הגדרה^[1] - מידת היבש והלח בשיעורי הלכה

כור הוזכר במקרא, בין כשיעור מידת יבש, ובין כשיעור מידת לח (רד"ק יחזקאל מה יא), כמו שנאמר: וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים וגו' וְעֶשְׂרִים כֹּר שֶׁמֶן כָּתִית (מלכים א ה כה). וכן הוזכרה מידה זו בשם חומר (רמב"ם ערכין ד ד), כמו שנאמר: זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים (ויקרא כז טז), ותרגומו: זרע כור שעורין (אונקלוס שם), והיא המידה הגדולה ביותר שבמידות בני ישראל (כפתור ופרח טז, עמ' רמד במהדורת בית המדרש להלכה בהתישבות). וכן במשנה ובתלמוד הוזכר כור כמידה גדולה, בין ביבש בין בלח (מקואות י ו; קדושין יב א; ועוד)^[2].

ביחס למידות אחרות

שיעור הכור שלשים סאה (ראה ערכו), שכן היה מקובל לבני בבל, שהיו מודדים תבואה בסאה ובכור (מנחות עז א, ורש"י כת"י שם ד"ה מעשר הבת). וכן אמרו: שלש סאים באיפה (ראה ערכו), שנאמר: הָאֵיפָה וְהַבַּת תֹּכֶן אֶחָד יִהְיֶה (יחזקאל מה יא), והבת עשירית מן הכור, שנאמר: מַעְשַׂר הַבַּת מִן הַכֹּר עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר (שם יד. גמ' שם).

הזכרתו בהלכה

שיעור מידת כור הוזכר בהלכה לענין שאמרו במפקיד פירות אצל חברו, שכשמחזירם לו יפחות כמה שהם רגילים לחסור לכל כור (ראה ערך פקדון. בבא מציעא מ א), וכן לענין שאמרו במוכר תבואה, שמערב קב (ראה ערכו) חומטון - ארץ מלחה שמשמרת את הפירות מהתליע (רש"י שבת לא א ד"ה קב) - בכור של תבואה, ואינו חושש למוכרה בדמי חטים (ראה ערך מכירה. שבת שם, ורש"י ד"ה ואינו)^[3].

הערות שוליים

1