם רבינו שמחה ב"ר שמואל; וראה שו"ת הרשב"א א רכט); וחלקו עליהם, שאין לאסור בספק ספיקא (ראבי"ה שם; שו"ת הרשב"א שם; מאירי שם). ויש שכתבו שאם חבר הוא או בעל נפש ורוצה לגרשה משום ספק סוטה, יוציא ויתן כתובה, או יעגנה אצלו בלא שיבוא עליה עד שתתרצה לצאת בלא כתובה (שו"ת ראבי"ה תתקכ; אור זרוע יבום וחליצה תרטו). בבחורבטענת פתח פתוח נאמן לאוסרה עליו אף על פי שאין הטענה יכולה להתברר אלא על פיו, ואין אומרים שאינו בקי בדבר, וסבור הוא שמצא פתח פתוח ואינו כן, ולא תאסר, אלא אומרים שודאי בקי הוא ומכיר בדבר (כתובות ט א, ורש"י ד"ה אבל, ותוס' שם ב א ד"ה שאם). ונחלקו הראשונים בדבר:
ושואלים אותו שמא הטית, או בעלת בנחת הרבה, ולפיכך לא הרגשת בדוחק, אם אמר לא, אלא ודאי פתח פתוח היה, הרי זו טענת בתולים (רמב"ם אישות יא יב; טוש"ע אה"ע סח ו); ואם אינו טוען טענה ברורה שלא היטה מעמידים האשה בחזקתה שהיתה בתולה, ודנים אותו שהיטה (ריטב"א שם ט א; מאירי שם י א); וכן על ידי החקירה אולי ילמד מתוך דבריו וירגיש שאינו בקי בפתח פתוח (רא"ש כתובות א כ). כשטוענת ברי ואינה מכחישתוהפסד הכתובההנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו, כלומר שמזלו גרם שנפסדה ונאבדה ונאסרה עליו (ערוך ערך סחף (ב)), ותובעת כתובת מאתים (ראה כתובות יב ב, יג א); והוא אומר קודם שארסתיך נאנסת, והיה מקחי מקח טעות; וכן אם היא אומרת מוכת עץ אני ולכן לא מצאת בתולים, אבל לא נבעלתי, והוא אומר שנבעלה ואינה בתולה, נחלקו תנאים בדבר:
הלכה כרבן גמליאל (כתובות יב ב; רמב"ם אישות יא י,יא; טוש"ע אה"ע סח ט). איסורה לבעלהאשת כהן שטענה שנאנסה קודם שנתארסה, והיא מותרת לבעלה, נחלקו אמוראים בירושלמי:
אף הראשונים נחלקו בדבר להלכה:
נשים שאין עליהן טענהנשאת פעם שניהנשים שכתובתן מנה, כגון בתולה שהיא אלמנה, או גרושה, או חלוצה מן הנישואין[5]; וכן הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד (ראה ערך כתובה וראה ערכיהן)[6], אפילו הן עדיין בתולות, אין להן טענת בתולים (כתובות יא א–ב ומאירי; רמב"ם אישות יא ח; טוש"ע אה"ע סז ב,ג) להפסידן כתובתן ולטעון עליהן טענת מקח טעות (רש"י שם ב ד"ה ואין), לפי שכל אחת מאלו בחזקה שתבעל, ובין נבעלו ובין לא נבעלו הרי הן כבעולות לכל דבר (רש"י שם א ד"ה כתובתה; רמב"ם שם ב). בירושלמי אמרו שלפיכך בתולה מן הנישואין כתובתה מנה, לפי שבטל חינה (ירושלמי שם א ג, והובא ברשב"א כתובות יא א). זינתה תחתיואשה שאמרו עליה שאין לה טענת בתולים, אינו אלא כשקידש ובעל לאלתר שבודאי לא זינתה תחתיו, אבל כשיש חשש שזינתה תחתיו, עליו לטעון עליה בבית דין. ופירשו ראשונים שהדברים אמורים באלמנה מן הנישואין וכיוצא בזה (כתובות יב א, ורש"י ותוס' ד"ה וניחוש). בוגרתהבוגרת אין לה טענת בתולים (כתובות לו א; רמב"ם אישות יא יב; טוש"ע אה"ע סח ג), ונחלקו הראשונים בדבר:
מוכת עץמוכת עץ, נחלקו בה תנאים: לדעת ר' מאיר הואיל ולא נעשה בה מעשה בידי אדם יש לה כתובת מאתיים (כתובות יא ב); ולדעת חכמים דינה לענין הכתובה כבעולה, ואין לה טענת בתולים (תוספתא כתובות (ליברמן) א ב; כתובות לו א), ונחלקו הראשונים בדבר:
הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
