הגדרה^[1] - אבר פנימי בגוף הבהמה המשמש לעיכול מאכלה, ונמצא בין הושט לבין בית הכוסות.

מהותה וצורתה

מהותו

הכרס היא כיס גדול בגוף הבהמה, שהמאכל נכנס לתוכה מן הושט (ראה ערכו. ראב"ן רסד; תפארת ישראל חולין ג יכין יד), ולעוף (ראה ערכו) אין כרס (רמב"ם שחיטה ו יז; טור יו"ד מט; ב"ח שם א, בדעת רש"י).

צורתו

בתוך הכרס יש בליטות קטנות כעין שערות (כן משמע מחולין מד א, לגירסתנו, ורש"י ד"ה עד מקום), ויש בתוכה מקומות חלקים שאין בהם כעין שערות או צמר (כן משמע מרש"י שם נ ב ד"ה מקום ומאירי שם). קצה אחד של הכרס סמוך לבית-הכוסות (ראה ערכו. רש"י שם מב א ד"ה ובית), והמאכל מגיע מהכרס לבית הכוסות (כן משמע מרש"י שם). הכרס מיעוטה נחבא בין צלעות החזה, ורובה מחוץ להם (רש"י חולין נ ב ד"ה בשר). הכרס יש עליה שלשה חלבים (ראה ערך חֵלב), חלב הפריסה הפרוס עליה מלמעלה, ומתחתיו קרום, ומתחת הקרום יש חלב הדבוק לכרס (כן משמע מתשובות רבנו אפרים ורבנו יואל באור זרוע א תיג).

כרס פנימית וחיצונית

טריפות הכרס, חילקו בה חכמים בין כרס הפנימית, שהחמירו בטריפותה, לבין כרס החיצונה, שהקלו בה (ראה להלן: בטריפות).

איזוהי כרס הפנימית ואיזו החיצונה, נחלקו תנאים ואמוראים:

• יש אומרים שהכרס הפנימית היא פי הכרס (רבי ישמעאל בחולין נ ב, לפי ערוך, אסטומכא, ומוסף הערוך שם).

• יש אומרים שהוא חלק מהכרס שנמצא מן ה"מיצר" - המקום שהכרס הולכת ומיצרת לצד הושט (רש"י שם ד"ה ולמטה) - ולמטה (רב אחא בר רב עוא, בשם רב אסי, בדעת רבי יוחנן בגמ' שם; רבינא בשם גניבא בשם רב, ללשון אחת בגמ' שם מד א, לפי מאירי שם נ ב), היינו לכיוון מטה כשתולים את הבהמה להפשיטה (רש"י שם ד"ה מן), ושאר הכרס היא הכרס החיצונה (כן משמע מהגמ' שם נ ב, ורש"י ד"ה מקום).

• יש אומרים שהכרס הפנימית הוא מקום חלק בכרס שאין שם כעין צמר (רבי יעקב בר נחמני בשם שמואל בגמ' שם, לפי רש"י ד"ה מקום).

• יש אומרים שהכרס הפנימית היא סניא דיבי (בן שילא ראש טבחים בצפורי משום רבי נתן בתוספתא חולין (צוקרמאנדל) ג ב, ובגמ' שם), וכל שאר הכרס היא הכרס החיצונה (רש"י שם ד"ה סניא). ונחלקו ראשונים אם סניא הוא מקום בכרס שהטבחים - אחרי שהוציאו את הכרס מהבהמה - נוקבים שם ומוציאים את הפרש (רש"י שם ד"ה סניא, בלישנא אחרינא; מאירי שם), ונקרא כן משום שהשנוא - הפרש - זב משם (רש"י שם); או שהוא מעי היוצא מן הדקין העשוי ככיס וסתום בראשו (כן משמע מרש"י שם, בשם מורו ובשם רבי מכיר).

• יש אומרים שהכרס הפנימית הוא המקום בכרס שנראה כשפותחים הטבחים את הבהמה להוציא את המעיים (רב אויא בדעת רבה בר רב הונא בגמ' שם, ורש"י ד"ה מפרעתה).

• יש אומרים שכרס הפנימית אינה מן הכרס עצמה, אלא היא טפח בושט סמוך לכרס, והכרס עצמה היא הכרס החיצונה (רבי אבינא בשם גניבא בשם רב בגמ' שם, וללשון אחת בגמ' שם מד א), ודווקא בשור חשוב אותו טפח כרס הפנימית, שבושט השור מצויות כעין שערות בכל הטפח הסמוך לכרס, ודומה שם בשר הושט לבשר הכרס, אבל בבהמה קטנה ממנו נידון מקום זה כושט (כן משמע מהגמ' שם מד ב).

• ויש אומרים שכל הכרס היא כרס הפנימית, וכרס החיצונה היא בשר החופה את רוב הכרס (במערבא אמרי בשם רבי יוסי בר חנינא בגמ' שם נ ב), וכן נהגו - מספק (כן משמע מרש"י שם ד"ה מאי (השני); פתחי תשובה יו"ד מח סק"ב; ערוך השלחן שם יב) - להלכה (רוקח שפה; רא"ש חולין ג לג; כן משמע מטוש"ע שם ב)^[2].

בטריפות

נקב בכרס הפנימית

הכרס הפנימית (ראה לעיל: מהותה וצורתה) שניקבה - טריפה (ראה ערכו. משנה חולין מב א; רמב"ם שחיטה ו א,יא; טוש"ע יו"ד מח ב), והיא מהטריפות שנאמרו למשה בסיני (כן משמע מהמשנה וגמ' שם).

הנקב המטריף הוא נקב המפולש לחלל הכרס (רמב"ם שם; תוספות שם ד"ה ניקב; רשב"א שם; הגהות סמ"ק רא; מאירי שם), והוא אוסר במשהו (רש"י שם ד"ה שניקבה; רמב"ם שם; רוקח שפה; מאירי שם; טור שם).

נמצא נקב לאחר שחיטה

נמצא אחר שחיטה נקב בכרס, ונמצאה תולעת בבהמה, תולים להקל שלאחר שחיטה ניקבה התולעת את הכרס (כן משמע מראב"ן רמו, ואיסור והיתר הארוך נא ב), ונחלקו אחרונים אם אף כשנמצאה התולעת מחוץ לכרס ורחוק מהנקב, תולים להקל שניקבה את הכרס לאחר השחיטה (כן משמע מש"ך שם סק"ב); או דווקא כשנמצאה סמוך לנקב (פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"ג, בדעת הרמ"א שם); או דווקא כשנמצאה התולעת בכרס, או בתוך הנקב עצמו (כן משמע מט"ז שם סק"ג).

נמצאה מחט לאחר שחיטה

נמצאה מחט בכרס, ואין ידוע על נקב שם - הבהמה כשרה, שתולים שנכנסה בתוך מאכלה (תורת הבית הארוך ב ג; רבנו ירוחם טו ה י; כן משמע משו"ע שם ו).

נמצאו תולעים לאחר שחיטה

תולעים שנמצאו בכרס, אין לחוש שמא באו לשם מבחוץ - דרך נקב שבכרס, ואם כן ניקבה הכרס וטריפה (פרי מגדים שם) - אלא תולים שגדלו מן הפרש, או שהבהמה אכלתם (הגהות שערי דורא מז; רמ"א שם ב).

נמצאה מחט תחובה בכרס

נמצאה מחט תחובה בכרס מצד אחד, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שדינה כמחט שנמצאה תחובה בבית-הכוסות (ראה ערכו) מצד אחד, שכיון שעורה עבה אין חוששים שמא ניקבה נקב מפולש (ראה ערך בית הכוסות: מחט שניקבתו), ואף עור הכרס עבה, ואין חוששים בו לנקב (כן משמע משו"ת הרשב"א א רג; הגהות סמ"ק רא, בשם רבנו תם).

• ויש סוברים שכיון שעור הכרס דק מעור בית הכוסות, חוששים שניקבה נקב מפולש ואינו ניכר, ואסורה (הגהות סמ"ק שם, בשם רש"י), וכתבו אחרונים שיש להחמיר כן שלא במקום הפסד-מרובה (ראה ערכו. פרי מגדים שם, שפתי דעת ס"ק יג, בדעת הש"ך שם).

ניקבה וחלב סותם הנקב

הכרס שניקבה, וחלב הדבוק בכרס (ראה לעיל: מהותה וצורתה) סותם את הנקב, לסוברים שיש בו חלק שאינו נידון כחלב אלא כשומן, ומותר (ראה ערך חֵלב: החלבים האסורים), הרי אותו חלב המותר סותם את הנקב והבהמה כשירה, שלדעתם חלב זה הוא מהודק (תשובות רבנו אפרים ורבנו יואל באור זרוע א תיג), ככל חלב המותר בבהמה, שסותם את הנקב לפי שהוא מהודק (כן משמע מחולין מט ב, וראה ערך נקובה); ולסוברים שחלב זה הוא חלב אסור (ראה ערך הנ"ל: שם) - אינו סותם (כן משמע מרמב"ם שחיטה ו יא ושו"ע יו"ד מח ב; תשובת רבנו אפרים באור זרוע שם), ככל חלב האסור בבהמה שאינו סותם את הנקב, לפי שאינו מהודק (כן משמע מהגמ' שם), ובמקומות שנוהגים להחמיר באכילת חלב זה, יש להחמיר אף לענין סתימת נקב, ואין לומר בו שכיון שיש מקומות שאוכלים אותו, אין להחמיר בו לענין סתימה (אור זרוע שם).

כרס חיצונה שנקרעה

הכרס החיצונה (ראה לעיל: מהותה וצורתה) שנקרעה ברובה - טריפה (תנא קמא במשנה חולין מב א), דהיינו הגדולה טפח והקטנה ברובה (רבי יהודה במשנה שם; רמב"ם שחיטה ט ה; טוש"ע יו"ד מח ג), שכל שנקרע בה טפח אף על פי שאין בקרע רובה - טריפה, וכל שנקרע בה רובה, אפילו אין בקרע טפח - טריפה, ואפילו כשהרוב שנקרע הוא משהו פחות מטפח, אין אומרים שחשובה גדולה, ואינה טריפה עד שיקרע בה טפח (גמ' שם)^[3]. מכל מקום אם אין בקרע טפח, והוא לרוחב הכרס, שיעורו הוא ברוב רוחבה (שבלי הלקט, טריפות יג; בית יוסף שם וכסף משנה שם; דרכי משה הארוך שם סק"ב; ש"ך שם סק"ו).

נקרעה רוב החיצונה שאמרו, היינו בין שנקרעה רובה, ובין שניטל רובה (כן משמע מהגמ' שם נב ב; רי"ף שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

קרע שאינו מפולש

נקרע בשר כרס החיצונה קרע שאינו מפולש, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאם נקרע רוב עובי הבשר - טריפה (רמב"ם שם), ואין חילוק בין קרע מפולש לשאינו מפולש (ט"ז שם סק"ה), וכן הלכה (שו"ע שם; ב"ח שם; ט"ז שם)^[4].

• ויש סוברים שאינה טריפה אלא בקרע מפולש עד הכרס הפנימית (רשב"א ור"ן ומאירי שם).

כשניקבה נקב עגול

כרס החיצונה שנקדרה - שניקבה נקב עגול (ערוך, קד; כן משמע מרש"י שם נ ב ד"ה נקדרה) - כסלע - דהיינו יותר מסלע (רבי חייא בר אבא בשם גניבא בגמ' שם; רי"ף שם; רמב"ם שם ו; רא"ש שם ג לג; טוש"ע שם ד) - טריפה, שאם תמתח תעמוד על טפח (גניבא אמר רבי אסי בגמ' שם).

הדחת כרס עולה

כרס של עולה (ראה ערכו), טעונה הדחה - כשאר בני מעים של עולה (ראה ערך הנ"ל) - כל צרכה, קודם הקרבתה על גבי המזבח (משנה תמיד לא א), ולא נתנו חכמים מנין לפעמים שמדיחים אותה - כדרך שנתנו מנין להדחת שאר בני מעיים (ראה משנה שם) - לפי שהיא מטונפת ביותר, ואין קבע למנין הפעמים שמדיחים אותה (המפרש שם ד"ה וידיחו).

ומדיחים אותה בבית המדיחים (ראה ערך לשכות. משנה שם), שכיון שהכרס זבלה רב, לא הדיחוה בחוץ יחד עם שאר בני מעיים, אלא קבעו לשכה מיוחדת להדחתה (המפרש שם)^[5].

הערות שוליים