|
כותבת הגדרה[1] - פרי התמר בתורת מידה בשיעורי הלכה. - השיעור ומקורו השיעור שיעור ככותבת, מצינו באיסור אכילה ביום-הכפורים (ראה ערכו), שנאמר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (ויקרא טז כט), ונאמר: כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ (שם כג כט), ועל זה שנינו: האוכל ככותבת הגסה, כמוה וכגרעינתה, חייב (משנה יומא עג ב; כלים יז יב; רמב"ם שביתת עשור ב א; טוש"ע או"ח תריב א,ה)[2]. מקורו במקור הדבר אמרו שני דברים:
הנודר להתענות ושכח הנודר להתענות יום סתם, ושכח ואכל, שאבד תעניתו, וחייב להתענות יום אחר (ירושלמי נדרים ה א; טוש"ע או"ח תקסח א), יש מן הראשונים סוברים שלא אמרו כן אלא אם אכל ככותבת, שכן הוא שיעור אכילה לתענית, ולמדים כן מיום הכפורים (רא"ה תענית יב א; ר"ן שם, וריב"ש רפז, ובית יוסף שם, בשמו), שהרי לא נדר על אכילה אלא להתענות, וכל שלא אכל ככותבת, מתענה הוא וקיים נדרו (ריב"ש שם; שירי קרבן שם); ולהלכה כן הדין אפילו אכל כזית (ירושלמי שם, לגירסתנו; טוש"ע שם). כשאסור להתענות אף במה שאמרו בערב-יום-הכפורים (ראה ערכו), שמצוה לאכול בו, ואסור להתענות בו - ולמדו כן ממה שנאמר: וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב וגו' (ויקרא כג לב), שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי (ברכות ח ב) - יש המצדד שאינו יוצא ידי חובתו אלא אם כן אוכל כשיעור כותבת בתוך כדי אכילת-פרס (ראה ערכו), שבאופן זה אינו נקרא עינוי ביום הכפורים, ואכילה זו גזירת הכתוב שנקראת עינוי בערב יום הכפורים, אבל בפחות משיעור זה, שביום הכפורים נחשב כמתענה, אף בערב יום הכפורים הרי הוא כמתענה, והרי אסור להתענות בו (מנחת חינוך שיג טו), ויש שכתב כן אף בסעודת שבת, שכיון שאסור להתענות בו, לא די בפחות מככותבת (באר יצחק אה"ע ב). חמץ בשיעור החמץ (ראה ערכו) שעוברים עליו בפסח בבל יראה ובל ימצא, נחלקו תנאים:
ככותבת הגסה וגדרה שיעור ככותבת הגסה שנאמר באיסור אכילה ביום הכפורים (ראה לעיל: השיעור ומקורו) נמנה במשנה בין השיעורים (ראה ערכו) שאמרו בהם מידה גסה (כלים יז יב), שתהא התמרה גדולה מאד (פירוש המשניות לרמב"ם שם). הכותבת ונחלקו תנאים:
משקל או מידה יש מן הראשונים שכתבו משקל לככותבת לפי משקלי זמנם (העתים עו; ארחות חיים, יום הכפורים יג; מגיד משנה שביתת עשור ב א); ויש מן הגאונים והראשונים שכתבו, שלא נאמרו בשיעורי התורה משקל אלא מידה [נפח] (תשובות גאונים (הרכבי) רסח; ארחות חיים, מאכלות אסורות ו, בשם רב שרירא; אהל מועד ב, יום הכפורים ג ד). ביחס לשאר שיעורים ביחס לזית וגרוגרת כותבת הגסה שאמרו, שיעורה גדול מכזית (ראה ערכו. כן משמע מביצה ז ב, ויומא עט ב), וכן אמרו שכותבת יש בה שני זיתים (כריתות יד א), וכן גדולה מכגרוגרת (ראה ערכו. תוספות יומא עט ב ד"ה לומר; תוספות ישנים שם ד"ה לימרו; חינוך שיג). ביחס לביצה ביחס לשיעור כביצה (ראה ערך ביצה ב) נחלקו אמוראים:
להלכה כתבו ראשונים, ששיעור ככותבת הגסה הוא פחות מכביצה מעט (רמב"ם שביתת עשור ב א; טוש"ע או"ח תריב א), שאף על פי שלא פירשו בתלמוד בכמה הוא פחות, מסתבר שאינו אלא מעט, שכיון שאמורא אחד אומר שהוא יותר מכביצה, אין מחלקים ממנו דעת האומר שהוא פחות מכביצה, אלא פחות שבשיעורים (ר"ן שם). וכן בחולה ביום הכפורים, שצריך לאכול, באופן שאמרו שמאכילים אותו מעט מעט, כדי שלא יצטרף לשיעור (ראה ערך חולה: כשיש בו סכנה), מאכילים אותו כשני שלישי ביצה בינונית (ר"ן שם; שו"ע או"ח תריח ז), והוא הדין יותר מעט, רק שלא יהיה קרוב לכביצה (מגן אברהם שם סק"ו, לפי יד אפרים ומחצית השקל שם). כביצה שאמרו לענין זה, נחלקו אחרונים אם היינו כביצה האמורה לענין טומאת אוכלים, שנחלקו בה תנאים אם השיעור הוא כמוה וכקליפתה, ולהלכה הוא כמוה בלא קליפתה (נודע ביהודה קמא או"ח לח, ודגול מרבבה או"ח תריב א); או שהיינו כביצה עם קליפתה (בנין ציון (החדשות) ל, שכן משמע מכל הפוסקים). הערות שוליים
1 באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
